עם תום מלחמת העולם השנייה, במאי 1945, נמצאו באירופה כ-250,000 יהודים חסרי בית, שרידי מחנות הריכוז, העבודה וההשמדה וצעדות המוות. כ-50,000 מהם התרכזו במחנות עקורים בשטחי הכיבוש של בעלות הברית בגרמניה ובאוסטריה - בעיקר בשטח הכיבוש הבריטי בצפון גרמניה ובשטח הכיבוש האמריקני בדרום גרמניה. אחרי פוגרום קיילצה בקיץ 1946 הגיעו לשטחים אלה עוד כמאה אלף יהודים שברחו ממזרח אירופה.
בתחילה התרכזו יהודים אלה במחנות עקורים כלליים. 9-7 מיליון שבויי מלחמה ועובדי כפייה לא יהודים שהובאו לגרמניה במהלך המלחמה, שכנו לאחר השחרור בכ-900 מחנות עקורים. היו אלה עובדי כפייה צרפתיים, צ'כים, פולנים, שבויי מלחמה רוסים ואוקראינים, ובסך הכל - בני למעלה מחמישים אומות אירופאיות. שהותם של יהודים ולא יהודים ביחד במחנות העקורים עוררה מתיחויות ואלימות על רקע אנטישמי. על כן, בקיץ 1945 החלה ארצות הברית להפריד בין יהודים ולא יהודים במחנות העקורים. כעבור חודשים מעטים החלה גם בריטניה להנהיג הפרדה כזו.
במחנה העקורים בלייפהיים, ליד מינכן, התקבצו פליטים יהודים בעיקר ממזרח אירופה. הם שוכנו בבניינים שבתקופת המלחמה שימשו את חיל האוויר הגרמני. במחנה פעלה קבוצת כדורגל, הוקרנו סרטי קולנוע והתקיימו חגיגות לציון חגי ישראל ומסיבות למען בני הנוער והצעירים. במחנה שכן משרד מקומי של אונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם, וזו סייעה לפליטים בצרכי קיום ובעבודה, וכן קיימה בדיקות רפואיות מעת לעת והעניקה שירותים רפואיים.
בלייפהיים עבדו היהודים בעבודות מנהלה וסיוע במחסן הבגדים, בדואר, במנהלת הכרטיסיה של תושבי המחנה ועוד. הניצולים התארגנו במפלגות ופעלו בתנועות נוער חלוציות. צעירים רבים פעלו כמדריכיהם של בני נוער. פליטים מארצות שונות יצרו זה עם זה קשר בעברית מגומגמת. חברויות וקשרים חדשים נוצרו. זוגות שהכירו במחנה נישאו, הקימו בתים, וחלקם עלו לארץ ישראל. בלייפהיים פעל קיבוץ הכשרה חלוצית, שבוגריו יצאו לעלייה לארץ ישראל.
ב-1 ביולי 1945 הקימו ניצולי השואה ששהו במחנות העקורים בגרמניה את "הוועד המרכזי לשארית הפליטה". משרדיו הראשיים של הוועד התמקמו במינכן. הוועד לא נהנה מתקציב עצמאי אך הג'וינט תמך בו והוא פעל לשיפור החיים במחנות העקורים. הוועד עסק בנושאי חינוך ותרבות, וסייע בנושאים מגוונים כגון הלבשה ותזונה, שירותי דת ונושאי הגירה.
הוועד ייצג כ-175,000 יהודים שהתגוררו במחנות העקורים בשטחי הכיבוש האמריקניים בגרמניה ובאוסטריה. הוא ביקש להשיג עבור היהודים תושבי מחנות העקורים מידה מרבית של שלטון עצמי ולחץ על השלטונות הבריטיים בנוגע למדיניות ההגירה לארץ ישראל. הוועד נכשל בנסיונו לייצג את כל היהודים תושבי מחנות העקורים, אך ייצג את הקבוצה הגדולה ביותר מתוכם. בספטמבר 1946, חודש לפני הבחירות המתועדות בתמונה זו, קיבל הוועד את הכרת הכוחות האמריקניים כ"גוף המייצג החוקי והדמוקרטי של היהודים המשוחררים באזור הכיבוש האמריקני."
הוועד המרכזי לשארית הפליטה פורק בדצמבר 1950. עם זאת, מחנות בהם חיו עקורים יהודים המשיכו להתקיים באירופה עד 1957.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 1486/225
