עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ותחילתה של רדיפת היהודים

עלייתם של היטלר והמפלגה הנאצית לשלטון נתאפשרו עקב הנסיבות החברתיות והמדיניות שנוצרו בגרמניה בתקופה שבין שתי המלחמות. רבים מן הגרמנים לא הסכינו עם תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה וטענו שתקיעת "סכין בגב האומה" בידי אויביה וחולשת העורף הם ששיתקו את החזית והובילו להתמוטטות. לטענתם היה ליהודים חלק נכבד בתבוסתנות ובהכשלת החזית; בעיני המתנגדים לתנאי הכניעה שהכתיב חוזה ורסאי הייתה הדמוקרטיה משטר כפוי שאינו הולם את המסורת והאופי הגרמני; תנאי חוזה השלום של ורסאי וחובת תשלום פיצויים גבוהים למנצחות התפרשו בתור נקמנות של המנצחים.

תחושת התסכול, אי-ההשלמה עם המצב והחשש מפני התגברות סכנת הקומוניזם וחוסר היציבות הכלכלית שפקדו את גרמניה וטלטלו אותה בתום המלחמה יצרו קרקע פורייה לצמיחת קבוצות ימניות רדיקליות ובכללן המפלגה הנאצית. ב-1925 הסתמנה אמנם רגיעה יחסית בעקבות שיפור כלכלי זמני ואווירה פוליטית נוחה, אולם המשבר הכלכלי הבין-לאומי החריף שפרץ בשנת 1929 הגביר מאוד את התסיסה ואת תחושת הייאוש.

אדולף היטלר, חייל משוחרר שנפצע במלחמת העולם הראשונה, הצטרף ב-1919 אל קבוצה קטנה ושולית שהפכה מאוחר יותר למפלגת הפועלים הגרמנית הנציונל-סוציאליסטית. בתוך זמן קצר, ובעזרת קבוצת פעילים הפך היטלר למנהיגה וגיבש את היסודות הגזעניים והאנטישמיים במצעה. ב-1923 נעשה ניסיון לבצע הפיכה ולתפוס את השלטון במינכן אך הניסיון נכשלּ. היטלר נאסר ובזמן ישיבתו בכלא כתב את ספרו הארסי מיין קאמפף ("מלחמתי"), שבו הכתיב את רעיונותיו על תורת הגזע ועל ההשתלטות הנאצית על העולם כולו. היטלר הבין שעליו להיאבק על כיבוש השלטון בדרכים הלגיטימיות שהעמידה לרשותו הדמוקרטיה, אם כי הוא ועוזריו הצהירו בגלוי שהחירויות הדמוקרטיות הן רק מכשיר שבעזרתו הם מבקשים להגיע לשלטון. לאחר שחרורו אורגנה המפלגה מחדש.

בבחירות 1924 לרייכסטג – הפרלמנט הגרמני – השיגה המפלגה הנאצית 3 אחוזים בלבד מקולות הבוחרים והייתה מיוצגת בבית הנבחרים על-ידי 14 צירים ואילו ב-1928 צומצם כוחם של הנאצים והם קיבלו 12 צירים בלבד. המפנה קרה במערכת הבחירות של שנת 1930, הראשונה לאחר פרוץ המשבר הכלכלי הבין-לאומי. הנאצים זכו במפתיע ל-18.3 אחוזים מן הקולות וקיבלו 107 צירים ברייכסטג. ביולי 1932 (עם 230 צירים) היו הנאצים לסיעה הגדולה ביותר ולכוח פוליטי דומיננטי. כיבוש השלטון התבצע אם כן באורח דמוקרטי. הנשיא פאול הינדנבורג הטיל על היטלר את הרכבת הממשלה וב-30 בינואר 1933 הגיע היטלר לכס השלטון.

בשנות השלושים של המאה העשרים התגוררו בגרמניה כ-500,000 יהודים, פחות מאחוז אחד (0.8 אחוזים) מכלל האוכלוסייה. רובם ראו את עצמם פטריוטים נאמנים המחוברים בשפתם ובתרבותם אל אורח החיים הגרמני. רבים מהם הצטיינו במדע, בספרות, באמנות והיו יזמים מצליחים בענפי משק שונים. 24 אחוזים מהזוכים הגרמנים בפרס נובל היו ממוצא יהודי. עם זאת, המרות דת, נישואים מעורבים וירידה בריבוי הטבעי הניעו רבים בגרמניה ומחוצה לה להאמין שהיהודים עתידים להיעלם כליל מגרמניה. 

למרבה הפרדוקס צמחה האידאולוגיה הנאצית דווקא מתוך גרמניה ומן העם הגרמני שבקרבו שאפו היהודים להשתלב. בקרב חוגים רחבים של הציבור היהודי קיננה האשליה שבגלל התפקיד שהיהודים ממלאים במסחר ובתעשייה ובזכות תרומתם לכלכלה הגרמנית יירתעו הנאצים מפני הרחקתם המוחלטת.

המדיניות הנאצית האנטי-יהודית פעלה בשני נתיבים עיקריים: צעדים תחיקתיים שנועדו לדחוק את היהודים החוצה מן החברה ולנשלם מזכויותיהם ומרכושם, ובו בזמן - מסעות הסתה, הטרדות, טרור ואלימות בדרגות שונות. המטרה באותה עת הייתה לגרום ליהודים לעזוב את גרמניה.

ב-9 במרס 1933, כמה שבועות לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, החלו ברחבי גרמניה התנכלויות ליהודים. לאחר שבועיים הופעל מחנה הריכוז דכאו בקרבת מינכן. במחנה הזה נכלאו קומוניסטים, סוציאליסטים וליברלים גרמנים וכל מי שנחשב אויב המשטר. לימים שימש דכאו מודל שעל-פיו עוצבה מערכת מחנות הריכוז הנאציים. בתוך כמה חודשים חוסלה הדמוקרטיה וגרמניה הפכה למדינת משטרה ריכוזית וחד-מפלגתית.

ב-1 באפריל 1933 הוכרז יום חרם כללי נגד יהודי גרמניה ובו ניצבו משמרות של הס"א לפני חנויות ועסקים בבעלות יהודית ומנעו כניסת קונים.

לאחר כשבוע נחקק החוק בדבר החזרת הפקידות המקצועית על כנה. החוק נועד לסלק מן השירות הציבורי פקידים ממוצא יהודי ומי שנחשדו בחוסר נאמנות למשטר. זה היה החוק הגזעני הראשון בגרמניה שיושם מתוך מגמה לבודד את היהודים ולהוציאם ממעגל החיים הגרמני. החוקים הראשונים גזרו על פיטורי יהודים ממשרות ציבוריות, הרחקת יהודים מעבודה במערכת המשפטית וברפואה הציבורית וכן נאסר על היהודים לשרת בצבא הגרמני שהוחל בשיקומו. ברחבי הרייך התקיימו טקסים של שרפת ספרים בפומבי. ספרים רבים נשרפו אך ורק מפני שמחבריהם היו יהודים. דחיקת היהודים בלטה בייחוד בתחום התרבות משום שיהודים היו מעורבים מאוד בעיתונות הגרמנית ובחיי הספרות, התאטרון והמוסיקה בגרמניה.

בספטמבר 1935 נחקקו "חוקי נירנברג" שבעקבותיהם הפכו היהודים לאזרחים מדרגה שנייה. הם נושלו מן האוניברסיטאות ומן התאטראות, נדחו בידי הוצאות לאור והתקשו למצוא עיתון שיפרסם את מאמריהם. אמנים ואנשי מדע מפורסמים השתתפו בנישול היהודים ובהדבקת תו מפלגתי על הספרות, האמנות והמדע. הגדילו לעשות מדענים ורופאים שנרתמו לביסוס התאורטי של תורת הגזע.