נחמה ברוכסון היתה חברה בקבוצת המחתרת אב"צ (ארגון ברית ציון) בגטו קובנה. על קורותיה של נחמה בגטו בין 1941 ל-1944 כתבה ספירה רפפורט, בתה:
קודם עברו הליטאים מבית לבית ו"טיהרו" את רובע סלבודקה מיושביו, אחר כך היתה אקציית בני האינטליגנציה, ואחר כך – ההריגה במצודה, "הפורט התשיעי", האקציה נגד הגטו והסלקציה בכיכר הדמוקרטים. באקציה האחרונה שלפני חיסול הגטו, המכונה "אקציית הילדים", יצאה סבתא ציפורה בקור של 30 מעלות מתחת לאפס והיא לבושה בחלוק ורוד ונעלי בית להתלוות אל הילדים שעליהם היתה מופקדת כשהוריהם יצאו לעבודת כפייה. היתה הרבה מוזיקה. הרמקולים הגבירו את קולם במלוא העוצמה בשיר "לילי מרלן", והחניקו את צווחות הילדים שנזרקו למשאיות [ב"אקציית הילדים" של מרס 1944]. לאחר מכן הצטופפו אמא [נחמה ברוכסון], דודה לאה ודוד שלמה על גשר הנהר ויליה [נריס] והועמסו על קרונות בקר אטומים וחתומים בדרכם לטיגנהוף שבפרוסיה המזרחית ומשם לשטוטהוף ודכאו, והבית בליטא נגמר. (יהודיה גזעית, ע' 10)
לאחר שאמה של נחמה נספתה והגטו חוסל, גורשו נחמה ואחותה לאה למחנה הריכוז שטוטהוף. משם הוצאו לצעדת המוות. סיפרה נחמה:
מצבה הגופני של לאה הידרדר מאד. במחנה העבודה שטרסבורג היא הצילה אותי מרעב ומאפיסת כוחות במסירות ובהקרבה עילאית שלעולם לא אשכח לה, ואילו שם ביער ההוא היה הרגע שבו סחבתי את לאה ואמרתי לה: "אין מה להפסיד. בואי נצא מהשורה ונברח מפה!" ...
לאה התיישבה על אבן באמצע היער. היא היתה עייפה מאד, על סף העילפון, אדישה ומדוכאת, מרוקנת מכל חשק להמשיך במרוץ לחיים, ונראה היה לי שהחליטה לוותר, להיכנע לגורל. לאה מיאנה בכל תוקף להמשיך הלאה בריצה האין סופית הזאת לשום מקום. "לכי את, אני נשארת פה", לחשה בעיניים כבויות, ואז סטרתי לה, משכתי אותה בכל הכוח שעוד נותר בי והמשכנו לרוץ, לרוץ ולרוץ, יד ביד. ... בלי הרף הדהדו באוזנינו צרורות יריות, נביחות כלבים, צרחות בגרמנית, טרטורי מנועים של אופנועים, גניחות הפצועות והגוועות למוות. (ע' 97)
נחמה ולאה הצליחו להימלט מצעדת המוות ושרדו עד השחרור. הן הגיעו לרומניה ושם התחברו לפעילי ארגון הבריחה.
פגשנו ניצולים רבים, חברים וידידים מקובנה. ... קשה לתאר את ההתרגשות והשמחה כשפגשנו מישהו מוכר... "אתה חי?!" – ככה היו שואלים. היינו מסתכלים ובוחנים זה את זה בהססנות, כלא מאמינים, כאילו ניצבת מולנו רוח רפאים ששבה לחיים. (ע' 114)
נחמה ולאה עברו בדרכי הבריחה להונגריה, משם עברו לאוסטריה ומשם עברו את הגבול לאיטליה.
חיילי הבריגדה הורידו אותנו מן המשאיות – חיילים ארצישראלים חסונים שענדו את המגן דוד על מדי החאקי שלהם לא כטלאי משפיל וכאות קלון אלא בגאווה, כתג זיהוי צבאי. הם נשאו אותנו – החלשים והנפעמים – על כתפיהם, מחו את הדמעות מלחיינו, נשקו לנו, נתנו לנו שוקולד ושרו לכבודנו את "התקווה". שם שמענו לראשונה עברית צברית, מדוברת...
וזה היה הרגע הכי מרגש והכי יפה, הרגע שבשבילו היה הכי כדאי לחיות! (ע' 118)
באיטליה נודע לנחמה וללאה שאחיהן שלמה שרד את השואה. הוא הובל מקובנה לקאופרינג, תת מחנה של דכאו, בבווריה שבדרום גרמניה, ושם שוחרר בתום המלחמה. הוא הגיע לאיטליה ושם נפגש עם אחיותיו.
תמונה זו צולמה באיטליה, ליד אגם קומו, ב-18 באוגוסט 1945. נחמה היא שניה מימין, ושלמה עומד משמאל.
שלמה ולאה מונו למדריכי קבוצות בחוות ההכשרה של תנועת "דרור" ליד עיר הנמל בארי בדרום איטליה. באוקטובר 1945 עלה שלמה לארץ ישראל בספינת מעפילים וביולי 1947 עלתה נחמה ארצה. גם לאה עלתה ארצה.
בשנת 1957 ובשנת 1985 מסרה נחמה ברוכסון דפי עד לזכר אמה ציפורה, וכן דפי עד לזכר דודיה וסביה ממשפחת חייט מפוניבז' וממשפחת גרוזובסקי מרומשישקס שבליטא, וקרובי משפחה אחרים שנרצחו בשואה.
למידע על ארגון הבריחה לחצו כאן.
למידע על עליה ב' לחצו כאן.
ארכיון התצלומים של יד ושם 5025/24
