בראשית שנות השלושים חיו בעיר זמושץ' שבמזרח פולין, מדרום ללובלין, כ-10,000 יהודים – כמעט מחצית מאוכלוסיית העיר. המשבר הכלכלי שפקד את פולין לאחר תום מלחמת פולין ברית המועצות ב-1921 ומדיניות המיסוי של השלטונות הקשו עד היהודים. רבים הפכו למובטלים ומאות צעירים היגרו אל מעבר לים. הג'וינט סייע לקהילה המקומית להקים קופת גמ"ח, בה הסתייעו סוחרים ובעלי מלאכה יהודים. מאות עובדי כפיים יהודים התאגדו באיגודים מקצועיים של פועלי עץ, חייטים, עובדי תחבורה, אופים, סוחרים, זבנים ובעלי מלאכה דתיים. יהודי העיר ייצרו בגדים, נעליים ורהיטים, ומכרום לאיכרי הסביבה.
מפלגות ציוניות רבות פעלו בעיר, בהן "הציונים הכלליים", "פועלי ציון" לסיעותיהם, "המזרחי" והמפלגה הרוויזיוניסטית. לצדן פעלו תנועות נוער וחלק מבוגריהן עלו לארץ ישראל. גם מפלגות "אגודת ישראל" והבונד קיימו סניפים בזמושץ'. מספר צעירים היו פעילים בסתר במפלגה הקומוניסטית, אף שזו היתה מחוץ לחוק. בעיר פעלו בתי ספר וגני ילדים יהודיים בעברית, ביידיש ובפולנית, וכן מספר עיתונים יהודיים ביידיש וספריות ובהן אלפי ספרים, שהגדולה שבהן היתה נתונה להתנכלויות השלטונות. יהודי זמושץ' הפעילו חוגי ספורט, דרמה וספרות, וכן תזמורת. ועד הקהילה החזיק בית יתומים, בית חולים משוכלל, מרפאה, בית זקנים וארגוני צדקה. ארגון הבריאות טא"ז סיפק לילדים נזקקים טיפול רפואי וקייטנות קיץ.
עוד לפני הכיבוש הגרמני הותקפו והוחרמו יהודים בזמושץ' על ידי אנטישמים פולניים, ופרנסתם הדלה ממילא ספגה פגיעה נוספת. רשויות העיר הפולניות הפחיתו בהדרגה את מספר הנציגים היהודיים במועצת העיר ואת התקציבים למוסדות היהודיים.
בימים שלאחר פלישתם לפולין ב-1 בספטמבר 1939 הפציצו הגרמנים את זמושץ' ומאות יהודים נהרגו. למרות משקעי העבר התייצבו יהודים רבים למשימות הגנה אזרחית – חפירת תעלות מגן ומקלטים. פליטים יהודים הגיעו לעיר בדרכם לברית המועצות, והקהילה שיכנה אותם וסיפקה להם מזון ובגדים.
הצבא הגרמני כבש את זמושץ' ב-14 בספטמבר 1939, אך הגרמנים פינו את העיר כיוון שזו הוקצתה לשטח הכיבוש הסובייטי בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, ובמקומם נכנסו חיילי הצבא האדום. אלה נסוגו לאחר מספר ימים, והעיר היתה ללא שלטון עד שובם של הגרמנים ב-7 באוקטובר 1939. עם שובם החלו הגרמנים לבזוז דירות יהודיות ולחטוף יהודים מהרחובות ולעתים מהבתים לשם עבודות כפיה, תוך התעללות ורציחות מעת לעת.
בראשית דצמבר 1939 הקימו אנשי גסטפו יודנרט בזמושץ' והטילו עליו לגייס 600-500 פועלים יהודים מדי יום לעבודות כפיה ולהחרים כספים עבורם. בתקופה זו היו בעיר כ-5,000 יהודים, ואליהם נוספו מאות יהודים שגורשו מערים אחרות. היודנרט שיכן יהודים אלה בבתיהם של יהודים שברחו לברית המועצות, בבית הכנסת ובבתי מדרש. חלקם גורשו מהעיר, וכעשרים מהם, שניסו לחזור לזמושץ', נרצחו בידי הגרמנים. היודנרט הקים ועד סיוע לפליטים בסיוע יס"ס והג'וינט ופתח בית ספר ומטבח ציבורי שהתקיים עד חיסול הגטו בסוף 1942.
בחורף 1940-1939 אסרו הגרמנים על יהודי העיר שימוש בכלי רכב ויציאה מהעיר, וחייבו אתם לענוד סרט זרוע לבן עם מגן דוד צהוב. ביוני 1940 ציוו הגרמנים על היודנרט לשלוח מאות גברים יהודים למחנות עבודה. בשנת 1941 הוקם באיזביצה הסמוכה מחנה עבודה, ו-2,000-1,500 יהודים מזמושץ' והסביבה נשלחו לשם.
בתחילת אפריל 1941 ציוו הגרמנים על היהודים לעבור לגטו שהוקם בזמושץ' - רובע מגורים דל שרבים מבתיו נהרסו בראשית המלחמה והבתים שנותרו בו היו מעטים והרוסים בחלקם. כ-7,000 יהודים התרכזו שם. גטו זה לא היה מגודר, אבל היציאה ממנו נאסרה, להוציא שעות מסוימות. עם זאת, פולנים יכלו להיכנס לגטו ולסחור עם יהודים. עקב הצפיפות ותנאי התברואה הירודים בגטו, פרצה בו בחורף 1942-1941 מגפת טיפוס. היודנרט הקים בית חולים ששירת את תושבי הגטו, לצד בית מרקחת.
בסוף מרס ובתחילת אפריל 1942 פשטו בגטו שמועות על גירושים המוניים מגטאות המחוז למחנה ההשמדה בלז'ץ. ראש היודנרט מייצ'יסלב (ממק) גרפינקל שמע על כך מאנשי יודנרט בלובלין, שהתקשרו אליו בטלפון וביקשו את עזרתו באיתור יהודים שגורשו ברכבת לאזור זמושץ'. גם יהודים שעבדו עם פולנים במקומות עבודה משותפים שמעו מפיהם שמועות אלה. סיפר גרפינקל:
עד מהרה למדנו לדעת מה מתרחש בבלז'ץ [בסוף מרס 1942]. ניתן לשער את גודל חרדתנו. ... נקטנו צעדים נמרצים בכל הכיוונים [מתן שוחד לגרמנים], שכן עדיין האמנו כי ה"יישוב מחדש" [הביטוי שבאמצעותו הסוו הגרמנים את השילוחים להשמדה] תלוי בגורמים מקומיים וכי נוכל להינצל מהגורל שפקד את יהודי לובלין.
ב-11 באפריל 1942 בשעות הצהריים כיתרו את הגטו שוטרים ואנשי אס-אס. הממונים על הגירוש היו ברונו מאיירס, מפקד הגסטפו בזמושץ', וקצין הגסטפו שוברט. היודנרט הצטווה לכנס את כל יושבי הגטו בכיכר השוק. רבים חשבו שמדובר ברישום נוסף לעבודה, והתייצבו בלבושם הטוב כדי לעשות רושם טוב על הגרמנים. רבים התייחסו בפקפוק לשמועות על כך שהיהודים נשלחים להשמדה. סיפר גרפינקל:
ב-11 באפריל 1942, בשבת בשעה 2 אחה"צ כותר הרובע שלנו בשרשרת צפופה של משטרה גרמנית. הייתי אז מחוץ לרובע כשנודע לי ומיד מיהרתי חזרה. נכנסו ללא קושי אבל הבחנתי שאיש לא הורשה לצאת. במהרה הגיע לבית הוועד הגסטפו ובראשו האופטשטורמפירר שוברט ואיתם הממונה לענייני יהודים מטעם המושל הגרמני אוסקר רייכהיים מברלין. הוועד היהודי בהרכב מלא נאלץ להאזין לבשורה ש-2,500 נפש חייבים להישלח למזרח. הם זכאים לקחת איתם את כספם ותכשיטיהם, וכמו כן מטען של 15 ק"ג. האנשים לא הורשו לקחת מזון לדרך. האנשים היו חייבים להתייצב תוך שעה במקום על פי הודעת ראש הגסטאפו, שם תתקיים הסלקציה. הבינונו כבר במה מדובר. מיד אחרי ההצהרה החלה המשטרה הגרמנית שהקיפה את הרובע להדק את הטבעת ולגרש את כל היהודים אל השוק. אנשי הגסטפו סבבו בבתים ומשם במהרה נשמעו קולות ירי. בפחות משעה התמלאה הכיכר באוכלוסייה יהודית מכל הגילים, שהגיחה מכל הסמטאות, נדחפים על ידי הגרמנים ובידיהם "אוצרותיהם" - חבילות וצרורות עם מצעים.
בשעה חמש אחר הצהריים, לאחר שרוב היהודים כבר נאספו בכיכר, סרקו הגרמנים את הבתים. עשרות מסתתרים שנתפסו, וגם קשישים וחולים שהתקשו לצאת מהבתים, נורו למוות בבתים או ברחוב. כ-3,000 יהודים המתינו בכיכר השוק כל היום, ללא מזון ומים. עשרות מתו עקב התנאים הקשים. סיפר גרפינקל:
היהודים עדיין היו באשליה שאולי רק יועתקו לעיר אחרת. כשהבחנתי שהכיכר מלאה, פניתי אל ראש הגסטפו להפסיק את המצוד, כי ודאי יש בכיכר כבר מספיק ואף יותר אנשים מהנדרש, ברגע מסוים ניצלתי את רוחו המרוממת מההתנהלות המוצלחת של האקציה ותחבתי לידו טבעת יהלום שהכנתי מראש. אז הוא נתן פקודה לחדול.
יחד עם חברי הוועד רצתי בכל השכונה, משנן את פקודת הגסטאפו באזני אנשים ושוטרים, שבאי רצון בולט שחררו את הקורבנות, שעדיין היו בדרך אל הכיכר, [ואפשרו להם] לחזור לבתיהם. שמחתם של אלה ששוחררו הייתה משקל נגדי לייאושם של אלה שהיו לכודים בכיכר, מוקפים בשרשרת מהודקת של הגרמנים.
את האנשים בכיכר החזיקו עד 8 בערב, ללא רשות לספק להם מים או לחם. כפי שהוברר מאוחר יותר, הרכבת הנוגעת לשילוחים לבלז'ץ הייתה אמורה להגיע בערב לרמפה, לא רחוק מהרובע שלנו. במשך אותן שעות ניסיתי בכל האמצעים להוציא מספר גדול ככל האפשר של אנשים מתוך ההמון הנידון למוות. הצלחתי להציל 500-400 איש בתירוצים שונים, כמו בעלי מקצוע ייחודיים וכד'. לא התקיימה כל סלקציה או בדיקה רפואית, גם לא בדקו מסמכים.
בתשע בערב יצאה שיירת המגורשים מהעיר אל תחנת הרכבת. 150 יהודים שהתקשו בהליכה נורו למוות על ידי הגרמנים. סיפר גרפינקל:
בערב הריצו את כולם ברביעיות לתוך הקרונות, מתוך מחשבה על אפשרות בריחה בחשכה. המשמר הצפוף שצעד לצד השיירה הרבה לירות אל תוך הקהל. האנשים הלכו די בשקט, ללא צעקות, ללא בכי. בלילה, אחרי ליוויים לרכבת והעמסת 150 איש על כל קרון, הורו לנו הגרמנים לאסוף את המתים בדרך ששכבו על הכביש, ולהעמיסם על הקרונות ביחד עם החיים. אספנו אז 150 גופות במרחק של קילומטר, מהרובע עד לרמפה, והעמסנו על אותה רכבת. בנוסף נצטווינו באותו לילה לשטוף את הכביש מכתמי הדם ולכסות בחול, כדי למחוק כל סימן.
למחרת בבוקר מצאנו בתוך הדירות 89 גופות והם נקברו בשני קברי אחים בבית הקברות היהודי. בין ההרוגים היתה גם הסה גולדשטיין (Hessa Goldstein), אחותו של לאון פרץ (Leon Perec), בת ה-70. לפי דברי עדי ראיה, כאשר נכנס איש גסטפו לדירתה והורה לה ללכת לכיכר, השיבה לו מבלי להתרומם מכיסאה, שהוא יכול לירות בה במקום, כי אין לה כל כוונה לזוז לשום מקום. ...
אחרי עריכת רישום חדש של האוכלוסיה התברר שהאקציה עלתה לנו ביותר מ-3,000 איש. מרבית הקורבנות היו נשים, כ-700 ילדים עד גיל 14, היתר גברים. ההסבר לכך היה, שבאותה עת היו רוב הגברים בעבודה.
בזמן האקציה שמענו ברגע מסוים את ראש הגסטפו מסביר לפקידים גבוהים שנכחו בחזיון, שהאקציה הזו תאפשר הזנה של עיירה גרמנית שלמה. ניתן להסיק שהגרמנים, לפחות בעיני עצמם, תירצו את מעשי הטבח ביהודים במצוקה כלכלית – חיסול פיות מיותרים.
מתחנת הרכבת הוסעו היהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ. סיפר גרפינקל:
ביום שני, 13 באפריל 1942, הופיע לייב וולשטיין בן ה-13 בוועד וכך גולל את סיפורו:
המסע לבלז'ץ בקרונות עמוסים בצפיפות בלתי אנושית נמשך כל הלילה, מרחק של 44 ק"מ. לפנות בוקר יום א' הגיעו לבלז'ץ. אחרי פריקה סודרו בשורות ברביעיות, גברים לחוד ונשים לחוד. אחר כך קצין אס-אס נשא נאום: הם עומדים להישלח מזרחה ולפני זה הם חייבים לעשות מקלחת וחיטוי. כולם נדרשו למסור את כל תכשיטיהם וחפציהם. לאחר מכן הובהלו לצריף. הוא עצמו הצליח לחמוק לשירותים ושם ישב עד הערב. אחר כך ברח מהמחנה ומצא מסתור אצל איכרים בקרבת מקום. הם עזרו לו והראו לו את הדרך לזמושץ'. הנער סיפר שאחרי כניסת האנשים לצריפים, יותר לא ראה איש מהם. לעומת זאת הבחין, אחרי שעה בערך, כיצד נפתחו דלתות בצריפים אחרים שפנו אל הרמפה, ואנשי אס-אס עם כמה עשרות יהודים שכנראה נבחרו קודם לכן, התחילו להוציא גופות ערומות במריצות, זאת אומרת, הגיעה עדות ראשונה על זוועות בלז'ץ.
הנער הזה חי עוד זמן מה יחד עם אביו, שלמה וולשטיין, ושניהם נספו באחת האקציות הבאות.
הזיק האחרון של תקווה, שאולי היה קיים אצל האומללים, כבה סופית. לא היו יותר אשליות לגבי התעלומה ושמה בלז'ץ.
אחרי גירוש זה, של 11 באפריל 1942, נותרו בגטו כ-2,000 יהודים. ב-30 באפריל צורפו אליהם 2,100 יהודים מצ'כיה ומסלובקיה, ואחריהם – מגורשים נוספים מגרמניה. היו בהם בעלי מקצועות חופשיים, והיודנרט סייע להם במזון ובציוד בסיסי. אחדים מהרופאים שמקרב המגורשים מצאו עבודה בבית החולים היהודי.
במאי, באוגוסט ובספטמבר 1942 בוצעו גירושים אלימים נוספים להשמדה, שהיו מלווים בחטיפות וברציחות בגטו ובדרך אל תחנת הרכבת. ב-16 באוקטובר החל חיסול הגטו. כ-50 איש – אנשי היודנרט ויהודים שעבדו תחת הגסטפו – הופרדו מיתר היהודים ונרצחו במקום. כ-4,000 יהודים הוצעדו בצעדת מוות לאיזביצה, מרחק כ-20 ק"מ. בדרך נורו כמאה מהם, שלא עמדו במאמץ. באיזביצה שוכנו היהודים תחת כיפת השמיים במשך מספר ימים, וב-19 באוקטובר החל שילוחם להשמדה בבלז'ץ – בעיקר נשים וילדים. ב-2 בנובמבר נשלחו יתר היהודים להשמדה. מספר יהודים שהושארו בגטו לאיסוף חפצי הנרצחים, נרצחו במרס 1943.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 77AO5
