"אחד, אף פעם לא ראיתי את סבתא שלי.
שתיים, קוראים לי דניאל רינה כהן לוי.
שלוש, לסבתא שלי קראו רנטה בראון, ואחר כך רינה לוי.
ארבע, סבתא שלי נפטרה בגיל 38. בעוד 12 שנים, אני אהיה יותר גדולה ממנה.
חמש, היא נפטרה מסרטן השד. בגלל זה כל שנה אני עושה בדיקות.
שש, ארבעים שנה סבא שלי שמר סוד בעליית הגג שלו.
שבע, כל מה שאני מספרת הוא אמת".
במילים אלו פתחה דניאל כהן לוי את הצגת היחיד שלה לפני כחודש, בטקס שנערך ביד ושם לרגל תרומת היצירות של סבתה המנוחה רנטה בראון לאוסף המוזאון לאמנות השואה. המידע על אוסף הציורים שנוצרו במסתור בלבוב בשנים 1943 ו-1944 התגלה כמעט במקרה.
לפני ארבע שנים קראה יהודית ענבר, מנהלת אגף המוזאונים ביד ושם, בעיתון הארץ (במוסף "גלריה") את המדור "קיר אמן" אשר חשף לפני הקהל את היצירות התלויות בבתיהם של אמנים ישראלים. המדור יוחד לאמנית העכשווית מאיה כהן לוי, בתה של רנטה. העובדה שבידיה של כהן לוי ציורים שציירה אמה בתקופת השואה משכה את תשומת לבה של ענבר אשר עוסקת זה שנים ביצירה של הילדים בתקופת השואה. היא החליטה ליצור קשר עם כהן לוי כדי ללמוד פרטים נוספים על אודות אמה. כך נתגלה סיפורה המרתק של רנטה בראון, לימים רינה לוי, אשר בהיותה בת 11 ציירה במחבוא בלבוב, במרתף ביתה של הגברת פוגל, אלמנתו של רופא פולני. תחילה יכלה רנטה לשמור על קשר עם הוריה בגטו באמצעות מכתבים שהגברת פוגל הייתה מעבירה לאמה במקום עבודתה. אולם בסוף מאי 1943, ימים ספורים לפני חיסול גטו לבוב, נותק הקשר. הוריה של רנטה, לוציה וד"ר קרול בראון שהיה רופא בגטו, תכננו לברוח למקום מסתור בשכונה ארית בעיר, אך התכנית לא התממשה. אביה ואמה של רנטה ובני משפחתם נרצחו, ככל הנראה, באקציית החיסול של הגטו שהחלה ב-1 ביוני 1943.
רנטה נותרה לבד במחבוא אצל הגברת פוגל עד סוף המלחמה. בשעות הארוכות במרתף מצאה הילדה מפלט מאימת המעצרים ומחיי הבדידות במחוזות הדמיון, בקריאה מרובה ובציור. כך ביטאה את געגועיה למשפחתה וציירה את אמה על פי תצלומים שנותרו בידיה. עוד היא ציירה ציורים המבוססים על איורים ואגדות פולניות אהובות.
לאחר השחרור הגיעה רנטה לקרקוב בעזרת הקהילה היהודית, שם הצטרפה לבית יתומים יהודי והחליטה לעלות ארצה. בארץ החלה ללמוד אמנות במכון אבני ולאחר מכן בבית הספר הגבוה לציור. רנטה נישאה לחסיד לוי, ונולדו להם שלושה ילדים. היא הייתה גננת והמשיכה לצייר עד שחלתה ונפטרה ממחלתה בגיל 38.
שבעת הציורים מתקופת השואה שרדו ונשמרו אצל רנטה, ובעלה וילדיה תרמו אותם בעת האחרונה ליד ושם. הציורים, כולם על נייר, היו במצב רעוע ועברו ביד ושם תהליך ארוך של ניקוי ושימור במעבדה לשימור נייר. בעבודת השימור הופתע הצוות לגלות תווים של מוזיקה בגב אחת היצירות. ככל הנראה הייתה זו מנגינה שהילדה זמזמה בזמן שציירה.
היה ניכר כי מרבית הציורים מבוססים על אגדות שכן שלושה מהם מתארים גיבורים ואנשי אצולה. צוות המוזאון לאמנות השואה גילה ששלושה ציורים מבוססים על פאן תדאוש, הפואמה האפית הנודעת של אדם מיצקביץ', ואילו ציור אחר מושפע מיצירה קלסית של יאן מטייקו, מחשובי הציירים הפולנים במאה ה-19. כך עולה תמונה של ילדה שנחרב עליה עולמה ושנאחזת בעוגנים המוכרים והאהובים של הספרות, האמנות והמוזיקה שספגה בבית הוריה בימים המאושרים והקצרים שלפני המלחמה.
בביקורם ביד ושם התרגשו בעלה וצאצאיה של רנטה בראון עד מאוד כשלמדו פרטים אלו וראו את היצירות שתרמו מוצגות במוזאון לאמנות. "הציורים שתלויים כאן הם עדות והכרה בניצחון על הסבל הנורא והאימתני", סיכמה מאיה כהן לוי בדברים שנשאה בשם המשפחה. "מהמקום האפל ההוא יוצאת קרן אור בדמות הציורים התמימים האלה, שהם עדות לכך שרוח האדם אין לה גבולות".
יצירותיה של רנטה בראון וסיפור חייה היו חלק מתערוכה בנושא חלומות ותקוות של ילדים בתקופת השואה שיד ושם יציג ביום הזיכרון הבין-לאומי לקרבנות השואה באו"ם ב-27 בינואר 2012. אוצרת התערוכה היא יהודית ענבר.
פורסם לראשונה במגזין יד ושם, ירושלים, #63, אוקטובר 2011
