ב-15 באפריל 1945 שחרר הצבא הבריטי את מחנה הריכוז ברגן-בלזן. עם השחרור היו במחנה כ-60,000 ניצולים, אך בשבועות הראשונים מתו ממחלות ומרעב כרבע מהם. חיל הרפואה הבריטי הקים בית חולים במחנה, בו ניסה צוות האחיות והרופאים לעזור לשורדים החולים. לאחר שפינו את השורדים מברגן-בלזן, שרפו הבריטים את המחנה עקב המחלות שפשטו בו, ובסמוך לו הקימו את מחנה העקורים ברגן-בלזן.
באותה תקופה היו בגרמניה כ-8 מיליון עקורים לא יהודים – רוסים, פולנים ואזרחי מדינות זרות אחרות שהובאו לגרמניה הנאצית כפועלי כפיה. רבים מהם היו אנטישמים, ומתח רב היה כרוך בשהותם בכפיפה אחת עם הפליטים היהודים. על כן, חודשים מעטים אחרי תום המלחמה באירופה עמדו בעלות הברית על הצורך להפריד את מאות אלפי העקורים היהודים ממיליוני העקורים הלא יהודיים ולשכן את העקורים היהודים במחנות נפרדים. כך נעשה בכמה וכמה מחנות עקורים. גם במחנה העקורים ברגן-בלזן הוקם תת-מחנה, בו שוכנו לקראת סוף 1945 יהודים בלבד.
השורדים היהודים הפגינו רצון עז לשקם את חייהם. רבים מהם נישאו והולידו ילדים. בשנת 1946 התקיימו במחנה למעלה מאלף חתונות. עד סוף השנה נולדו במחנה 200 תינוקות, ועד סוף השנה שאחריה נולדו עוד כ-800.
השורדים הקימו במחנה רשת חינוך ובה בית ספר יסודי, גימנסיה עברית, שני בתי ספר של רשת בית יעקב, ישיבה, בית ספר מקצועי, אוניברסיטה עממית, ספריות, תיאטרון, ארגוני תרבות וספורט, וכן מספר הכשרות חקלאיות - של החלוץ, הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל. התקיימו קורסים להכשרה מקצועית במכונאות רכב, נהיגה, תפירה, אלקטרומכניקה ונגרות. תחילה ניהלו את הקורסים הללו שורדי השואה עצמם. מאות תלמידים השתתפו בקורסים אלה. במאי 1947 נפתח מחוץ למחנה בית ספר למקצועות הימאות בו למדו כ-120 סטודנטים ניצולי שואה מברגן-בלזן, ובו פנימיה לסטודנטים ומעון עבור ילדיהם של חניכי בית הספר. תלמידי הקורסים מכרו את תוצרתם לאנשי המחנה ולבריטים. חלקם רכשו מכשירי עבודה והקימו בתי מלאכה בסיוע "אורט". בעלי מקצוע במחנה הציעו את שירותיהם לתושבי המחנה. בעת שיטוט במחנה אפשר היה לחלוף על פני מספרות, מכבסות, סנדלריות, בתי דפוס ושירותי הסעה.
השורדים קיימו פעילות חברתית, פוליטית, חינוכית ותרבותית ענפה. הם הוציאו לאור פרסומים של אוספי שירה ופרוזה, כולל יצירה של נשים וחרדים (כרבע מיושבי מחנה העקורים ברגן-בלזן השתייכו ליהדות החרדית), וקיימו תחרות כתיבה. הם הקימו קבוצות תאטרון שהעלו מחזות עם מוטיבים ציוניים ויהודיים.
כמה ימים לאחר השחרור ישבו ארבעה שורדי שואה מורעבים ומותשים, עדיין לבושים בבגדי הפסים שלבשו כאסירי מחנה ברגן-בלזן, ותכננו הוצאה לאור של עיתון ביידיש, שפתם של רוב השורדים במחנה. כדי לקנות נייר ודיו וכדי להוציא לאור את העיתון, היו מוכנים לשלם בקפה, שימורי בשר וסיגריות ממנות הסעד של ארגוני הסיוע. בתחילה כתבו את העיתון בכתב יד ושכפלו אותו במכונת שכפול. ביולי 1945 יצא לאור הגליון הראשון של עיתון זה, "אונדזער שטימע" (קולנו), עיתון ועד היהודים המשוחררים באזור הכיבוש הבריטי בגרמניה. כעבור כשנה, בקיץ 1946, קיבלו מוציאי העיתון מכונת דפוס בעזרת איגוד הסופרים היהודיים בניו יורק.
מחנה העקורים לנדסברג שכן מאות קילומטרים ממחנה העקורים ברגן-בלזן. למרות זאת – ולמרות הדרכים ההרוסות והמשובשות בכל רחבי גרמניה – הגיע עיתון מחנה לנדסברג לברגן-בלזן. אחד מעורכי עיתון ברגן-בלזן המחיש בדבריו את הצמא העז שחשו הניצולים לטקסטים באות עברית, בשפת היידיש. הוא ציין שכאשר ניגש לקרוא את העיתון, חש "עניין עז שאינו מניח לפסוח על שום שורה ושום אות ב-32 העמודים." העיתון הופץ גם ליהודים שהתגוררו מחוץ למחנה העקורים. כותביו החלו להפיק ולהפיץ ירחון יהודי בגרמנית, בשם "בולטין" (Bulletin) כדי לקרב אל המסורת, ההיסטוריה והתרבות היהודיים את היהודים דוברי הגרמנית שהיו בגרמניה. היו אלה יהודים ששרדו בגרמניה בתקופת השואה, בזהות בדויה או במסתור, וכן יהודים שגורשו למחנות בתקופת השואה ושבו לגרמניה לאחר השחרור. העקורים שכתבו עיתון זה
לא הוקיעו את הגרמנית אלא הציגו גישה מעשית המכירה בצורך להשתמש בה לשם ניהול חייהם בגרמניה ולשם קירוב קהלים יהודיים אחרים, מתוך הכרה בחשיבות האחדות היהודית לאחר השואה (אלה פלורסהיים, תחיית המילים: תרבות היידיש במחנות העקורים, ע' 124).
הגליון השלישי של "קולנו" יצא לאור בספטמבר 1945. בחודש זה התקיים בברגן-בלזן הכינוס הראשון של שארית הפליטה באזור הכיבוש הבריטי בגרמניה. בארגון הכנס סייע הוועד היהודי, בראשו עמד יוסף רוזנזפט, ניצול שואה ששוחרר בברגן-בלזן וכעת התגורר במחנה העקורים.
כל זאת ביצעו הניצולים ביוזמתם-שלהם. באוקטובר 1945 ביקר בן גוריון במחנות עקורים בגרמניה, בהם ברגן-בלזן. לאחר ביקורו הצליח בן גוריון לשכנע את גנרל דווייט אייזנהאואר, מפקד אזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה, להטיס את שליחי היישוב מארץ ישראל כדי לסייע ליושבי המחנות. פלוגת הסעד הראשונה, בראשות חיים הופמן-יחיל, הגיעה לגרמניה ב-11 בדצמבר 1945. השליח הראשון של הסוכנות היהודית, קורט לוין, הגיע לברגן-בלזן במרס 1946, כמעט שנה לאחר השחרור. עד אז כבר התפתחה בקרב השורדים ששהו במחנה העקורים ברגן-בלזן עמדה ציונית, כתגובה טבעית לנסיבות חייהם, ותחושה של אחדות גורל שגישרה על פני הבדלי השפה, הדת וארץ המוצא. "להבות אושוויץ שרפו את כל מחיצות הגבול בינינו", כתב נורברט וולהיים, יוצא ברלין וניצול אושוויץ, ששכל את אשתו ובנו בשואה. הדברים הופיעו בגליון מספר 9 של "קולנו" שראה אור ב-15 באפריל 1946, יום השנה הראשון לשחרור ברגן-בלזן.
ביום זה התקיים במחנה העקורים ברגן-בלזן טקס גילוי אנדרטה לקורבנות היהודים. כ-7,000 איש צעדו ממחנה העקורים ברגן-בלזן למקום שבו שכן מחנה הריכוז ברגן-בלזן עד שריפתו כשנה לפני כן. שם נישאו נאומים בעברית וביידיש. בין היתר נאמו יוסף רוזנזפט, ראש הוועד היהודי, יוצא בנדין שבפולין וניצול אושוויץ, וסגנו נורברט וולהיים. וולהיים פנה אל הנוכחים באנגלית. הוא מתח ביקורת על מדיניותם של הבריטים בתקופת השואה ועל סירובם לאפשר לשורדי השואה להגיע לארץ ישראל. באותו יום הוציא הוועד היהודי חוזר ביידיש שקרא לכל העקורים לדרוש עליה חופשית ולהביע תמיכה ביישוב ובמאבקו בבריטים: "יחי העם היהודי! תחי מדינה יהודית בארץ ישראל! תחי העלייה החופשית!"
יושבי מחנה העקורים ברגן-בלזן עלו לארץ ישראל או היגרו ליעדים אחרים, והמחנה נסגר ב-1951.
ארכיון התצלומים של יד ושם 3815/23
