מאיר אקסלרוד (1970-1902) נולד בעיירה קטנה ברוסיה הלבנה. במלחמת העולם הראשונה התיישבה משפחתו במינסק. הוא קיבל את השכלתו באמנות ממורים פרטיים במינסק ומיהודה פן, מורהו של מרק שאגאל, בוויטבסק. בתקופת חניכותו במוסקווה חזר אקסלרוד לכפרים הקטנים של אזור ילדותו לצייר את התושבים ולתעד את חייהם.
בחודש מאי 1941 נעצר אחיו, המשורר זליק אקסלרוד, באישום של "אויב העם", והסובייטים ירו בו במהלך נסיגת הצבא האדום בנתיב ההתקדמות של היטלר. אקסלרוד ובני משפחתו מדרגה ראשונה עברו את שנות המלחמה הקשות באלמה-אטה בקזחסטאן עד שובם למוסקווה בשנת 1944. אחרי המלחמה הוא נשאר בברית המועצות, ובנסיעותיו הרבות צייר נופים באזורים שונים במדינה.
בשנים 1969-1964 הוא יצר את סדרת הגטו המוצגת כיום באוסף יד ושם, ובה היצירות המובלים למוות ועל שפת הבור. שתי התמונות משקפות את החוויות שעברו על משפחתו בזמן המלחמה ואת מסעותיו בקהילות היהודיות הקטנות של רוסיה הלבנה. בשתי היצירות אקסלרוד נמנע מראליות של צילום – הדמויות מצוירות בקווים רכים ומטושטשים ואינן מוגדרות באופן חד וברור. בהמובלים למוות רובה החייל מכוון אל מרכז התמונה – אם המחבקת את תינוקה.
החיילים בתמונה גדולים פי שתיים מהקרבנות, ובכך מומחשים לא רק פער הכוח ביניהם אלא גם הפגיעוּת של הקרבנות. בעל שפת הבור אקסלרוד נשען על האיכות של המבט התמים והלא מאמין הנסוך על פני הקרבנות. הוא מיישר את הגוונים הכחולים והלבנים העמומים של תיאורם עם גוני השמים תוך שהוא יוצר ניגוד בינם לבין גוני האדום-חום הקשים של הבור המחכה להם כקבר ציבורי משותף.
אבל פן (1963-1883), בנם של הרב נחום ובתיה פפרמן, נולד בדווינסק, לטביה. לאחר לימודי אמנות בבתי ספר ובמוסדות לאמנות בברית המועצות ובאירופה עקר לישראל בשנת 1913 כדי ללמד בבית ספר בצלאל לאמנות.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה מצא עצמו פן באירופה בשנית ולמד בה על הפוגרומים שנעשו ביהודי רוסיה. תחת רושם האירועים הללו הוא צייר סדרה ששמה נאד הדמעות, המתארת את אימת הפוגרומים. מאחר שפן כבר פיתח שפת אמנות להתמודדות עם זוועות מלחמת העולם הראשונה, עלה בידו להשתמש בניסיון שצבר בתיאור הטרגדיה האנושית כאשר שמע על זוועות השואה.
שתי היצירות המתוארות כאן, המיותרים וערמת טבוחים, חושפות את תוצאות הירי ההמוני שביצעו האיינזצגרופן, יחידות ההרג הניידות של ה-ס"ס. בערמת טבוחים פן יוצר ניגוד בולט לעין בין גופות המתים הצבועים בצבעים קודרים וכהים לבין צבעי האדמה בגווני אדמה של צהוב-חום שמתחתם. הציור הלא מוגדר והפיגורטיבי של המתים שצויר באמצעות הרכות המטושטשת של צבעי הפסטל, מגביר את תחושת הזוועה ומבליט את מצב המתים – מגובבים בערמות ואנונימיים.
בהמיותרים הפירמידה המסודרת להפליא של גווני אפור ואדום היא למעשה, במבט קרוב יותר, ערמה של גופות עקומות המגובבות גיבוב אקראי. הסגנון האקספרסיבי מאוד המאפיין את רוב יצירותיו של פן משרת במקרה זה את הניסיון לבטא את התוהו ובוהו האנושי בתוך התכניות הנאציות שפותחו בדקדקנות. הזוועה ביצירות מתוארת כפי שהיא נראית מבעד לדמעות, שלא כמו בעדשות הממוקדות של המצלמה. שתי היצירות הוכללו באוסף האמנות של יד ושם בשנת 1961.
בתוך התכניות הנאציות שפותחו בדקדקנות. הזוועה ביצירות מתוארת כפי שהיא נראית מבעד לדמעות, שלא כמו בעדשות הממוקדות של המצלמה. שתי היצירות הוכללו באוסף האמנות של יד ושם בשנת 1961.
פורסם לראשונה במגזין יד ושם, ירושלים, #22 אפריל 2001
