מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ה': 17:00-9:00

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

יהודי מערב אירופה

אחרי הפלישה הגרמנית לבלגיה, הולנד וצרפת וכיבושן במאי וביוני 1940, יושמה מדיניות אנטי-יהודית בהדרגה. מדיניות זו כללה חקיקה גזענית, רישום והחרמת רכוש. מאוחר יותר אולצו היהודים לענוד טלאי צהוב והחלו הכנות לגרושם למחנות ההשמדה.
לקריאה נוספת...

הולנד

הגרמנים פלשו להולנד במאי 1940. המלכה וילהלמינה וממשלתה נמלטו אמנם לבריטניה, אבל המנגנון הממשלתי הוסיף לתפקד בכפוף למשטר הכיבוש הגרמני. בהולנד התגוררו באותה עת כ-140,000 יהודים, ובכללם פליטים מגרמניה (משפחתה של אנה פרנק, לדוגמא), מאוסטריה ומהפרוטקטורט של בוהמיה ומורוויה (צ'כיה). המדיניות האנטי-יהודית בהולנד התפתחה בהדרגה עם סילוק עובדים יהודים משירות המדינה בספטמבר 1940 ואחר כך עם החלת חובת רישום של החברות שנמצאו בבעלות יהודית, לרבות רישומם השמי של כל יהודי הולנד, על-פי חוקי הגזע. הצעדים האלה אפשרו את גזל רכושם והגבלת תנועתם של היהודים. בפברואר 1941 הורו הגרמנים על הקמת "יודסה ראט" – יודנרט שחויב למלא את הוראותיהם ולארגן את החיים היהודיים הפנימיים. מכאן ואילך חלה הקצנה ביחס כלפי היהודים, והם נדרשו לענוד את הטלאי הצהוב. השלטונות הגרמניים החלו בהכנות לקראת שילוחם אל מחנות הריכוז.

בשבת, 22 בפברואר 1941, הוטל סגר על הרובע היהודי באמסטרדם ונפתח מצוד אחר צעירים יהודים. העצורים, 389 במספר, הועברו למחנה בוכנוולד ובתוך שלושה חודשים מתו כ-50 מהם. 340 הנותרים נשלחו למאוטהאוזן. רק אסיר אחד, שהוסתר בבית החולים בבוכנוולד, שרד. 200 יהודים נוספים נעצרו ביוני ואחרים נעצרו בספטמבר 1941. כל העצורים שולחו למחנה הריכוז מאוטהאוזן.

צרפת

ביוני 1940, עם כיבושה בידי הגרמנים, ישבו בצרפת כ-330,000 יהודים. מחציתם היו תושבים ותיקים ומחציתם - מהגרים ופליטים. צרפת הכבושה חולקה לשני אזורי שליטה: בצפון נקבע שלטון צבאי גרמני, ובדרום קם "משטר וישי", ממשל צרפתי לאומני ואנטישמי בראשותו של המרשל פטן, ששיתף פעולה עם הגרמנים וביצע את הוראותיהם.

ב-4 באוקטובר 1940 פורסם "תקנון היהודים" ששלל את זכויותיהם האזרחיות של היהודים, ובו בזמן החל רישום היהודים ונישולם מרכושם. אלפי יהודים, רובם פליטים ומהגרים, ובכללם גם יהודים שגורשו מגרמניה, נשלחו בידי הגרמנים והצרפתים למחנות מעצר בדרום המדינה דוגמת מחנה גירס (Gurs), לה-מיל (Le Milles) וסן סיפריאן (St. Cyprien). מחנה המעצר המרכזי היה בדרנסי (Drancy) שבקרבת פריז. במחנות הללו נספו כ-3,000 יהודים, הקרבנות הראשונים בצרפת. בקיץ 1942 נדרשו יהודי צרפת לענוד את הטלאי הצהוב כחלק מההכנות לקראת גירושם למחנות.

בלגיה

הגרמנים פלשו לבלגיה ב-10 במאי 1940, הכניעו אותה בתוך שלושה שבועות וכוננו מנגנון מִינהל בלגי שפעל תחת מִינהל צבאי גרמני. בשנתיים הראשונות לכיבוש, עד להתחלת הגירושים, נושלו היהודים מפרנסותיהם, עסקיהם חוסלו בשיטתיות ורכושם הוחרם. נכפה עליהם עוצר לילי, ילדיהם גורשו מבתי הספר, נחקק חוק שאִפשר את גיוסם לעבודות כפייה והם נדרשו לענוד את הטלאי הצהוב כחלק מההכנות לקראת גירושם למחנות.

איטליה

באיטליה החילו את חוקי הגזע האנטי-יהודיים בשנת 1938, אולם עד לכיבושה בידי גרמניה בספטמבר 1943 סירב הרודן בניטו מוסוליני לגרש את היהודים האיטלקים ואת היהודים שהיו תחת שלטון איטלקי ולא נכנע ללחציו של היטלר. במקרים רבים, הודות למפקדים איטלקים באלבניה, קרואטיה ודרום צרפת, זכו היהודים למידה כלשהי של הגנה.