ב-8 בדצמבר 2006 נפתחה תערוכה חדשה - "מסע ומשא: שמואל בָּק – 60 שנות יצירה" - בביתן לתערוכות ביד ושם במעמד שגרירת ליטא בישראל אסטה סקאיסגיריטה ליאשקיינה, הסופר עמוס עוז, האמן שמואל בק, יושב ראש הנהלת יד ושם אבנר שלו והאוצרת הבכירה לאמנות באגף המוזאונים יהודית שן-דר.
"המסע והמשא השלובים זה בזה אינם מייחדים את קורותיו של האמן שמואל בק", מסבירה יהודית שן-דר. "לפנינו פרדיגמה לסיפורם של הניצולים, מי שיצאו למסע החיים לאחר מפגש עם המוות על זוועותיו, ועל כן נושאים בחובם משא שהוא בה בעת אישי מאוד וקיבוצי - סיפור שואת יהודי אירופה. כמו אחיו הניצולים, תחילה התעטף בק בשתיקה מתוך רצון להיטמע בהוויה הישראלית עם עלייתו ארצה ב-1948. את מעטה השתיקה הוא משיל מעליו בהדרגה לאורך מסע חובק ארצות ויבשות, עד הרגע שבו הוא חש כי אין הוא יכול עוד לשאת את המשא שבתוכו. כאן מתחיל מסע אחר - מסע לנבכי זהותו שסופו מפגש חזיתי עם המשא והכרה כי המשא הוא-הוא חלק מעצמיותו ועל כן מחויב להיות ציר יצירתו".
שמואל בק נולד בווילנה שבליטא ב-1933 והתחיל לצייר בגיל צעיר. ציוריו הוצגו בפעם הראשונה בגטו וילנה ב-1943. בק נזכר: "אותם אמני וילנה ששרדו מההוצאות הרבות להורג עומדים להציג מיצירותיהם, וקבוצה נכבדת של רישומיי תופסת קיר שלם. הוריי ואני, כפות ידיי בכפות ידיהם, חוצים את הכיכר שמראה כערמת זבל מצחינה. הקרקע זרועה במאות פליטים שגורשו מגטו קטן בסמוך לעירנו. העין מתקשה להבדיל בינם לבין מיטלטליהם המרופטים. מקצתם ישובים על מזוודותיהם, אחרים עומדים, רבים שכובים על הקרקע, כאילו נפחו את נשמתם. זו הפעם הראשונה שאני עומד להציג את יצירותיי, אולם ליצורים אלו השקועים בצרתם כלל לא אכפת. בעוד יומיים ייָרו למוות ביער פונאר [...] אנחנו נכנסים בדלת, אולם ריח הריקבון השולט בחצר רודף אותנו. זיכרון זה על ריחותיו ירדוף אותי וישיגני במְרב תערוכותיי בעתיד. אמנות, חיים, סבל ומוות הם נשמתו של האמן. בדיעבד אפשר ללמוד דברים רבים מאותו רגע. בינתיים אחזתי בשנית בידו של אבא, מהורהר ומתעצב אל לבי על גורלו של ההמון שבחוץ. הם כנראה לעולם לא יראו את הרישומים שלי [...] אולם אולי עתה הדבר יתאפשר להם, וההכרה במימוש סיכוי זה היא התיקון הבלעדי שיש בידי להציע, להם ולמיליוני הנספים היהודים שלזכרם הוקם מקום קדוש זה [יד ושם]".
סביו וסבותיו של בק נרצחו בפונאר, ואביו נרצח ימים ספורים לפני ששחררו הרוסים את וילנה. בתום המלחמה הגיע בק למחנה העקורים בלנדסברג שבגרמניה. בק עלה לארץ ב-1948, למד באקדמיה לאמנות בצלאל ובה זקק את כישוריו אצל האמנים המפורסמים שטיינהרדט, אשהיים וארדון. אחר כך למד בפריז ומאז גר ועבד ברומא, בארץ, בניו יורק, בפריז ובלוזן עד שהתיישב בבוסטון שבארצות הברית.
"אין עוד אמן שמתאר את הזיכרון הקולקטיבי טוב יותר משמואל בק", אמר עמוס עוז בפתיחת התערוכה. "אני לא רק רואה את ציוריו אלא גם ממשש, מריח ושומע אותם [...] מפני ששפוך עליהם אור שאיננו מן העולם הזה ואינו דומה לא לאור הטבעי ולא לאור המלאכותי, אלא הוא אור בפני עצמו – האור ששמואל בק ברא להאיר בו את עולם הסיוטים שלו".
לקראת פתיחת התערוכה בק מתבונן בחייו: "האמת היא שאני עדיין המום מהעובדה כי המסע הארוך והמפרך בעקבות אמנותי מסתיים בקו גמר שאין משמעותי ממנו עבורי - פה בתערוכה זו הנערכת ביד ושם [...] אינני יודע אם בעולם כולו קיים מקום הולם יותר להציג את יצירותיי. יצירות אלו היו עבורי בית בפרקים שונים של חיי ושל הווייתי. אם אין זו שיבה הביתה, איני יודע שיבה הביתה מהי".
"מסע ומשא: שמואל בק – 60 שנות יצירה"
אוצרת התערוכה: יהודית שן-דר, אוצרת משנה: קרן קציר-שטיבל
התערוכה מוצגת בזכות תרומתם הנדיבה של גלריה פאקר (ארצות הברית), קרן אן ברונפמן (ארצות הברית), קרן משפחת פריצקר פאקר (ארצות הברית), ד"ר מרים ושלדון ג. אדלסון (ארצות הברית), ד"ר גארי וגב' שטיין מקרן הצדקה מילשטיין (ארצות הברית), אדגר ברונפמן (ארצות הברית), האגודה האמריקנית למען יד ושם (ארצות הברית), קרן הצדקה של משפחת סולומון (בריטניה) וד"ר אנדריי וקרולין בולאג (שווייץ).
פורסם לראשונה במגזין יד ושם, ירושלים, #44 ינואר 2007
