בדצמבר 1945 הוקם בעיירה לייפהיים שליד מינכן, בדרום מערב גרמניה, באזור הכיבוש האמריקאי, מחנה לעקורים יהודים, ניצולי השואה. באותה עת נמצאו בגרמניה עשרות אלפי עקורים יהודים. חלק מהם עבדו בעבודות כפיה בגרמניה ונמצאו בגרמניה עם כניעתה במאי 1945. חלקם היו שרידי בורות הירי, מחנות הריכוז וצעדות המוות. חלקם נמלטו עם הפלישה הנאצית אלפי קילומטרים מזרחה, אל סיביר הקפואה, ושרדו בקושי, בעוד רבים מבני משפחתם הקרובה מתים סביבם מקור, רעב ומחלות. חלקם ראו במו עיניהם את רצח רבים מבני משפחתם ובני עיירתם, והסתתרו בשטחי הכיבוש הנאצי במשך שנים, נתונים תחת האימה שמא יתגלו ויירצחו גם הם. רבים מהם נותרו לבדם בעולם, שרידים יחידים מכל בני משפחתם. כשחזרו לביתם גילו שהבית חרב או נלקח על ידי שכניהם לשעבר, שאיימו על חייהם. בלית ברירה עברו מאות אלפים מהם למערב אירופה והתרכזו באזורי הכיבוש של בעלות הברית המערביות בגרמניה ואוסטריה, וכן באיטליה. כמה אלפים מהם התרכזו במחנה העקורים לייפהיים שבגרמניה.
ניצול השואה אברהם ליבוביץ מיאסי שברומניה היה כבן עשר כשהגיע עם אמו ללייפהיים. סיפור המעבר שלו ממזרח אירופה ללייפהיים היה אופייני לסיפוריהם של יתר הניצולים במחנה:
המסע לארץ ישראל לקח שנתיים. ... הגענו מטרנסילבניה להונגריה. אכסנו אותנו בתוך בית כנסת בלילה, ומשם עברנו במשאיות עם ברזנטים שכיסו אותן, לבודפשט. היינו שם שבועיים בערך. מבודפשט, בלילה, באו שוב משאיות עד הגבול האוסטרי. התחלנו לטפס על האלפים. ילדים צרחו, אנשים התגלגלו בתוך השלג. היה מאד קשה. אמא שלי סחבה אותי על הגב כי עוד הייתי עם הבעיה ברגל. הגענו לווינה, לבית חולים רוטשילד, שהיה תחנת איסוף של היהודים. שלחו שליחים מהארץ, מורים. קיבלנו חבילות מהארץ, חנוכה, וביגוד. היינו שם שלושה חודשים. מאוסטריה עברנו לגרמניה, לתוך מחנה צבאי נאצי, בלייפהיים. עיירה קטנה.
מחנה העקורים בלייפהיים הוקם במקום שבו היה קיים בתקופת המלחמה בסיס חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה. הפליטים היהודים שוכנו בבניינים ששימשו בתקופת המלחמה את חיל האוויר הגרמני. במאי 1946 מנתה אוכלוסיית המחנה 3,150 פליטים, בעיקר ממזרח אירופה. הפליטים סבלו מרעב וקור, ונזקקו לבגדים. במחנה שכן משרד מקומי של סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם, ופקידי הסוכנות סייעו לפליטים. הם חילקו מזון, וארגון הג'וינט היהודי-אמריקאי שלח חבילות בגדים שהקלו במעט על המצוקה במחנה.
במחנה חידשו ניצולי השואה את הפעילות הפוליטית והציונית שנקטעה עקב המלחמה. במחנה פעלו סניפים של מפלגות ציוניות רבות וכן סניפים של תנועות נוער כגון השומר הצעיר, דרור, הנוער הציוני ועקיבא. באוקטובר 1946 התקיימו בלייפהיים בחירות לקונגרס מחנות העקורים, וכן נבחרו נציגים לקונגרס הציוני ה-22 שהתקיים בבאזל בדצמבר 1946.
מפלגת הציונים הכלליים, "איחוד למרות הכל", הקימה קיבוץ הכשרה בלייפהיים. לאחר מכן עברו חבר הקיבוץ לחוות פירסטבך (Firstbach) באזור ארדינג (Erding) שבגרמניה, בה הוכשרה הקבוצה בעבודה חקלאית לקראת עליה לארץ ישראל. סיפר אברהם ליבוביץ:
בלייפהיים למדנו. היו שם יהודים פולנים והונגרים. למדתי שם בבית ספר מקצועי. היה לנו מורה גרמני, קראו לו באואר. למדנו מקצוע, עבודות מתכת, והמשכתי בישראל מה שלמדתי שם.
חברי סניף מפלגת פועלי ציון שמאל קיימו את "קיבוץ בורוכוב" וכן קיימו התכנסויות מפלגתיות וערבי "עונג שבת". חברי מפלגת פועלי ציון הקימו את "קיבוץ העובד". מדי פעם הגיעו אל סניפי המפלגות בלייפהיים שליחים מארץ ישראל לשיחות עידוד, מידע והדרכה. ביניהם היה יעקב זרובבל, ממנהיגי מפלגת פועלי ציון שמאל. חלק מחברי המפלגות עזבו ועלו לארץ ישראל, בין אם על ידי אישורי עלייה של המנדט הבריטי (סרטיפיקטים) או בחשאי, כמעפילים, עולים לא חוקיים. מעת לעת התקיימו ערבי פרידה מעוזבים אלה. רבות מהמודעות שפרסמו ארועים אלה בקרב שוכני המחנה נשמרו בארכיונה של "הוועדה ההיסטורית של הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים באזור הכיבוש האמריקאי", שמרכזה היה במינכן הסמוכה.
במחנה פעלה קבוצת כדורגל, הוקרנו סרטי קולנוע והתקיימה פעילות תרבותית ענפה, בין היתר בבית התרבות על שם חיים נחמן ביאליק ובאולם התיאטרון על שם אחד העם. התקיימו התכנסויות מפלגתיות וחלוציות וכן ערבי "עונג שבת". בלייפהיים פעל בית ספר בו לימדו מורים ניצולי שואה את ילדיהם של שוהי המחנה ניצולי השואה. במחנה פעלו תלמוד תורה, ישיבה ומקווה. דיירי המחנה הוציאו לאור עיתון בשם "א היים" ("בית", ביידיש) ואף בנו בריכת שחיה.
היהודים במחנה העקורים בלייפהיים שלחו נציגים לכינוס ועידת שארית הפליטה שהתכנסה במינכן בסוף ינואר 1946. לא כולם ביקשו לעלות לארץ ישראל. היו בהם שביקשו להגר אל מעבר לים, והגיעו לבסוף לקנדה, ארצות הברית, ארגנטינה ויעדים נוספים בעולם.
בתחילת מאי 1946 קבע "הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים" את י"ד באייר תש"ה - 15 במאי 1946 - כיום זיכרון, שחרור וניצחון.
בלייפהיים כלל טקס הסיום ביום הזיכרון שיירה של 30 מכוניות ואוטובוסים מקושטים בצבע כחול ולבן שנשאו את הכתובת: "למרות הכל עם ישראל חי!" שנסעו לאיכנהאוזן (Ichenhausen) כדי לשקם את בית הקברות הישן ולהסיר את הלוט מעל אנדרטה לזכר קרבנות הנאציזם.
(זאב מנקוביץ, בין זיכרון לתקווה, ע' 225)
ב-25 במאי 1947 נחגג במחנה העקורים בלייפהיים חג השבועות של שנת תש"ז. תמונה זו צולמה בחגיגות חג השבועות, ובה מופיעים נציגי אונרר"א (סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות) בלייפהיים, וכן נציגי קק"ל, הסוכנות היהודית והג'וינט (ארגון הסיוע היהודי-אמריקאי) עם ילדי גן הילדים שפעל במחנה העקורים.
חלק מיוצאי לייפהיים היו מהעולים על אוניית המעפילים "אקסודוס" ביולי 1947.
בדצמבר 1947 עלה אברהם ליבוביץ על אוניית המעפילים "עצמאות". האונייה נתפסה על ידי הבריטים וכל נוסעיה הועברו למחנות המעצר של הבריטים בקפריסין. ביולי 1948 הגיע אברהם לישראל.
באוקטובר 1948 כבר היו במחנה פחות מאלפיים יהודים. מחנה לייפהיים פורק ביוני 1950.
