באמצע שנות השלושים חיו בריגה, בירת לטביה ומרכז יהדות לטביה, כ-43,000 יהודים. הם מנו כעשירית מכלל אוכלוסיית ריגה. היה להם תפקיד חשוב בכלכלת העיר: יותר ממחצית מפעליה הגדולים של העיר, קרוב למחצית בתי העסק הגדולים שלה וחמישה בנקים מסחריים בה היו בבעלות יהודים. רבים מהיהודים בריגה היו בעלי עסקים קטנים ובינוניים וכן בעלי מלאכה ופקידים. כמחצית הרופאים בריגה היו יהודים וגם כרבע מעורכי הדין. מפלגות ותנועות נוער ציוניות פעלו בעיר, וכן מפלגות הבונד ואגודת ישראל. עוד פעלו בעיר אגודות סטודנטים ואגודות ספורט יהודיות, תאטרון יהודי, קונסרבטוריון ומקהלה יהודיים, וכן עיתונים וכתבי עת יהודיים.
לאחר ההפיכה של קרליס אולמניס ב-1934 תמה הדמוקרטיה בלטביה. הטיפול בענייני היהודים הועבר לניהול אגודת ישראל, כולל בתי הספר היהודיים. בתגובה בחרו הורים יהודים רבים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ציבוריים לטביים.
ביוני 1940 נכבשו ריגה ושאר לטביה בידי ברית המועצות. רבים מהיהודים, שהיו קומוניסטים או אוהדי הקומוניזם, הביעו שמחתם. לעומתם, רוב הלטבים הנוצרים ראו בפלישה הסובייטית כיבוש זר, ועל רקע זה העמיקה העוינות בינם לבין היהודים.
הכובשים הסובייטים הלאימו את הבנקים וכן מפעלים ובתי עסק גדולים. יהודים נפגעו מכך יותר מהאוכלוסייה הכללית, עקב שיעורם הגבוה יחסית בין בעלי עסקים אלה. עם זאת, רבים מהם הושארו בבתי עסק אלה כיועצים מומחים, ואחרים מצאו עבודה בבתי חרושת ובתי עסק אחרים כיועצים, מומחים, פקידים ומנהלים. היהודים השתלבו במוסדות עירוניים וממלכתיים שעד אז היו סגורים לפניהם, לרבות המשטרה ושירותי הביטחון. מספר הסטודנטים היהודים במוסדות האקדמיים הוכפל. בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ריגה גדל שיעור הסטודנטים היהודים מ-3% ל-21%. עקב פתיחת האפשרויות בתחומי התעסוקה והלימודים הגבוהים הגיעו לריגה צעירים יהודים רבים מערים ומעיירות בסביבה ומספר יהודי העיר גדל לכ-50,000.
עם זאת, הפעילות הפוליטית היהודית הופסקה. המפלגות ותנועות הנוער היהודיות פוזרו, וחלק מפעיליהן נאלץ להשתלב בלית ברירה בפעילות מפלגתית קומוניסטית. מוסדות הקהילה נסגרו, והיהודים חויבו לעבוד בשבתות וחגים (אם כי בתי הכנסת נשארו פתוחים). מערכת החינוך היהודית אימצה בעל כורחה את קווי ההוראה וההנחיות הקומוניסטיות, אם כי בבתי הספר היהודיים שונתה שפת ההוראה ליידיש ובאוקטובר 1940 נחנך בריגה תאטרון ממלכתי ביידיש. תלמידים רבים הצטרפו לתנועת הנוער הקומוניסטית וצעירים הצטרפו ל"משמר הפועלים".
ב-14 ביוני 1941 החלו השלטונות לעצור ולגרש לסיביר אלפים מיהודי ריגה שהוגדרו "עוינים למשטר הסובייטי". בהם היו פעילים ציונים ובייחוד רוויזיוניסטים, בונדיסטים, חברי אגודת ישראל (ובכללם הרב דובין), יהודים שהוגדרו "בורגנים" וכ-250 פליטים יהודים מגרמניה ומאוסטריה.
עם פלישת גרמניה לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 נסוג הצבא האדום מריגה. עם הסובייטים הנסוגים עזבו את העיר 5,000 יהודים לפחות – חיילים, פקידי רשות ואחרים שהצליחו להימלט בכוחות עצמם. לעומת זאת נלכדו בעיר רבים מהפליטים היהודים שהגיעו אליה מיישובים אחרים.
ערב הכיבוש הגרמני היו בריגה כ-40,000 יהודים. ריגה נפלה בידי הגרמנים ב-1 ביולי 1941. במהלך יולי אסרו ורצחו לטבים שהיו חברים בארגונים לאומניים קיצוניים, אלפים מיהודי העיר. בין יולי לאוקטובר פרסמו הגרמנים סדרה של צווים אנטי-יהודים. באוגוסט הוקם גטו ריגה, ובאוקטובר נחתם הגטו ונאסרה היציאה ממנו. 32,000 יהודים נכלאו בו.
ב-30 בנובמבר 1941 נכנסו לגטו חיילי אס-אס גרמנים מלווים בשוטרים לטבים. כ-800 יהודים, בהם תינוקות וזקנים, נרצחו בגטו, וכ-15,000 יהודים, רובם נשים, אולצו לצעוד בקור המקפיא ליער רומבולי, מרחק שמונה קילומטרים, בעוד תושבים לטבים צופים בהם. הם נרצחו בידי הגרמנים וגופותיהם הושלכו לבורות שהוכנו בעוד מועד. באקציה זו נרצחו גם כ-950 יהודים מגרמניה שהגיעו באותו יום לריגה בטרנספורט שיצא מברלין ב-27 בנובמבר 1941. באקציה נעזרו הגרמנים בשוטרים לטבים.
רובם המוחלט של יהודי ריגה נרצחו עד תום המלחמה. רובם נרצחו באקציות חיסול ומיעוטם – בעבודת כפייה במחנות עבודה.
שורה תחתונה, מימין: יצחק גרבר (נספה); בובי לבנברג (נספה); לויתן (נספה); יעקב (דז'קי) ברייטבורד (שירת בצבא האדום ונפל בקרב); אנצה ארקין (נספתה). שורה עליונה, מימין: מקס זיגל (נפטר בישראל); פני גרשוני (נפטר בישראל); המוסרת שולמית מאה פור (הוגלתה לסיביר ואח"כ עלתה לישראל); לא ידוע; איזיה שלומוביץ (נספה); יחזקאל ציגלר (נספה); ריבה ברקוביץ (נספתה); מרי מורה פבזנר (עלתה לישראל); ליובה לודזין (נספתה); איזיה מיימין (פליטה מגרמניה, נספתה); לא ידוע.
הצבא האדום שחרר את ריגה באוקטובר 1944.
ארכיון התצלומים של יד ושם 8449/38
