בין מלחמות העולם חיו בגרודנה שבמזרח פולין (כיום בבלרוס) כ-21,000 יהודים – כעשרה אחוזים מתושביה. רובם התפרנסו ממסחר, מלאכה ותעשייה זעירה. הקהילה קיימה מוסדות עזרה וסעד. בגרודנה ישבה ישיבת "שערי תורה" וכן בית ספר של רשת "תרבות", תלמוד תורה ובית ספר ביידיש. בעיר פעלו בין היתר תאטרון יהודי, מקהלות, ספריות, וכן מפלגות ותנועות נוער יהודיות, בהן התנועות הציוניות, אגודת ישראל והבונד.
ב-22 ביוני 1941 פלשו הגרמנים לשטחי מזרח פולין שהוחזקו מספטמבר 1939 בידי ברית המועצות, והפציצו את גרודנה. בהפצצה חרבו כמחצית מבתי העיר. לאחר מכן כבשו הגרמנים את העיר. עשרות יהודים נורו למוות עם הכיבוש.
ב-30 ביוני וב-11 ביולי ביקרו בגרודנה היינריך הימלר, ראש האס-אס, וריינהרד היידריך, ראש האס-דה (משטרת הבטחון). היידריך זעם על כך שלא נפגעו מספיק מיהודי העיר, ואכן, ביולי בוצעה בגרודנה אקציה בה נורו יהודים רבים יותר מאלה שנורו עם הכיבוש. עם זאת, הגל הראשון של רצח המוני שביצעה איינזצגרופה B (אחת מיחידות הרצח של האס-אס) באזור מערב בלרוס וביאליסטוק כמעט לא פגע בגרודנה.
הגרמנים אילצו את היהודים להקים יודנרט והחלו לפגוע בנכסיהם ובשגרת חייהם של היהודים בגרודנה. שוד רכוש היהודים והחרמתו החלו מהיום הראשון לכיבוש. מ-30 ביוני 1941 נדרשו היהודים לשאת טלאי צהוב בצורת מגן דוד ולסמן את בתיהם במגן דוד. הם נדרשו להירשם, ועל תעודותיהם נרשם זיהוים כיהודים - המילה "Jude" (יהודי). הוטלו עליהם הגבלות תנועה והגבלות כלכליות, ונאסרה עליהם כל פעילות חברתית. יהודים יחידים וכן היודנרט אולצו למסור לגרמנים מעת לעת רכוש וכסף רב לפי דרישה. למשל, בדצמבר 1941 אולצו היהודים למסור את כל פרוותיהם לגרמנים, לשימושם של החיילים הגרמנים שלחמו בחזית המזרחית. גברים ונשים יהודים גויסו לעבודות כפייה. עונש מוות הוטל על משתמטים. היודנרט נאלץ למסור לגרמנים רשימות של יהודים לעבודות כפיה. יהודים אלה נלקחו ולא שבו. חברי היודנרט ידעו זאת, אך ידם קצרה מלהושיע. הם חששו שסירוב לדרישה הגרמנית לספק עובדי כפיה יגרור רצח יהודים רבים יותר. כתב פליקס זנדמן:
כולם העלו על דעתם פוגרומים והרג. חשבנו שהגרמנים מסוגלים לעשות כל דבר. ... מעשי הטבח בלידה ובסלונים ובכפרים סמוכים אחרים התרחשו רק חודשים אחדים לפני כן; ואחר כך נרצחו מאה האינטלקטואלים בגרודנו. נקטנו צעדים להגן על עצמנו מפני מה שהיה עלול להתרחש, לדעתנו. בבגדיו של כל ילד נתפרו מטבעות ושטרות, למקרה שניאלץ להיפרד משאר בני המשפחה. כמו כן הוחלט שננסה להחביא את הרכוש המשפחתי. ידענו שאם יוקם גטו בגרודנו לא נוכל לקחת אתנו חפצים רבים, ולכן התעוררה הבעיה איך לשמור לפחות משהו לקראת העתיד הלא ידוע. ...
הגרמנים הקימו בגרודנה שני גטאות במרחק של כשני קילומטרים זה מזה – גטו א' וגטו ב'. מיקומם של הגטאות נקבע על פי קרבתם למקומות הריכוז של יהודי גרודנה וכן במקומות בעלי תשתיות רעועות מבחינת ביוב, מים, חשמל וכבישים, וזאת בנסיון להקשות על היהודים. סיפר זנדמן:
באמצע אוקטובר 1941 התעוררנו בבוקר וגילינו צו חדש שהודבק על הקירות. "מ-1 בנובמבר", כך נכתב בו, "יורשו כל היהודים להתגורר אך ורק באזורים הבאים". בהמשך הופיעה מפת העיר ובה סומנו שני חלקים נפרדים. אחד מהם היה הרובע היהודי העתיק של ימי הביניים. אבל מכיוון שלא היה בו מקום ל-30,000 נפש, אפילו בצפיפות, קבעו הגרמנים גטו נוסף, בשכונת סלובודקה. כל הפולנים שהתגוררו שם גורשו מבתיהם, ומסביב לשכונה נמתחה גדר תיל. זה היה המקום שהוקצה ל-10,000 יהודים. "כל יהודי שיימצא מתגורר מחוץ לאזורים המסומנים", נאמר בצו, "יוצא להורג ביריה".
היהודים הצטוו לעבור אל הגטאות ב-1 בנובמבר 1941, בתוך שש שעות, במזג אויר קשה, בלא שהותר להם להשתמש בכלי תחבורה ובלא שהותר להם לקבוע לאיזה מבין שני הגטאות יעברו. יהודים רבים נחפזו אל האזורים שנקבעו כגטאות, כדי להשיג דירה לעצמם ולמשפחותיהם. על יום המעבר לגטו סיפרה פרניה ברוידא:
לפי פקודת הגסטפו אסור היה על היהודים להיראות ברחוב עד שעה 12:00 בצהריים. בשעות אלו היה על הפולנים לעזוב את [ה]שכונות [שיועדו ל]גטו. מ-12:00 [בצהריים] עד 6:00 בערב – על היהודים היה להיכנס לגטו. כך התחיל המשחק ביהודים. שש שעות בלבד הוקצבו להעברת היהודים... בלילה ירד השלג הראשון. היהודים ניצלו זאת. מארונותיהם הממורטים, השולחנות, הדלתות, התקינו מזחלות בכדי להקל על עצמם את ההעברה. "תהלוכת" אלפי היהודים דרך הרחובות שנקבעו מראש רמסה והמסה את השלג. האנשים, עייפים ורצוצים, גופנית ונפשית, בהשתרכם לשערי הגטו, זרקו את חפציהם היקרים ביותר. לפני שערי הגטו צמחו הררי רהיטים יפים, מעילי פרוות ... שנים רבות של עבודה קשה. ומסביב רבצו החללים הראשונים, קרבנות הכניסה לגטו (תקוה פתל-כנעני, זו לא אותה גרודנה, ע' 139).
סיפר פליקס זנדמן:
שלג ירד על גרודנו ביום שעברנו לגטו הישן. כולנו היינו לבושים בבגדים רבים ככל האפשר, שלוש או ארבע חולצות, כמה זוגות מכנסיים, שני מעילים. ... דחפנו לפנינו עגלה קטנה עמוסה בערימה גבוהה של חפצינו. כך עשו גם אחרים בחבורה, שנעשתה צפופה יותר ויותר ככל שקרבנו לרחוב הצר – הכניסה היחידה אל הגטו. ... הרגשתי כחיה בעדר. כשנכנסנו בשערי הרובע היהודי ראיתי מסביב חיילים גרמנים עורכים חיפושים בכליהם של חלק מהבאים, מכים אותם וחוטפים כל דבר שמצא חן בעיניהם מתוך ערימות החפצים. (דרכי מווישיי לווישיי, ע' 46-44)
יהודים שנכנסו לגטו ביקשו לצאת ממנו שוב ולהביא מבתיהם הישנים עוד מעט רכוש, מזון ובגדים. הם התחייבו לשוב אל הגטו לפני תום המועד שקבעו הגרמנים - שש בערב. הגרמנים אסרו זאת עליהם. למרות זאת, אפשר היודנרט ליהודים רבים לצאת שוב מהגטו בסתר. הדוחק הרב והזמן המועט הקשו על כך. היו פולנים שהציעו עזרה ליהודים, בשמירה על חפציהם, אך למעשה לקחו מהיהודים חפצים לעצמם. גם אנשי גסטפו שעמדו ליד השער החרימו רכוש מיהודים. יהודים רבים הוכו, חלקם למוות.
עם הכניסה לגטו ציוו הגרמנים על בעלי מקצוע להשיג תעודות עבודה, והיהודים החלו במאמצים להשיגן.
קרוב ל-15,000 יהודים רוכזו בגטו א' במרכז העיר, בשטח של כחצי קילומטר מרובע. הגטו הוקף בגדר בגובה שני מטרים. חלק מהבתים הסמוכים לגדר נהרסו כדי להקשות על היהודים להתגנב החוצה מהגטו. עם השילוחים להשמדה, שהחלו כעבור כשנה, בנובמבר 1942, הוקטן בהדרגה שטח הגטו.
גטו ב' שבפאתי העיר השתרע על שטח רחב יותר, אבל התנאים בו היו קשים יותר. חלק גדול ממנו היה שדה חקלאי. בגטו זה היו כ-10,000 יהודים. היו שסברו שגטו זה הועידו הגרמנים רק ליהודים שאינם עובדים מקצועיים, וכן לאלה שאינם בעלי כושר עבודה, ועל כן חלוקת היהודים לשני גטאות נועדה להערים עליהם ולפגוע בחלקם; עם זאת, השטח הנרחב יחסית בגטו ב' משך בהדרגה יהודים רבים לעבור אליו.
היו יהודים שניסו לעבור בין שני הגטאות, מחשש מפני מזימה גרמנית להפריד בין בני משפחה או לרכז באחד הגטאות קבוצה שנועדה לפגיעה. בהדרגה הוטה החשד לכיוון גטו ב', שנחשב גטו בו חיים חסרי מקצוע, אם כי עם חלוף הזמן הוברר שכמעט אין הבדל בין הגטאות: בשניהם חיו יהודים בעלי תעודות עבודה ומשניהם יצאו יהודים לעבודה אל מחוץ לגטו.
הגטאות היו מגודרים ונשמרו מבפנים על ידי שירות הסדר היהודי (שהקימו הגרמנים זמן קצר אחרי ההכרזה על הגטאות) ומבחוץ על ידי שוטרים גרמנים, אנשי שופ"ו (חלק ממשטרת הסדר). אלה היו ממונים גם על יציאת יהודים מהגטאות לעבודה, על בדיקת אישורי כניסה ויציאה ועל חיפוש מזון מוברח לגטו. עם סגירת הגטאות הועברה מפקדת הגסטפו בגרודנה אל חנות שהיתה לפני כן בבעלות יהודית בכניסה לגטו א', על מנת לפקח על תנועות היהודים מקרוב. "הגטו הפך לעיר יהודית מנותקת מכל הסובב אותה, למעט התלות באספקת חשמל ומים", מסכמת פתל-כנעני.
בנובמבר 1942 החל גירוש היהודים מגטאות גרודנה. ראשית נשלחו יהודים מגטו א'. כעבור מספר חודשים החל שילוחם של יהודים מגטו ב'. אלפי יהודים נשלחו למחנות ההשמדה אושוויץ וטרבלינקה, רובם דרך מחנה המעבר קלבסין.
ב-14 ביולי 1944 שחררו הסובייטיים את גרודנה. רק 200 יהודים מהעיר שרדו, כולל פרטיזנים.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 1366/193
