בשבוע של יום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קרבנות השואה, חנכה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל תערוכה חדשה של יצירות אמנות מיד ושם במוזאון ההיסטורי הגרמני שבברלין. את התערוכה "אמנות בשואה: 100 יצירות מאוסף יד ושם" אצרו במשותף יד ושם והקרן לאמנות ותרבות בבון, והיא היתה תערוכת האמנות הראשונה מסוגה והגדולה ביותר בהיקפה ששלח יד ושם מעולם אל מחוץ לגבולות ישראל. התערוכה הוצגה עד 3 באפריל 2016.
"דרך האמנות אנו יכולים להרגיש את הכוח ואת הסבל של בני האדם", אמרה הקנצלרית מרקל באירוע הפתיחה. "הציורים הם אזהרה עבורנו, כל ציור בדרכו: אין לשכוח את מה שקרה, זכר הקרבנות צריך להישמר, ועלינו לעשות כל שביכולתנו כדי שאירועים אלו לא יישנו".
"יצירות האמנות שבחרנו עבור תערוכה זו מהוות עדות אנושית נדירה", אמר יושב ראש הנהלת יד ושם אבנר שלו. "הן קוראות אל הצופה ברגישות הגדולה ביותר; הן נאיביות, מביעות אמון ומלאות תפילה בעת ובעונה אחת, וגם ראליסטיות ובעלות תובנה. הן מבטאות באופן ייחודי את רוח האדם המתעמתת עם אי-מוסריות אנושית חסרת פשר. ביטוי אמנותי של עימות כזה מעורר בנו הרהורים ותהיות פנימיות [...] המבקרים בתערוכה זו ייחשפו לניצוצות היצירתיים של האנושות וייצאו ממנה כשניצוצות אלו ממשיכים להאיר את דרכם".
בפתיחה נכחו שרת התרבות והתקשורת בממשלת גרמניה פרופ' ד"ר מוניקה גרוטרס; יוזם התערוכה קיי דיקמן, המוציא לאור של קבוצת בילד וחבר הנהלת הקרן לאמנות ותרבות; מנהלת אגף המוזאונים והמערך למבקר ביד ושם ויויאן אוריה; מנהלת מחלקת האמנות באגף המוזאונים של יד ושם ואוצרת התערוכה אליעד מורה-רוזנברג; יושב ראש אגודת ידידי יד ושם בגרמניה פרופ' ד"ר יורגן רוטגרס; פרופ' ד"ר אלכסנדר קוך, נשיא המוזאון ההיסטורי הגרמני; ופרופ' ד"ר ולטר סמרלינג, יושב ראש הקרן לאמנות ותרבות ואוצר התערוכה. עוד נכחו בפתיחה ניצולי שואה, ובהם נלי טול, האמנית היחידה מ-50 האמנים שיצירותיהם מוצגות בתערוכה שעדיין חיה. גם צאצאיהם של האמנים וקרובי משפחותיהם הגיעו לאירוע ממדינות שונות בעולם.
בתערוכה, פרי עבודתו המאומצת של אגף המוזאונים של יד ושם, היו 100 יצירות נבחרות מהאוסף המלוות בהסברים על אופי היצירות, על נסיבות היווצרן ועל סיפור הישרדותן, וכן מתוארים בהם קורות חייהם של האמנים בעברית, באנגלית ובגרמנית. לתערוכה הופק קטלוג מקיף בשפות אלו המציג את תוכני התערוכה, ובו גם סדרת מאמרים.
"בתערוכה זו בחרנו להתמקד ביצירות שנוצרו בשנים 1945-1939, בעת התרחשות המאורעות, כאשר חוו האמנים על בשרם את האירועים הקשים", מסבירה האוצרת אליעד מורה-רוזנברג במאמרה בקטלוג. "היצירות שנוצרו ב-1939 הן פרי יצירתם של אמנים יהודים גרמנים המגיבים לשבר 'ליל הבדולח' ולחוויית הפליטוּת. חשוב להדגיש: יצירות שנוצרו תוך כדי המאורעות, בזמן אמת, שונות במהותן מיצירות שנוצרו אפילו זמן קצר אחר כך. קו דק, אך מהותי, מפריד ביניהן – זה ההבדל שבין אדם הנאבק על חייו לבין אדם שכבר יצא מכלל סכנה".
את 100 היצירות שנבחרו בקפידה לתערוכה זו יצרו 50 אמנים, כמחצית מהם נרצחו בשואה. יחס זה אינו משקף כלל את גורלם העגום של האמנים בשואה. רוב האמנים היהודים נרצחו בשואה, כמו בני עמם. אף על פי כן השתמרו יצירות של אמנים שנרצחו, בזכות מאמצם העיקש להסתיר את היצירות במקום בטוח או בזכות פעילות מחתרתית מאורגנת. יעקב ליפשיץ, לדוגמה, החביא את יצירותיו בכדים ואת הכדים הטמין בבית הקברות בעת חיסול גטו קובנה. רק בזכות אשתו ליסה, ששרדה והייתה שותפה לסוד, ניצלו היצירות והגיעו ליד ושם. בגטו טרזין הקימה תנועת החלוץ ארכיון מחתרתי לשימור היצירות, ובזכותו שרד אוסף גדול של יצירות.
ואולם, למרבה הצער, איש לא ידע על קיומן של רוב היצירות, ואיש לא נותר בחיים כדי לספר את סיפור האמן ויצירותיו. השיח על האמנות שנוצרה בשואה הוא מלכתחילה מקוטע וחלקי, שכן הדיון מתמקד רק ביצירות ששרדו והגיעו אלינו. רוב היצירות, כמו יוצריהן, לא שרדו. הן נבזזו, נהרסו או אבדו.
בתערוכה הוצגה הן יצירות המביעות את ההתמודדות הגלויה עם המציאות החיצונית – הגירוש, הגטו והמחנה – הן יצירות דמיוניות של נופים ובתים ויצירות המביעות אמונה דתית. בתערוכה בולטו הדיוקנאות – האמנים הנציחו את אחיהם כפי שהם ראו אותם ואת עצמם וכפי שהם רצו שייזכרו בדורות הבאים: לא קרבנות אלא בני אדם.
לביטוי הקול האנושי הזה, בפתחו של כל פרק בתערוכה מובא שיר. את השירים כתבו משוררים יהודים שחוו את השואה ומתו בה, והם מתמצתים את נושא הפרק וממחישים אותו. "מעבר לשוני שבנושאים המתוארים ביצירות, מעבר לרקע הגאוגרפי-היסטורי השונה ושאר מאפיינים חיצוניים, כל אחת מיצירות האמנות מצהירה בדרכה על עצמתה של רוח האדם", אמרה מורה-רוזנברג, כפי שכתבה הסופרת גרטה שמל-וולף בטרזין בשיר שחיברה על עשר דוויי: "אך נשמתי חופשית".
פורסם לראשונה במגזין יד ושם, ירושלים, #79, פברואר 2016
