ב-15 באפריל 1945 שחרר הצבא הבריטי את מחנה הריכוז ברגן-בלזן, בו היו כ-60,000 אסירים מורעבים, רבים מהם במצב גסיסה. לאחר השחרור נפטרו כרבע מהאסירים עקב מצבם הבריאותי הירוד והתנאים הקשים במחנה. שבועות מעטים לאחר השחרור העלו הבריטים את המחנה באש כדי להשמיד את גורמי המחלות שפשו בו, והעבירו את השורדים למחנה עקורים שהוקם בסמוך, בצריפים ששימשו לפני כן את הצבא הגרמני. האסירים המשוחררים התארגנו במהירות, הקימו ועד והחלו בפעילות חינוכית ותרבותית ענפה ובהקמת הכשרות חלוציות.
עם השחרור באביב 1945 ניסו פליטים יהודים רבים לעבור לאיטליה, אך בעקבות הידיעות על הגעתה של הבריגדה היהודית למערב אירופה החלו הפליטים לנהור לגרמניה. בחודשים האחרונים של 1945 נכנסו לגרמניה מדי יום מאות יהודים, ואוכלוסיית העקורים היהודים בה הגיעה ל־45,000 בקירוב. יהודים אלה סירבו לחזור למדינות מוצאם במזרח אירופה, שם השתוללה אנטישמיות רצחנית. קבוצות ציוניות פעלו נגד השבת השורדים למדינות מוצאם וניסו להפוך את גרמניה למקלט זמני ולתחנת מעבר עבורם. גם חיילי הבריגדה החלו לעשות זאת. הם שאבו עידוד מביקורו של דוד בן גוריון, יושב ראש הסוכנות היהודית לארץ ישראל.
באוקטובר 1945 הוזמן בן גוריון לגרמניה כאורחו של גנרל אייזנהאואר, מפקד אזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה. בן גוריון ביקש מאייזנהאואר לאפשר לעקורים היהודים לנהל את ענייניהם בעצמם ולתת להם הכשרה חקלאית ומקצועית, כדי להחיש את שיקומם וכהכנה לחיים בארץ ישראל. הוא הציע לשלוח מורים ומדריכים מארץ ישראל כדי לעזור בהכשרה. הוא צפה את הערך הפוליטי עבור התנועה הציונית שיש בריכוז יהודים ממזרח אירופה על אדמת גרמניה:
האמריקנים יודעים ש...המקום היחידי [שיהודים אלה] יוכלו ללכת אליו הוא ארץ ישראל, וזה ייצור לחץ אמריקני והם [שארית הפליטה] יורשו לצאת.
לפני כן הגיע בן גוריון לקאסל שבאזור הכיבוש הבריטי ולהנובר. יומיים הלינו אותו חיילי הבריגדה היהודית במחנה צבאי סמוך למחנה העקורים ברגן-בלזן, וב-25 באוקטובר 1945 ביקר בן גוריון בברגן-בלזן.
שם ביקר בבית העלמין שבאדמתו נטמנו 30,000 קורבנות ועשה שעות ארוכות בפגישות ובשיחות ביידיש עם העקורים במחנה הנושא את אותו שם. (שבתי טבת, קנאת דוד, כרך 4, ע' 600)
כשפילס בן-גוריון את דרכו לאולם, פרצו הניצולים בשירה אדירה של "התקווה". (שבתי טבת, הדרך לאייר)
בביקורו במחנה העקורים ברגן-בלזן חתם בן גוריון על פתק שעליו נכתבו המילים "עם ישראל חי ולנו תהיה הארץ". זאמי (סמי) פדר, במאי תאטרון "קצט" בברגן-בלזן, שמר את הפתק בין חפציו עד שעלה ארצה ב-1962.
ביקורו של בן גוריון במחנה העקורים ברגן-בלזן היה חלק משורת ביקורים שקיים במחנות ריכוז ובמחנות עקורים סביב פרנקפורט, שטוטגרט, מינכן, היידלברג והנובר, בהם דכאו.
המום ונפעם התהלך בן גוריון במחנות וקיים פגישות ארוכות עם פליטים שהתרכזו סביבם. הכל רצה לדעת: מה עבר עליהם, איך הם חיים, כמה מזון הם מקבלים, האם הם רוצים לעלות לארץ, האם הם מוכנים להסתכן לשם כך. (מיכאל בר-זוהר, בן גוריון, כרך א', ע' 531 ואילך)
עם שובו לארץ ישראל כתב בן גוריון:
ראיתי את כבשני האש שבהם שרפו מאות אלפים ומיליונים יהודים בכל ארצות אירופה – ממערב, ממזרח, מדרום ומצפון, אשכנזים וספרדים, מכל העדות והמפלגות... השרידים המעטים, שניצלו בנס מחדרי הגזים, מעבודת הפרך, מעינויים וייסורים, ממכות ועלבונות – בשמם אני מביא לכם [בארץ ישראל] פריסת שלום של אחים.
שתי משאלות הטילו עלי למסור לכם. משאלה אחת – אחדות ישראל. יחד מתו, נענו [עונו] וסבלו ללא הבדל שבט, ללא הבדל מוצא, ללא הבדל מפלגה. התליינים לא הבחינו... והמשאלה השנייה – מדינת ישראל. זוהי הצוואה האחרונה של מיליוני הקדושים אשר הלכו למות: רק בגלל היותנו בני עם נטול מולדת ומדינה נספינו, ולא ייכון נצחון החירות והצדק, בלתי אם יתוקן המעוות ההיסטורי שנעשה לעמנו. (בר-זוהר)
מצאתי שהאנשים בכל זאת בריאים, קודם כל במובן הפיזי, גם במובן הרוחני. הרוב יהודים יקרים, ציונים יקרים - עם אינסטינקטים ציונים עמוקים, עם נכונות לעבור מחדש את כל הצרות האלה - אם זה נחוץ לציונות - עם להט לאחדות, להט להצלת ישראל. (דליה עופר, "שארית הפלטה בהיסטוריוגרפיה הישראלית", עיונים בתקומת ישראל, 17: 472)
לאחר ביקורו של בן גוריון באוקטובר 1945 שוכנעו שלטונות אזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה לקלוט לאזור זה את גלי הפליטים היהודים שהגיעו ממזרח אירופה. אייזנהאואר הסכים לשלוח מטוס לארץ ישראל כדי להביא את השליחים הראשונים לעזרת שארית הפליטה ולהפוך בכך את בוואריה למקום הכשרה לתנועה הציונית.
ארכיון התצלומים של יד ושם 4613/196
