פרדי הירש, יהודי גרמני, אתלט ומנהיג נוער, נולד ב-11 בפברואר 1916 באאכן שבגרמניה. במחצית שנות השלושים הגיע פרדי לפראג כפליט מגרמניה הנאצית, והשתלב בעבודה חינוכית עם ילדים ובני נוער. בסוף 1941 הוקם גטו טרזין מצפון לפראג, ויהודים ממרכז אירופה החלו מגורשים אליו. פרדי היה אחד הראשונים שגורשו לגטו טרזין, והיה חבר בצוות ההקמה של הגטו והכנתו לקליטת המגורשים העתידיים. גם בגטו טרזין הקדיש את כל מרצו ויזמתו לפעילות חינוכית. הילדים העריצו אותו ואהבו את הפעילויות שארגן. דיטה קראוס, ניצולת גטו טרזין ומחנה אושוויץ, סיפרה שפרדי ארגן פעילויות ואימוני ספורט וחינך לערכים, לאחריות הדדית ולגאווה ביהדות. הצייר דוד פרידמן צייר את דיוקנו של פרדי.
פרדי ניסה לברר פרטים על ילדים שהגיעו מביאליסטוק ושהו מחוץ לגטו. עקב כך נאסר על ידי הגרמנים. בספטמבר 1943 נשלח פרדי לאושוויץ עם מאות ילדים מהגטו. הוא נכלא עם הילדים במחנה משפחות מיוחד אותתו תכננו הנאצים ליהודי צ'כיה שהגיעו מטרזין, וזאת כדי ליצור אשליה עבור משלחות הצלב האדום, לפיה בירקנאו הוא מחנה עבודה ולא השמדה. עם הגעתו לאושוויץ החל פרדי לפעול למען הילדים. סיפר אוטו דב קולקה:
מתוך התוהו ובוהו הנורא של האסירים בתוך הצריפים ודרך העפר הלא סלולה הופיע אדם שהכרנו היטב מטרזינשטט. שמו היה פרדי הירש – אדם בעל יוקרה וסמכות בקרב הנוער, מדריך, אתלט, שאת הופעתו הכריזמטית זכרנו עוד מגטו טרזינשטט. עתה הוא היה אמור להתמנות לקאפו נוסח אושוויץ במחנה זה. להפתעת כולם ביקש להשתחרר מן התפקיד ולעסוק במשהו אחר, שמיד התברר לנו מהו. הוא ביקש לכנס את כל הילדים ובני הנוער בצריף אחד גדול, או ב"בלוק", כפי שזה כונה שם, ולהקדיש את עצמו ואת צוות המדריכים שבחר לחינוך הנוער ולטיפול בו. בתוך זמן קצר הפך הצריף הזה למרכז החיים הרוחניים והתרבותיים במקום. אני אומר זאת במלוא משמעותן של המילים – מקום שבו הוצגו הצגות, שנוגנו בו קונצרטים, וכל זה כמובן מאה וחמישים עד מאתיים מטרים מרציף הסלקציות ושלוש מאות עד ארבע מאות מטרים מן המשרפות. החוויות שאני זוכר משם הן ללא ספק הבסיס הערכי של היחס שלי לתרבות, לחיים, כמעט לכול, אשר עוצב אצלי באותם חודשים מעטים, בגיל עשר עד אחת־ עשרה, בין ספטמבר 1943 עד לחיסולו של המחנה ביולי 1944. (נופים ממטרופולין המוות, ע' 38-37)
פרדי השתמש בקשרים שיצר ובאמון שרחשו לו הנאצים כדי לנסות להמשיך במחנה המשפחות באושוויץ את מה שעשה בטרזין – הקניית חינוך וטיפול למאות הילדים שנמצאו שם. סיפרה רות בונדי:
פרדי בבירקנאו לא היה שונה מפרדי בפראג, שאליה הגיע כפליט מגרמניה בשנת 1935: שער מסורק למשעי, מגפיים מצוחצחים, קומה זקופה, תנועות נמרצות, משמעת פרוסית – ומשרוקית. לא היה כל סימן חיצוני לשבר. אין ספק שהופעתו החיצונית סייעה לו במגעיו עם הגרמנים: היה כאן דמיון בלבוש, בהתנהגות, בחיתוך הדיבור.
פרדי ביקש שיוקצה לילדים בלוק מיוחד שיהיה מסגרת חברתית, חינוכית וטיפולית. למטרה זו הצליח פרדי להשיג את בלוק 31. הותר לו לשלב בפעילותו ילדים עד גיל 14 בלבד, אך הוא הצליח להכניס לבלוק גם ילדים מבוגרים יותר, בתירוץ שאלה סייעים, וזאת כדי שילדים אלה יעזרו לצעירים יותר.
פרדי מינה צוות להוראה, הדרכה וטיפול. הוא בחר את עובדי המעון, כעשרים איש, על סמך היכרות אישית עם מורים מבתי ספר יהודיים בפראג ובברנו, מדריכים ומטפלים מפראג ומגטו טרזין. הוא הצליח להגדיל את מספר העובדים בבלוק וניסה להשיג תוספות מזון לאסירי מחנה המשפחות. כך השיג פרדי תנאי חיים טובים יותר לנערים נוספים, במקום שאלה ייאלצו לעבוד בעבודות הכפייה בהן עבדו יתר אסירי אושוויץ.
בבלוק שהו כ-500 ילדים. פרדי פנה אל ד"ר יוזף מנגלה, הממונה בין היתר על בלוק 31, וביקש שיוקצה למעון הילדים עוד צריף. ייתכן שבנימוקיו לבקשתו הסתייע גם בשביעות רצונם של אנשי האס-אס מההצגה "שלגייה ושבעת הגמדים" שהעלו ילדי מעון הילדים בינואר 1944. פרדי השיג בלוק נוסף, ששימש כגן ילדים.
פרדי לא קבע תכניות חינוכיות מחייבות, שכן לילדי מחנה המשפחות לא ניתנו כל אמצעים לקיים לימודים או פעולות חינוכיות. הוא ניסה להסתיר מהילדים את הידיעה על כך שבבירקנאו נרצחים יהודים מדי יום בתאי גז, אך האמת על המתרחש הגיעה בהדרגה לידיעתם. את העשן והריחות שעלו מהמשרפות אי אפשר היה להסתיר. לכן ניסו המחנכים להסיח את דעתם של הילדים.
פרדי הקפיד על פעילות גופנית, כפי שעשה עוד בפראג ובטרזין. הוא והמדריכים העסיקו את הילדים בהתעמלות, במשחקים ובתחרויות כדורגל וכדור-יד. סיפר הצייר וניצול השואה יהודה בקון:
חולקנו לקבוצות. לכל קבוצה היה מדריך. הוא סיפר לנו סיפורים, הוא לימד אותנו לשיר, הוא לימד אותנו כמו בבית ספר. לפעמים הכנו הצגות שונות. בבוקר השכם הוציא אותנו פרדי אל השלג, התפשטנו חצי עירומים וכך התחשלנו.
כתבה רות בונדי:
פרדי דרש מהילדים להתרחץ במים הדלוחים של בירקנאו, גם בימי החורף הקשים, כאשר לרשות שישה-שמונה מהם סחבה אחת בתור מגבת, והמדריכים היו חייבים לבדוק את ניקיון הידיים, הצוואר ואף המפשעה כדי למנוע התפשטות כינמת ומחלות מידבקות, וכן לבדוק את ניקיון הדרגשים וכלי האוכל.
כתבה נילי קרן:
השמירה על גוף בריא עם הניסיון לשמור על נפש בריאה בלבו של מחנה המוות בירקנאו – זו היתה המטרה האחת והיחידה שניסו המדריכים, ופרדי הירש בראשם, לחתור אליה בהתמדה.
יום הולדתו ה-28 של פרדי חל ב-11 בפברואר 1944. ילדי המעון הכינו לו מסיבת הפתעה. הקטנים שרו לו שיר תודה לפי מנגינת שיר ילדים צ'כי:
אנחנו נגנים קטנים
עכשיו אנחנו כבר יכולים
לבוא למעון
לברך את פרדי.
ב-8 במרס, היום בו נשלחו ילדי המשלוח שעמו הגיע פרדי הירש מטרזין להשמדה בתאי הגז, מת פרדי. ככל הנראה שלח יד בנפשו. רות בונדי קבעה:
גאוותו הפנימית, הדוגמה האישית, האחריות לחיי הילדים היו הכוח המניע בחייו. לעולם לא היה מסכים להינצל לבדו ולמחרת השמדת חניכיו להתייצב בריא ושלם לפני הנותרים במעון.
