ב-1 באפריל 1933 התקיים יום חרם נאצי על היהודים. חרם זה היה הפעולה הכלל-ארצית הראשונה שביצעו הנאצים נגד יהודי גרמניה לאחר עלייתם לשלטון בינואר 1933. יום החרם הוכרז כפעולה נאצית נגד מה שכונה "תעמולת הזוועה" של יהדות העולם נגד הממשל הנאצי בגרמניה. משמרות של נאצים במדים, לעתים חמושים, עמדו לפני בתי עסק של יהודים וניסו למנוע כניסת קונים. בתמונה נראים אנשי אס-אה (SA, פלוגות הסער של המפלגה הנאצית) ליד חנות בבעלות יהודי. על השלט כתוב:
גרמנים, שימו לב! הבעלים היהודים של חנויות 5 P.S. הם מחריבי תוצרת הגרמנים וקברניה. הם משלמים משכורות רעב לעובדים הגרמנים. הבעלים העיקרי הוא היהודי נתן שמידט.
יום החרם היווה המשך למדיניות הכלכלית האנטישמית שנקטו הנאצים מעת עלייתם לשלטון. הם הציבו משמרות לפני בתי מסחר של יהודים, הטרידו קונים, רשמו את שמותיהם וצילמו אותם מדי יום.
לפני החרם פרסמה העיתונות הנאצית בגרמניה מאמרים, כתבות ותצלומים בהם קראה לאלימות נגד יהודים, תיארה תהלוכות אלימות נגד היהודים ופרסמה דברי הסתה נגדם. עיתונות העולם חזרה על פרסומים אלה, ובתגובה האשימו הנאצים את היהודים בהכפשת שמה של גרמניה בעולם ודרשו מהם להפסיק פרסומים אלה. הנהגת יהודי גרמניה התגוננה בטענה שאין היא יכולה להכתיב לעיתונות העולם מה לפרסם. בתגובה קבע פקיד בכיר במשרד הפנים הגרמני:
יהודי העולם מתנפלים על גרמניה ויהודי גרמניה לא עושים דבר נגד זה. אין בדעת הממשלה לספק להם הגנה משטרתית והיא מצפה לנקיטת צעדים מצד יהודי גרמניה נגד תעמולת הזוועה.
לדברי גבלס החליט היטלר לארגן חרם על עסקים יהודים, על רופאים יהודים ועל יהודים בכל המקצועות, כדי לאלץ את היהודים ואוהדיהם לחדול ממה שהוא כינה "הסתה נגד גרמניה".
מספר ימים לפני החרם, ב-26 במרס 1933, פנו בכירים בהנהגת יהודי גרמניה להנהגת יהודי ארצות הברית בנסיון למנוע מיהודי ארצות הברית לקיים עצרות נגד גרמניה. על אף זאת היתה התגובה השלילית בחוץ לארץ חריפה ונטעה חששות בנאצים לגבי ההשפעה האפשרית של החרם על כלכלת החוץ של גרמניה. גם גרמנים לא יהודים שעבדו עם יהודים בגרמניה הביעו חשש מחרם כזה. הם סברו שהוא עשוי לגרום לפגיעה בעסקים יהודים שהעסיקו לא רק יהודים אלא גם אותם-עצמם.
הרמן גרינג, שבתקופה זו היה שר הפנים הפרוסי, הכריז:
מה קרה, בעצם, חוץ מזה שאנחנו הגרמנים הצהרנו: "גרמנים, אל תקנו אצל היהודים. קנו אצל הגרמני!" ... אפעיל את המשטרה ללא מעצור כאשר מבקשים להסב נזק לעם הגרמני אולם אני מסרב להפוך את המשטרה לחיל עזר לחנויות הכל-בו היהודיות. ... היא אינה קיימת כדי להגן על ספסרים. ... נקיים את הבטחתנו. יש לעשות חשבון.
לשם ארגון הפעולה הוקם ועד מרכזי בראשות יוליוס שטרייכר, ראש העיתון הנאצי "דר שטירמר", ולצדו מנהיגים נאציים נוספים, בהם ראש האס-אס היינריך הימלר, מנהיג "חזית העבודה הגרמנית" רוברט ליי והאידאולוג והמדינאי הנאצי ריכרד ולטר דרה. הוועד פרסם הוראות ליום החרם וארגן אלפי אספות עם ברחבי גרמניה, כולל בכפרים נידחים. שטרייכר קבע כי באספות אלה יש לתבוע הגבלה של מספר היהודים בענפי המשק, ולהתחיל בענפי החינוך, הרפואה והמשפטים. בהנחיותיו אל מארגני האספות כתב שטרייכר את הססמאות שיש לשאת ביום החרם:
לשם הגנה מפני הסתת הזוועה והחרם היהודית –
החרימו את החנויות היהודיות;
אל תקנו בחנויות כל-בו יהודיות;
אל תלכו לעורכי דין יהודים;
התרחקו מרופאים יהודים.
היהודים הם אסוננו.
שטרייכר הפנה את הוועדים המקומיים אל הסוחרים המקומיים כדי שהללו יממנו את הוצאות האספות ויום החרם. ההנחיות הזהירו מפני הפרות משמעת ותבעו לשמור על החוק והסדר, כדי שלהתפרצויות הגזעניות לא תתלווה אלימות חסרת ביקורת, מה שיגרום נזק למשטר בדעת הקהל העולמית.
ביום החרם הודבק אות קלון בצורת תווית אדומה או צהובה בחזית כל בית עסק יהודי ובכניסה לביתו של כל עורך דין ורופא יהודי, והוצבו משמרות אנשי אס-אה ברבים ממקומות אלה. בתחילה הוכרז החרם בלי הגבלת זמן, אבל כבר ערב החרם, ב-31 במרס, הכריז גבלס שהחרם יופסק כעבור יום אחד ויתחדש ב-4 באפריל אם לא תיפסק "תעמולת הזוועה", כהגדרתו, של היהודים נגד גרמניה בחוץ לארץ. עם זאת, אווירת החרם המתוכנן הזכירה לוויקטור קלמפרר, יהודי תושב דרזדן, את הפוגרומים "בשפל ימי הביניים או במעמקי רוסיה הצארית". ב-30 במרס כתב קלמפרר ביומנו: "באמת ובתמים הרגשתי תמיד שאני גרמני. ותמיד השליתי את עצמי שהמאה ה-20 ומרכז אירופה שונות מהמאה ה-14 ומרומניה. טעות."
ביום החרם היו מקרים רבים של ביזת חנויות ואף פגיעה גופנית בבעלי בתי העסק היהודיים. סיפר מיכה אמיר (זנדברג) מברלין שהיה כבן 10 ביום החרם:
זה כמובן עשה רושם על ילד, עם החנויות שראה אותן שבורות, את הזכוכיות, ולפני הכל – שלטים: יודן ראוס [יהודים החוצה]. לא נראיתי יהודי, אז עברתי בשקט ושלום. ... הלכתי ישר הביתה. ... זה מה שהיה בגרמניה, ולמעשה זה חייב את ההורים שלי להחליט על הגירה.
החרם הופסק כעבור יום אחד ולא התחדש, כנראה עקב חששם של הנאצים מהתוצאות המדיניות והכלכליות של המשכו. על כן היתה השפעתו של יום החרם מעטה, מה גם שהוא התקיים ביום שבת, בו ממילא נמנעו רבים מהסוחרים היהודיים מלפתוח את חנויותיהם. עם זאת, החרם היה ציון דרך במדיניות הגזענית: הסיקור העיתונאי הנרחב לפני החרם, שהיה מלווה באיומים ונאצות, אווירת הפחד שיצרו מארגני החרם, השמועות על פרעות העומדות לפרוץ – כל אלה זעזעו את יהודי גרמניה, שעד אז לא הורגלו למבצעים של תוקפנות נאצית מאורגנת בקנה מידה לאומי.
החרם היה צעד ראשון בנסיונם ארוך הטווח של הנאצים לערער את הקיום הכלכלי של יהודי גרמניה. שבוע לאחר מכן החלו הנאצים בחקיקת חוקים ממשלתיים ראשונים נגד יהודים, בהם החוק להחזרת הפקידות המקצועית על כנה. בחוקים אלה ביקשו הנאצים להביא לפיטוריהם של היהודים בשירות המדינה. לאחר מכן החלה דחיקת יהודי גרמניה מעיסוקיהם הכלכליים – החרמת עסקים בבעלות יהודית (אריזציה), סילוק ממשרות ציבוריות ואקדמיות, ואף סילוק ממשרות פרטיות, למשל בתחומי הרפואה, העיתונות, האמנות ועוד.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 4613/298
