בוולוצלאבק שבפולין חיו לפני המלחמה כ-10,000 יהודים – כמעט חמישית מתושבי העיר. הם קיימו מפעלי תעשייה בהם עבדו מאות פועלים וכן בתי מלאכה ומסחר. היו בהם רופאים, רוקחים, עורכי דין, מהנדסים ומורים. הם קיימו קורסים להכשרה מקצועית וארגוני עובדים, החזיקו קופת גמ"ח ושלושה בנקים, בית חולים, מושב זקנים ובית יתומים, וכן השקיעו רבות בחינוך ותרבות, במחנות קיץ לילדים, בתרומות לקק"ל ובמלגות לתלמידים עניים. בעיר פרחה תרבות יידיש ותרבות עברית ופעלו בה ספריות עם מאות ספרים בפולנית, יידיש ועברית, וכן עיתונות יידיש, קבוצת תיאטרון, מקהלה, תזמורת ומועדוני ספורט.
יהודי ולוצלאבק חיו חיי דת ומסורת, אך בעיר היתה גם השפעה ציונית חזקה. בוולוצלאבק היו סניפים של כל הזרמים הציוניים, בהם ציונים כלליים, סוציאליסטים ורוויזיוניסטים, וכן תנועות נוער ציוניות וקבוצות חלוציות רבות ולהן קיבוצי הכשרה. עוד פעלו בעיר סניפים של אגודת ישראל והבונד הסוציאליסטי. בעיר פעלו מספר בתי ספר יהודיים, בהם גימנסיה דו-לשונית, פולנית-עברית, בית ספר של רשת "תרבות", ישיבות וגני ילדים, וכן קורסי ערב לעברית וליידיש לצעירים ולמבוגרים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה היו כמעט רבע מחברי מועצת העיר יהודים, אך בשנות השלושים פעלו הפולנים לצמצם את מספרם, ושיעורם במועצה צנח לעשירית. הרשויות סגרו מוסדות תרבות וספורט יהודיים, ועקב המשבר הכלכלי העולמי נפגעו בתקופה זו גם המסחר והמלאכה היהודיים.
ב-14 בספטמבר 1939, שבועיים לאחר פלישתם לפולין, כבשו הגרמנים את ולוצלאבק. מיד החלו לפגוע ביהודים בעזרת משתפי פעולה מקומיים. סיפר זלמן קלודבסקי:
יהודים לא הסתובבו ברחוב, כי כל יום יצאו הוראות חדשות לגבי לבוש, לגבי מפגשים עם גרמנים. מיד עשו רישום של היהודים בעיר וקבעו רשימות של יהודים שצריכים להתייצב [לעבודה]. יהודים גילחו זקן כי הגרמנים היו גוזרים במספריים או תולשים בכוח.
יהודים נורו ברחוב, בתי כנסת נשרפו ורכוש נשדד. בערב יום כיפור, 23 בספטמבר, ירו אנשי אס-אס במספר יהודים שיצאו מתפילה ואילצו שכנים יהודים לחפור בור בחצר הבית שבו התקיימה התפילה ולקבור בו את הנרצחים. סיפר מוטק בורשטיין:
ביום כיפור יהודים רצו להתפלל וישבו בבית אצל מישהו. מסביב היו שכנים יהודים. הוא אמר להם: "תבואו אלי, נתפלל יחד, שיהיה מניין." הם באו אליו להתפלל וראו מהרחוב גרמנים בשמירה. הגרמנים הלכו ברחוב ושמרו כל הזמן בלילה. הם ראו שבבית הזה יש כמה יהודים מתפללים. תיכף נכנסו, הוציאו את היהודים החוצה, והיו שם אבות עם בנים, שהתפללו יחד. את הבנים שלחו להביא אתי חפירה, חפרו בור גדול, העמידו את הצעירים על יד הבור, ולכל אחד נתנו יריה אחת, ומי שקיבל את היריה נפל בתוך הבור. וככה נפלו אחד על השני. ואחר כך אמרו לאבות שלהם לקחת אתים ולכסות את הבור עם החול הזה. ... חברים שלי היו גם כן שמה. בגיל שמונה עשרה, תשע עשרה, עשרים.
בסוף ספטמבר נחטפו למעלה מ-800 יהודים על ידי הגרמנים, נאסרו והועברו לעבודות כפיה. חלקם נרצחו. הקהילה נדרשה לתת כופר נפש לשלטונות הגרמניים, באיומי עונש מוות לחטופים. לאחר ששוחררו החטופים, נדרשה הקהילה לספק מדי יום 800 יהודים לעבודות כפיה.
בסוף 1939 סופחו ולוצלאבק והאזור לרייך הגרמני, והגרמנים ביקשו לרוקן את האזור מיהודים. לשם כך החלו בגירושם של יהודי ולוצלאבק לערים אחרות.
את המיועדים למשלוח היו מגרשים מהבתים בחשכת לילה ומרשים להם לקחת רק חבילה קטנה של בגדים. בלילות כפור, בסערות שלג, נתמשכו ברחובות שורות ארוכות של זקנים, גברים, נשים וטף. משמרות אנשי האס אס התעללו בהם במשך כל הדרך ובבית הנתיבות עד להכנסתם לקרונות המשא. בהגיעם למקומות החדשים חיכה להם המוות מרעב וממחלות מדבקות. (ספר ולוצלאבק, ע' 835)
התרוקנות העיר מיהודיה הואצה על ידי בריחתם של היהודים עצמם, עקב התנאים הקשים, איומי המוות, עבודות הכפיה, הרציחות המזדמנות והחרמות הרכוש והכספים. עד תחילת 1940 נותרו בוולוצלאבק רק כ-4,000 יהודים, והם חויבו להתרכז במספר מצומצם של רחובות. העוני והרעב פשטו, והג'וינט הצליח לסייע רק למעטים מיהודי העיר.
בסוף אוקטובר 1940 הוקם גטו בסמוך לבית הקברות היהודי, בפרבר עוני, ללא ריצוף וללא תאורה חשמלית. בתי המגורים היו ברובם בקתות חמר, ומיעוטן מעץ. כאלף פולנים הוצאו מהמקום, ואליו הוכנסו כ-3,000 היהודים שנותרו בעיר. ב-9 בנובמבר סגרו הגרמנים את הגטו בגדר תיל והפקידו את השמירה עליו בידי אנשי אס אס.
ארגון בעלי מלאכה סייע לחברים עניים. הקהילה העמידה באמצעיה-שלה מטבח עממי למען אלו מבין בני הקהילה שמצבם היה הקשה ביותר. בני הנוער ארגנו יום סרט ופעילות תאטרון. מספר תנועות נוער קיימו פעילות פוליטית. סיפר אברהם מור בן ה-15, שהורשה לצאת לעבודה מחוץ לגטו:
כשעבדתי, הייתי כמה שעות במשך היום מחוץ לגטו. כל פעם שיצאנו מהגטו היינו צריכים לעבור את הביקורת של החיילים שעמדו שם, עשו חיפוש ועשו גם צרות. אם מצאו משהו שהבאתי מהעיר לגטו, אז קיבלתי גם מכות בנוסף. היחס היה מאד עוין כלפי היהודים, והיו גם פולנים ששומרים, שלא היו יותר טובים. הם קראו לעצמם פולקסדויטשה, פולני ממוצא גרמני.
אנשים התחילו למכור מה שהיה להם, זהב בדרך כלל, או טבעות, על מנת לחיות. ... האווירה היתה מאד קשה. עבודה בפנים [בגטו] לא היתה. אנשים הסתובבו [בטלים], והמצב הכלכלי היה לא טוב. הדיור היה ברמה נמוכה מאד, כי היו צריפים לפני המלחמה, שם היה מקום של צריפונים, ולא גרו שם אנשים בעלי יכולת. ההפך. כל אלה שלא היה להם כלום, גרו שם. זה היה מחוץ לעיר, קרוב מאד לבית הקברות היהודי.
שיחקנו בבית הקברות. ... בערבים היינו נפגשים בחברה, כי לא היתה בעיה להיפגש, לשוחח ולרקוד אפילו קצת, עם שירה. היה פטיפון עם תקליטים. אנשים שנכנסו לגטו, כל אחד לקח מזוודה, וחלק מהצעירים סחבו איתם פטיפון. זה לא פטיפון כמו שהיום, אלא יותר גדול, כי התקליטים היו גדולים.
בגטו היו עיתונים וחוברות. מה שמצאנו, קראנו. ... היתה פעילות יותר תנועתית בגטו. בין הצעירים ארגנו את זה, אבל זה כבר לא היה בנפרד, בית"ר, "השומר". זה כל הנוער [ביחד]. שכחנו מהוויכוחים. ... כולנו כבר הסתכלנו קצת אחרת, עם מבט קדימה, עם המחשבה שאם נישאר בחיים, אז בכל אופן ניסע לארץ.
הוריו של אברהם היו בגטו ז'יכלין, מרחק כ-65 ק"מ מוולוצלאבק:
קשר מכתבים עם ההורים היה לי. טלפון לא היה. או שמישהו נסע וחזר. היתה תנועה, אפשר היה לנסוע גם עם הטלאי הצהוב. אז כבר דובר גם על הנושא שיכול להיות שלא כולנו נישאר בחיים.
ביוני 1941, לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות, החל גירוש עובדים ועובדות מגטו ולוצלאבק למחנות עבודה ולגטו לודז'. שטח הגטו צומצם, מצוקת הרעב החמירה ומקרי המוות ורציחות היהודים התרבו. ב-6 בנובמבר 1941 סגרו הגרמנים את הגטו כליל ולא אפשרו לאיש לצאת. רבים התגנבו החוצה מבעד לגדר התיל במאמץ נואש להשיג מזון למשפחותיהם. חלקם נתפסו ונורו למוות.
בין 24 ל-27 באפריל 1942 חוסל הגטו, והנותרים בו - בעיקר זקנים, נשים וילדים - נשלחו למחנה ההשמדה חלמנו. לפני השילוח נרצחו יהודים רבים בירי בתחומי הגטו. בתמונה נראים אנשי אס דה, שירות הבטחון של האס אס, וכן אנשי שירותי הבטחון הגרמניים בבגדים אזרחיים, מפקחים על הגירוש.
ב-28 ביוני 1945, מיד לאחר תום המלחמה, כתב משה לישאק, מיוצאי העיר, על הימים האחרונים של גטו ולוצלאבק ועל אקציית החיסול:
היו שמועות על עיירות שכנות שבהן שלחו את כולם להרג. זה היה לא ייאמן שזה יכול לקרות. ... כולם גורשו מבתיהם ובמשך שלושה ימים אנשים הסתובבו באוויר הפתוח ... כולם ידעו שהם מובלים לרצח.
כשהגטו כבר היה ריק מיהודים, כל הדברים נגררו החוצה והוצתו כדי שלא יהיה זכר להם. זהו סופו העצוב של הציבור היהודי בוולוצלאבק.
מרדכי ז'ורבסקי, אחד מיהודי ולוצלאבק, היה עובד כפיה במחנה ההשמדה חלמנו ושרד את השואה. ב-1961 העיד במשפט אייכמן.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 2DO7
