המכון הבין-לאומי לחקר השואה

האנציקלופדיה של הגטאות

+ חיפוש במאגר

ריגה (Riga)

ביידיש: ריגע

מקום לפני המלחמה: בירת לטוויה, עיר נמל בחבל וידזמה (ליפלנדיה) (Vidzeme [Liflandia]), לטוויה
מקום בזמן המלחמה: רייכסקומיסריאט אוסטלנד

Latvia ,Riga, גדר גבול הגטו אשר חצתה את אחד הרחובות.
<br>
ארכיון יד ושם,7417/1 Latvia ,Riga, גדר גבול הגטו אשר חצתה את אחד הרחובות.
ארכיון יד ושם,7417/1

Latvia ,Riga, שער הכניסה לגטו.
<br>
ארכיון יד ושם, 83DO4 Latvia ,Riga, שער הכניסה לגטו.
ארכיון יד ושם, 83DO4

Latvia ,Riga, הבית בו גר דובנאו, ברח' לודזאס 4 שבגטו הגדול. Latvia ,Riga, הבית בו גר דובנאו, ברח' לודזאס 4 שבגטו הגדול.

לפני המלחמה. לפני מלחמת העולם הראשונה הייתה לטוויה חלק מהאימפריה הרוסית ואחריה הפכה למדינה עצמאית שבּירתה ריגה. בשנת 1935 הגיע מספר תושבי ריגה היהודים ל-43,500 – כפליים ממספרם ערב מלחמת העולם הראשונה. יהודי ריגה היו 11 אחוזים מאוכלוסייתה וכמחצית מיהודי לטוויה. ליהודים היה תפקיד חשוב בכלכלת העיר: יותר ממחצית מפעליה הגדולים, קרוב למחצית בתי העסק הגדולים וחמישה בנקים מסחריים היו בבעלות יהודים. מוסדות אלו הוקמו עם שותפים בעלי אמצעים מעבר לים והיו גורם פיננסי חשוב בכלכלה המקומית והלאומית כאחד. יהודים בלטו גם במקצועות החופשיים – כמחצית הרופאים בריגה היו יהודים וגם כרבע מעורכי הדין. בעלי עסקים קטנים ובינוניים וכן בעלי מלאכה ופקידים יהודים היו מאורגנים באיגודי עובדים ועמדו לרשותם קואופרטיבים לאשראי.
עם מוסדות הבריאות היהודיים בריגה נמנו שני בתי חולים מודרניים, אגודת "לינת צדק", בית החולים "ביקור חולים" (שטיפל גם בחולים לא-יהודים) וסניף של איגוד הבריאות היהודי אז"ע שסייע לנזקקים. הקהילה היהודית של ריגה קיימה בית זקנים ושורה של איגודים וארגונים מודרניים ומסורתיים, בתי תמחוי וקרנות של עזרה הדדית.
היו בעיר ארבעים בתי כנסת, מניינים חסידיים ובתי תפילה. הילדים ברובם הגדול למדו בבתי ספר יהודיים – ציבוריים ופרטיים. מערכת החינוך היהודי כללה גם גני ילדים, שני בתי ספר ערב תיכוניים בעברית וביידיש, סמינר עברי לגננות ואוניברסיטה עממית של ציש"א.
בית"ר והצה"ר היו התנועות הציוניות הגדולות בקהילה עד 1931, כשעברה הבכורה למפלגת צעירי ציון הציונית-סוציאליסטית. בראש מפלגת המזרחי עמד הרב מרדכי נורוק שהיה אחד ממייסדי התנועה וחבר בית הנבחרים של לטוויה – הסיימה (Saeima). אחרי מלחמת העולם השנייה עלה נורוק לארץ-ישראל. גם הציונים הכלליים היו פעילים בקהילה ובמוסדותיה. תנועות הנוער הציוניות הגיעו לשיא פעילותן בשנות השלושים. בריגה פעלו גם מפלגות לא ציוניות; הבונד הפעיל בה מוסדות אחדים ובהם בתי ספר ביידיש, תנועת נוער, תנועת סטודנטים ומועדון תרבות, וגם אגודת ישראל הייתה פעילה מאוד בעיר, ואת כוחה והשפעתה שאבה בעיקר מכתביו וממעמדו הרם של הרב מרדכי דוּבין, שנבחר ארבע פעמים לסיימה (בית הנבחרים הלטווי) ונחשב אחד המנהיגים הבולטים של יהודי לטוויה.
אגודות סטודנטים ואגודות ספורט ובהן "מכבי", "הכוח" ו"הפועל" ארגנו בקרב יהודי ריגה פעילות תרבות ופעילות ספורט, בקהילה פעלו תאטרון יהודי, קונסרבטוריון ומקהלה, ובעיר יצאו לאור עיתונים וכתבי עת יהודיים ביידיש ובשפות אחרות.
ההפיכה של קרליס אולמניס (Karlis Ulmanis) במאי 1934 שמה קץ לשלטון הדמוקרטי בלטוויה, ובעקבותיה הועבר הטיפול בענייני היהודים לניהולה של אגודת ישראל ושל מנהיגה הרב דובין. משעברו בתי הספר היהודיים לתכנית הלימודים של אגודת ישראל והחלו להתנהל על-פי רוחה, בחרו הורים יהודים רבים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ציבוריים לטוויים.
הכיבוש הסובייטי. הצבא האדום כבש את ריגה ביוני 1940. במסגרת המדיניות הכלכלית החדשה הולאמו הבנקים, מפעלי התעשייה ובתי העסק הגדולים, ובכללם אלה שבבעלות יהודים. יהודים רבים יצאו נשכרים מהמצב החדש ומצאו עבודה בבתי חרושת בתפקידים של יועצים, מומחים, פקידים ומנהלים. זאת ועוד, הם השתלבו במוסדות עירוניים וממלכתיים שעד אז היו סגורים לפניהם, לרבות המשטרה ושירותי הביטחון. מספר הסטודנטים היהודים במוסדות האקדמיים הוכפל. הפעילות הפוליטית היהודית במוסדות הקהילה ובמפלגות הופסקה, אך בתי הכנסת נשארו פתוחים. במערכת החינוך היהודית התחולל שינוי מבני ותפיסתי ברוח המשטר החדש, ובכל בתי הספר היהודיים שונתה שפת ההוראה ליידיש. תלמידים רבים הצטרפו לתנועת הנוער הקומוניסטית וצעירים הצטרפו ל"משמר הפועלים", אם מרצונם החופשי ואם בלחץ השלטונות. באוקטובר 1940 נחנך בריגה תאטרון יידי.
ב-14 ביוני 1941 החלו השלטונות לעצור ולגרש לסיביר אלפים מיהודי ריגה ובהם פעילים ציונים, ובייחוד רוויזיוניסטים, בונדיסטים, חברי אגודת ישראל (ובכללם הרב דובין), "בורגנים" וכ-250 פליטים יהודים מגרמניה ומאוסטריה.
הכיבוש הגרמני. עם פלישת גרמניה לברית-המועצות ביוני 1941 נסוג הצבא האדום מריגה ונאלץ להילחם בנסיגתו בלאומנים לטווים. היו יהודים שנלחמו בשורות הצבא האדום ונפלו בקרב. עם הסובייטים הנסוגים עזבו את העיר 5,000 יהודים לפחות – חיילים, פקידי רשות ואחרים שהצליחו להימלט בכוחות עצמם. לעומת זאת נלכדו בעיר רבים מהפליטים היהודים שהגיעו אליה מיישובים אחרים ולא הצליחו להימלט ממנה. ערב הכיבוש הגרמני היו בריגה כ-40,000 יהודים. ריגה נפלה בידי הגרמנים ב-1 ביולי 1941. בין יולי לאוקטובר פרסמו רשויות השלטון הגרמניות שורה של צווים נגד היהודים. הם נדרשו להירשם והצטוו לשאת טלאי ועליו מגן דוד, נאסר עליהם להשתמש בתחבורה הציבורית וללכת על המדרכות, והם נלקחו לעבודת כפייה. יהודים גורשו ממוסדות החינוך ונאסר עליהם לעסוק במקצועות החופשיים (פרט לרופאים, אך הם הורשו לטפל ביהודים בלבד), חלק מרכושם הופקע, ועל הרכוש שנשאר בבעלותם הוטל פיקוח חמור. קניית מזון הוגבלה לשלוש חנויות ב"רובע מוסקווה" – אזור עוני בצפון העיר שהיה מאוכלס ביהודים ילידי העיר וברוסים. השחיטה הכשרה נאסרה. יהודי ריגה היו מוּעדים לחטיפות לעבודת כפייה, להתעללות ולמעשי אונס. רבים גורשו מבתיהם כדי לפנותם לטובת הגרמנים, והוחרמו מהם כספים, רכוש ודברי ערך. הם סולקו מן התורים למזון, וחולים יהודים גורשו מבתי החולים.
הקמת הגטו, מוסדותיו, וניהול החיים בו. באמצע אוגוסט 1941 החלה המשטרה הגרמנית, בפיקודו של קצין הס"ס רודולף לנגה (Rudolf Lange), מפקד הס"ד והסיפ"ו בריגה, לרכז את יהודי ריגה בגטו בשטח של כ-9,000 מטרים רבועים שהוקצה לצורך זה ברובע מוסקווה. הגטו נחתם ב-23 באוקטובר 1941. לפי דוח גרמני באותה העת גרו בגטו 29,602 יהודים: 8,212 גברים, 15,738 נשים ו-5,652 ילדים. את מספרם הקטן יחסית של הגברים יש לייחס לפינויָם של גברים רבים בעת נסיגת הסובייטים ולרצח גברים רבים ביולי (ראו להלן).
על ניהול הגטו הופקד אלטסטנרט ("מועצת יהודים") שהוקם עוד לפני שנחתם הגטו, ובראשו עמד עורך הדין מיכאל אלישיב, שעמד בעבר בראש ארגון היהודים הלוחמים לעצמאות לטוויה. באלטסטנרט פעלו מחלקות אחדות לטיפול בענייני משפט, בנייה, סטטיסטיקה ובעניינים אזרחיים אחרים. על שירות הסדר היהודי פיקד מיכאל רוזנטל ושירתו בו כ-80 שוטרים.
את הגטו הקיפה גדר גבוהה ושוטרים לטווים הוצבו בשעריו. הכניסה לגטו והיציאה ממנו ללא אישור נאסרו. שוטרים לטווים היו נכנסים לגטו, גונבים רכוש ועושים מעשי אלימות ואונס. הצפיפות בגטו הייתה קשה ביותר, בנייניו היו מוזנחים ותנאי התברואה היו גרועים. הספקת המזון הייתה דלה וירודה ולא אִפשרה קיום מינימלי.
משרד התעסוקה של האלטסטנרט הסדיר את הספקת עובדי הכפייה לגרמנים. היהודים הועבדו בפרך, ומפעם לפעם נשלחו בקבוצות מחוץ לריגה, לעבודה בחוות חקלאיות ובמכרות כבול. בעלי מלאכה עבדו בשירות יחידות הצבא, המשטרה וגורמים גרמניים אחרים בתנאים נסבלים יחסית, וקבוצה קטנה של טכנאים מיומנים קיבלה יחס מועדף. נשים הועסקו בעבודות ניקיון ומטבח. יהודים נלקחו מן הגטו למחנות עבודה בריגה ובסביבתה, וקצתם שוכנו בקסרקטינים סמוכים.
האלטסטנרט פעל לשיפור התנאים הפיזיים בגטו. הוא הפעיל את בית החולים "לינת צדק" בראשותו של ד"ר ולדימיר מינץ וכן מרפאה, בית מרקחת ובית זקנים. עם השירותים שהפעיל נמנו בין השאר מכבסה, סנדלרייה ועוד. כמו כן דאג האלטסטנרט לתעסוקה לבעלי מוגבלויות. בגטו פעלו גם בתי ספר ומטבחים ציבוריים.
לאחר האקציה של סוף נובמבר 1941 (ראו להלן) ריכזו הגרמנים את העובדים היהודים באזור נפרד בקצה הצפון-מזרחי של הגטו, שֶׁכּונה אחר כך "הגטו הקטן". בחודשים הראשונים של 1942, אחרי האקציות הגדולות (ראו להלן), עברו מוסדות הגטו הקטן ארגון מחדש, בראשותו של ארתור (אהרון) קלמן (Kelman). באותה העת התגוררו בו כ-4,000 גברים ו-300 נשים, באזורים נפרדים. מרבית היהודים הלטווים המשיכו בעבודתם מחוץ לגטו בשירות הגרמנים ומיעוטם עבדו בגטו, במוסדותיו הפנימיים. הגטו הקטן, שלתושביו לא היו בני משפחה שצריך לפרנסם, ניצל מרעב וממגפות. מנות המזון הרשמיות אמנם לא הספיקו לקיום, אך היו מקורות מזון נוספים במקומות העבודה ובעיקר מהברחות של מוצרי מזון, תרופות וחומרי הסקה – הברחות שלא נפסקו למרות האיסור והעונשים הקשים שהוטלו על מבריחים שנתפסו.
במהלך 1942 הגיעו לגטו הגדול קרוב ל-700 יהודים שגורשו מקובנה, והם ארגנו בית ספר לילדים המעטים שהיו אִתם וקיימו פעילויות תרבות.
אקציות. בחודש הראשון של הכיבוש החל רצח המוני של גברים יהודים. ב-4 ביולי 1941 הציתו פורעים לטווים את בית הכנסת הגדול והעלו אותו באש על היהודים שהיו כלואים בו, כ-500-400 נפשות. הם המשיכו בשרפת בתי כנסת, ועד סוף החודש שרד בריגה רק בית כנסת אחד. מתנדבים לטווים חברי ארגונים לאומניים קיצוניים, שלאחר מכן התארגנו ביחידת עזר משטרתית, החלו לעצור יהודים ולכלוא אותם בבתי כלא, במיפקדות של המשטרה ובמרתפים של הארגון הפשיסטי הלטווי. אחרי כמה ימים של עינויים והתעללות נלקחו העצורים קבוצות קבוצות ונרצחו, וגופותיהם הושלכו לבורות ביער ביקרניקי (Bikerniki). לפי דיווח של הסיפ"ו, עד 16 ביולי 1941 נרצחו בריגה 2,400 יהודים, ו-2,000 עוד היו בכלא. מקרב העצורים שוחררו רופאים וכמה בעלי מלאכה, והיתר נרצחו כמעט כולם.
ב-27 בנובמבר הודיעו הגרמנים ליהודי ריגה כי ייושבו מחדש במזרח. יומיים אחר כך רוכזו העובדים היהודים ב"גטו הקטן". כ-300 נשים שהיו רשומות כתופרות נעצרו באותו ערב והוחזקו בנפרד בבית הכלא. ב-30 בנובמבר 1941, על-פי פקודה של לנגה, נכנסו לגטו חיילי ס"ס גרמנים מלווים בשוטרים לטווים בפיקודו של הרברט צוקורס (Herbert Cukurs). כ-800 יהודים, ובהם תינוקות וזקנים, נרצחו בגטו, וכ-15,000 יהודים, רובם נשים, אולצו לצעוד בקור המקפיא ליער רומבולי (Rumbuli), מרחק שמונה קילומטרים, בעוד התושבים הלטווים צופים בהם. הם נרצחו בידי הגרמנים בפיקודו של קצין הס"ס פרידריך יקלן (Friedrich Jeckeln) וגופותיהם הושלכו לבורות שהוכנו בעוד מועד. באקציה הזאת נרצחו ביער רומבולי גם כ-950 יהודים מגרמניה שהגיעו באותו יום לריגה בטרנספורט שיצא מברלין ב-27 בנובמבר 1941. בכל שלבי האקציה נעזרו הגרמנים בשוטרים לטווים.
בחלק הגטו שֶׁכּונה "הגטו הגדול" נשארו יותר מ-10,000 בני אדם, ובהם ההיסטוריון הנודע שמעון דובנוב, שהיה אז בן 80, רבה הראשי של ריגה הרב ז"ק ומרבית חברי מועצת היהודים. בין 7 ל-9 בדצמבר 1941 הוצעדו כולם אל מותם ביער רומבולי. על הרצח ההמוני פיקדו קצין הס"ס וולטר פרנץ שטלקר ( Stahlecker) וראש המיליציה הלטווית ויקטור אראיס (Victor Arajs). אחרי האקציות שוחררו התופרות מהכלא והוחזרו לגטו. הוקצו להן כמה מבנים משלהן, והמקום כונה אחר כך "גטו הנשים".
באקציה שביצע הס"ס ב-5 בפברואר 1942 נרצחו כ-1,500 יהודים מגרמניה שהתגוררו עתה בגטו הגדול (ראו להלן). על אקציה זו פיקד גרהרד מאיוולד (Gerhard Maywald), סגנו של לנגה. עוד כ-1,900 מגורשים (על-פי הערכה אחרת – 2,500), רבים מהם ילדים וזקנים, הובלו למותם באקציה שהתבצעה ב-15 במרס 1942. אקציות אלו ערערו את אמונתם של תושבי הגטו הגדול שרובם יוכלו להישאר בחיים אם רק יעבדו קשה.
גטו יהודי הרייך מיד אחרי האקציות של דצמבר 1941 ופינוי הגטו הגדול מהיהודים הלטווים החלו הגרמנים לאכלסו ביהודים שגורשו מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה. הקבוצה הראשונה הגיעה עוד ב-10 בדצמבר 1941. בשבועות שלאחר מכן הגיעו לריגה ברכבות טרנספורטים של מגורשים מערים ברייך, כ-1,000 יהודים בכל טרנספורט. עם הגעתם לתחנת הרכבת עברו המגורשים סלקציה – החולים והזקנים נורו למוות, והיתר נלקחו ברובם לגטו. ההערכה היא שממספר כולל של כ-20,000 יהודים שגורשו מהרייך לאזור ריגה הגיעו לגטו כ-11,000.
בגטו הגדול, שנקרא עתה "גטו יהודי הרייך", התארגנו המגורשים בעשר קבוצות, בהתאם לערי מוצאם: קלן, הנובר, שטוטגרט, המבורג, ברלין, בוכום, לייפציג, דרזדן, וינה ופראג. המגורשים לא היו מורגלים בתנאים הקשים של הגטו ושיעור התמותה בקרבם היה גבוה. קצין הס"ס קורט קראוזה (Kurt Krause), שפיקד על שני הגטאות, הנהיג בהם משטר של טרור. בכל אחד משני הגטאות מונה "זקן היהודים" וכן מפקד לשירות הסדר היהודי. מגורש שהגיע מקלן בקבוצה הראשונה, מקס לייזר שמו, מונה ראש האלטסטנרט של הגטו הגדול כולו, ומגורש אחר מאותה קבוצה, הרברט שולץ, הופקד על ארגון מסגרת העבודה של היהודים. העובדים היהודים הוצעדו בוקר-בוקר למקומות עבודתם שמחוץ לגטו ובחזרה לגטו מדי ערב. דמות מרכזית אחרת בגטו היה היהודי גינתר פליישל, שהצליח לקשור קשרים אישיים עם קראוזה ונודע לשמצה בשל הלשנותיו על יהודים שניסו להבריח מזון לגטו.
על אף רוח הנכאים שפקדה את תושבי הגטו הגדול בעקבות מבצעי הרצח ההמוני של פברואר 1942, הם ניסו במידת האפשר להשיב את החיים למסלולם. הניצולים זוכרים את הסדר והניקיון ברחובות הגטו, את הגנים היפים, את ארגון מערכות החינוך לילדים, את פעילויות התרבות למבוגרים ואת בית הכנסת הקטן שפעל בגטו.
היחסים בין היהודים בשני הגטאות היו מורכבים. על אף הדעות הקדומות והבדלי התרבות בין יהודי המקום ובין היהודים המגורשים ממרכז אירופה, היו גם עדויות על שיתוף פעולה ועל עזרה הדדית. עם הגיעם של יהודי מרכז אירופה ניסו תושבי הגטו הקטן לסייע להם בהספקת המזון. היהודים הלטווים שילדיהם נרצחו גילו רגישות למצוקתם של ילדי המגורשים. כעבור זמן מה ארגן ד"ר הנס אַוּפרכט (Aufrecht) מקלן בית חולים בגטו הגדול; בבית החולים טופלו גם יהודים לטווים, ועם הסגל שלו נמנו גם רופאים יהודים מלטוויה.
מחתרת והתנגדות. בינואר 1942 הוקמה מחתרת בגטו הקטן; חבריה רכשו כלי נשק, התאמנו ויצרו קשר עם קבוצות מחתרת מחוץ לגטו כדי להצטרף לפרטיזנים שלחמו ביערות. קבוצה של עשרה חברי מחתרת שיצאה מהגטו ב-28 באוקטובר 1942 כדי להצטרף לפרטיזנים נקלעה למארב של הגרמנים ונתפסה. בעקבות גילוי המחתרת הענישו הגרמנים את תושבי הגטו: ב-31 באוקטובר נקראה יחידה של 41 שוטרים יהודים למיפקד שגרתי ברחבת המיפקדים, ואנשיה נורו במכונת ירייה ללא כל התראה. רובם נהרגו מיד; המעטים שהצליחו לברוח נתפסו ואחרי מאבק קצר הוצאו להורג. באירוע זה נהרג גם איש ס"ס. במקביל עצרו הגרמנים כ-300 יהודים לטווים, חקרו אותם באכזרית ורצחו אותם.
בעקבות האירועים הללו בוטלה ב-1 בנובמבר 1942 עצמאותו של הגטו הקטן והוא היה לחלק מהגטו הגדול, שעכשיו היו בו שני חלקים: גטו יהודי הרייך והגטו של יהודי לטווייה. ליהודי לטוויה היה נציג אחד באלטסטנרט של גטו יהודי הרייך, ושירות הסדר היהודי שלהם אורגן מחדש והוכפף לשירות הסדר של גטו יהודי הרייך. התפתחויות אלו הגבירו את המתחים שנוצרו זה מכבר בין יהודי הרייך ליהודי לטוויה.
החיפושים לאיתור תאי מחתרת ולמעצר חבריהם נמשכו עוד זמן רב לאחר מכן.
חיסול הגטו. עובדי הגטו הקטן החלו עוד קודם ללון במקומות עבודתם במחנות העבודה, ובכלל זה במחנה העבודה יונגפרנהוף (Jungferngof), אך אחרי שנחשפה המחתרת גברה תופעה זו. בהדרגה התרוקן הגטו מתושביו, והקשרים בין קבוצות היהודים השונות התרופפו. בקיץ 1943, בעקבות הוראתו של היינריך הימלר מ-21 ביוני בדבר חיסול הגטאות שנשארו באוסטלנד, החלו הגרמנים להעביר קבוצות של יהודים למחנה הריכוז קייזרוולד (Kaiserwald) (ליד ריגה) ולמחנות המשנה שלו, שהוחזקו בהם קרוב ל-8,000 יהודים, מרביתם מגטו ריגה. התנאים במחנות אלו היו קשים ביותר ושיעור התמותה בהם היה גבוה.
הגטו חוסל ב-2 בנובמבר 1943. עם צאתם של העובדים היהודים לעבודת יומם פשטו על הגטו שוטרים גרמנים ולטווים בראשותם של לנגה וקראוזה; הם אספו את כל הילדים, הזקנים והחולים וכן כמה מבוגרים שנשארו בגטו (ובהם מורים וסגל בית החולים של הגטו) ושילחו אותם לאושוויץ, וכמעט כולם נרצחו שם. בין 2,500 ל-3,000 יהודים (ולפי הערכה אחרת – 4,000) נרצחו או גורשו באקציה הזאת.
אחרי חיסול הגטו נשלחו העובדים היהודים למחנה קייזרוולד ולמחנות אחרים, והגטו חדל להתקיים. כל יהודי לטוויה שנשארו בחיים, ובהם יהודי ריגה (על-פי עדויות כ-14,000 נפשות), נכלאו במחנה הריכוז קייזרוולד ובמחנות המשנה שלו.

הצבא האדום שחרר את ריגה באוקטובר 1944.

  • Facebook
  • YouTube
  • Twitter
  • Instagram
  • Pinterest
  • Blog