במשך שמונה חודשים, ממאי ועד דצמבר 1943, רשם מקס פלאצ'ק, אסיר בגטו טרזין, יותר מ-500דיוקנאות של אמנים, מדענים ואנשי רוח ותרבות. הדיוקנאות מעידים על העושר האנושי והתרבותי של אוכלוסיית הגטו. את הדיוקן האחרון צייר האמן כשבוע ימים לפני שילוחו לאושוויץ. מאושוויץ שולח פלאצ'ק ביולי 1944 למחנה זקסנהאוזן ונרצח.
בגטו קובנה, נוסף על מלאכת התיעוד שעשה עם האמנים אסתר לוריא ויוסף שלזינגר, רשם הצייר יעקב ליפשיץ בשעות הערב בעליית הגג שהתגורר בה עם אשתו ובתו, דיוקנאות נוגעים ללב של קרוביו. מעט לפני חיסול הגטו בקיץ 1944 הטמין בבית הקברות, בכדי קרמיקה, יותר מ-100 יצירות. ליפשיץ שולח למחנה דכאו ומשם לעבודות כפייה במחנה קאופרינג. בשל התנאים הקשים גווע ברעב, במרץ 1945. לאחר המלחמה שבו אשתו ובתו לחורבות הגטו ומצאו את יצירותיו במקום המסתור שלהן. ברבות הימים הובאו ליד ושם יצירות אלו, ובהן דיוקנאות רבים ודיוקן עצמי. דיוקנאותיהם של פלאצ'ק ושל ליפשיץ יוצגו בתערוכה חדשה לקראת יום הזיכרון הבין-לאומי לקרבנות השואה: "דיוקן אחרון: אמנים מתעדים בשואה".
התערוכה מבוססת על אוסף המוזאון לאמנות השואה של יד ושם ותציג כמעט 200 דיוקנאות מאת 21 אמנים אשר הנציחו את חבריהם בגטאות ובמחנות. היצירות המוצגות מעידות על דחף היצירה האדיר שהניע אמנים ממוצא ורקע שונים לשקוד על סדרות שלמות של דיוקנאות תוך התמודדות עם תנאים איומים ומחסור בכלי ציור. אין זה אירוע נקודתי או אקראי אלא תופעה החוזרת על עצמה במקומות רבים בתקופת השואה.
עבור רבים מהמצוירים, הרישום שבו תיעד האמן את תווי פניו של הקרבן בגטו או במחנה, רגע לפני שנרצח, הוא דיוקנו האחרון. מספר קווים על הנייר המנציחים אדם הם לעתים העדות האחרונה לקיומו. ארתור ריטוב רשם בחשאי את דיוקנם של 47 מחבריו ביחידת ה-HKP בגטו ריגה ב-1942 וב-1944. רבים מהם שולחו אל מותם בשדות המוקשים עם התקרבות הצבא האדום ביולי 1944. ריטוב עצמו הצליח לברוח ולהסתתר וכך שרד. הוא דאג לרשום את הפרטים המזהים ואת התאריך המדויק ברישומים המנציחים את פני חבריו, עדות מוחשית וצורבת לקיומם.
על חשיבותו של הדיוקן בתקופת השואה, על תפקידו בהנצחת הקרבנות ועל היותו אקט של התנגדות רוחנית כבר נכתב, ונושאים אלו אף הוצגו בתערוכות בעבר. אולם ייחודה של התערוכה בכך שהיא בוחנת בפעם הראשונה את השיטתיות ואת ההיקף של תופעה מרתקת זו -כיצד אמנים רבים תיעדו במכלול יצירות, לעתים עצום בממדיו, את פניהם של אחיהם לצרה.
כל דיוקן בתערוכה מגולל למעשה שלושה סיפורים: סיפור האמן, סיפור האדם המצויר וסיפור היצירה. כדי להציג את שלושת הסיפורים הללו, נעשה מאמץ לציין בקורות חייו של כל אמן בתערוכה את הנסיבות המיוחדות שבהן צייר את הדיוקנאות וכיצד הצליח להשיג חומרי ציור על אף המחסור במזון ובהיעדר תנאי מחיה בסיסיים. צוות המוזאון לאמנות השתמש במאגרי המידע של יד ושם, לרבות היכל השמות והארכיונים, ובמאגרים נוספים כדי לדלות פרטים על האנשים שדיוקנם מוצג בתערוכה. בעקבות התערוכה וחשיפת הדיוקנאות לקהל הרחב, יש תקווה שיתווסף מידע על האנשים הניבטים אלינו מן הדיוקנאות ויזוהו המצוירים אשר נותרו עד עתה עלומים.
התערוכה חושפת את מאבקם הרוחני של האמנים היהודים בשלילת הזהות האישית והלאומית של תעשיית ההשמדה הנאצית. בעזרת עיפרון ומכחול הציירים משיבים על הנייר או הקנבס את תווי פניו של הנרדף וכך מצהירים בגאון על זהותו האינדיווידואלית. עבור ליפשיץ, פלאצ'ק וכרבע מכלל האמנים המוצגים בתערוכה, מפעלם להנצחת פני חבריהם על גבי הנייר מהווה אף דיוקן אחרון ליצירתם. בזכות ציורים ורישומים אלו, על אף מרחק הזמן, ביכולתנו להתבונן בפני הקרבנות, ללמוד על זהותם ולהתחקות על גורלם. מבטינו פוגשים את מבטם של הילדים, הנשים והגברים, ומהם משתקף צלם האדם שאין למחות.
התערוכה "דיוקן אחרון: אמנים מתעדים בשואה" נפתחה ב-23 בינואר 2012 בביתן לתערוכות.
התערוכה התקיימה בתמיכתה הנדיבה של סורה סמולס ז"ל, צרפת.
פורסם לראשונה במגזין יד ושם, ירושלים, #64, ינואר 2012
