בוכניה שוכנת כ-45 ק"מ מדרום-מזרח לקרקוב שבדרום-מערב פולין. אחרי מלחמת העולם הראשונה חיו בה כ-2,500 יהודים – כרבע מתושביה. הם התפרנסו ממסחר, מלאכה ותעשייה. בעיירה פעלו חברות סעד וצדקה, וכן מרפאה. הילדים היהודים התחנכו בחדרים, בתלמודי תורה ובבית ספר של רשת "תרבות", בעברית. בעיר פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות, והן הקימו הכשרות חלוציות שמנו עשרות חברים וחברות. עוד פעלו בעיר סניפים של אגודת ישראל והבונד.
ערב מלחמת העולם השנייה הגיעו לעיירה פליטים מגרמניה ומצ'כוסלובקיה, והקהילה המקומית תמכה בהם.
ב-3 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את בוכניה והחלו לחטוף יהודים לעבודות כפייה. משפחות יהודיות רבות פונו מדירותיהן שהופקעו לשימושם של קצינים ופקידים גרמנים. חנויות היהודים נשדדו והיהודים חויבו בתשלומי כופר כבדים. למרות זאת ניסו היהודים בבוכניה להמשיך בחיים נורמליים ככל האפשר, מתוך אופטימיות ואמונה בעתיד טוב יותר. הם ארגנו עזרה הדדית, פתחו מרפאה ואף הקימו מטבח ציבורי.
בסוף 1939 הוקם בעיירה יודנרט. זה סיפק מכסות עובדים לפי דרישת הגרמנים, אך צעירים יהודים עדיין נחטפו ברחובות לעבודות כפייה.
במרס 1941 הוקם גטו בבוכניה. הצפיפות והמצוקה היו כבדות, ויהודים שעבדו מחוץ לגטו הבריחו פנימה מזון למרות עונשי המאסר והשילוח למחנות עבודה שהיו צפויים למבריחים. פרידה שיף פרנקל הגיעה לבוכניה בתחילת 1941 בגיל 11, והיתה אסירה בגטו בוכניה. סיפרה פרידה:
בגטו יצאו המבוגרים לעבודה. כולנו יצאנו לעבודה. מי שלא יצא לעבודה, לא היתה לו זכות קיום בגטו. זו היתה שמחה גדולה, שקיבלו אותנו לעבודה, בתוך ילדים כה צעירים. היינו מאושרים שיכולנו לצאת לעבודה.
היינו גרים בצפיפות גדולה, כמה משפחות יחד. התחלקנו בין אלה ששמרו על הילדים ואלה שיצאו לעבודה. יצאנו לעבודה בשתי משמרות. קיבלנו לחם ושום דבר אחר. ... היה לנו כסף והיתה לנו אפשרות להשלים את התזונה.
יהודים שהיו חוזרים מהעבודה היו לפעמים מבריחים אל הגטו אוכל, קמח. ... לפני פסח הברחנו קצת ביצים. כשנודע לנו שעושים בדיקה בכניסה, זרקנו דרך הגדר, לתוך הגטו, מה שהיה אפשר לזרוק - וגם מה שאי אפשר. את הביצים זרקו כדי לא לקבל מכות מהגרמנים. אז מה הם אמרו לנו? לשכב על הארץ וללקק את הביצים [השבורות].
היה לנו תנור עם נסורת, וסבא ז"ל היה עומד ומסתכל איך אנחנו מקלפים תפוחי אדמה, שחלילה לא תיפול הרבה מדי קליפה. עד היו אני לא מסוגלת לראות כשמקלפים משהו עבה. (עדות יד ושם, 5248268)
ביולי נאסרה היציאה מהגטו, ומאוקטובר הוטל עונש מוות על יציאה. מאות יהודים נרצחו כעונש על יציאה מהגטו. עם זאת, עד אביב 1942 גדלה האוכלוסיה היהודית בבוכניה, כי הנאצים אילצו פליטים להיכנס לגטו. במאי 1940 הועברו לבוכניה פליטים יהודים מקרקוב, במרס 1941 – מקששוביצה, ובאביב 1942 – ממיילץ. למרות הגידול באוכלוסיית הגטו לא אפשרו הגרמנים הכנסת מזון נוסף. עקב כך החמירו תנאי החיים וההיגיינה בגטו. עם זאת, מספר יהודים שזכו לחסינות עקב היותם בעלי אזרחות זרה, ניסו לשמר את הקשר בין יושבי הגטו לבין העולם החיצון, סייעו בהברחת מזון לגטו, הסתירו ילדים בעת האקציות ואף ניסו להבריח ילדים מהגטו.
באוגוסט 1942 נדרשו היהודים בגטו לשלם כופר. הם שילמו, רק כדי לגלות שהיתה זו דרך לסחוט מהם את ממונם האחרון לפני רציחתם. לאחר מכן ביצעו הנאצים אקציה בגטו. הם גירשו את רוב יושבי הגטו – כ-5,000 יהודים - למחנה ההשמדה בלז'ץ, ירו למוות ב-500 יהודים, בהם נשים וילדים, ביער סמוך, ירו למוות בעשרות יהודים בגטו עצמו ושלחו מספר יהודים למחנה עבודה.
לאחר האקציה צומצם שטח הגטו. בנובמבר גורשו חסרי אישור עבודה, נשים וילדים להשמדה בבלז'ץ. חולים וחלק מאנשי הצוות הרפואי בבית החולים נרצחו במקום. אל הגטו הובאו שרידי היהודים מקהילות בסביבה, והוא הפך למעין מחנה עבודה.
באוגוסט ובספטמבר 1943 נשלחו שרידי היהודים מבוכניה למחנות שבנייה ופלאשוב. ב-1 באוקטובר 1943 הוכרזה בוכניה כ"יודנריין", ריקה מיהודים.
קראו עוד על יהודי בוכניה בתקופת השואה.
סיפורה של זהבה רוט, ניצולת השואה מבוכניה.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 71BO5
