מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

גורל יהודי מערב אירופה

באביב 1942 החלו הנאצים לגרש את יהודי מערב אירופה ומרכזה למחנות ההשמדה. את היהודים גירשה המשטרה המקומית בהולנד, בצרפת, בבלגיה ובשטחים כבושים נוספים, בפיקודם של השלטונות הגרמניים. רוב יהודי דנמרק ניצלו על ידי תושבים מקומיים שהעבירו אותם בסירות לשוודיה.
לקריאה נוספת...

באביב 1942 החלו הגרמנים בגירוש יהודי מרכז אירופה ומערבה אל מחנות ההשמדה. את מבצע הגירוש ניהלה המחלקה לענייני יהודים בס"ס שבראשה עמד אדולף אייכמן ומתכונת הגירוש הייתה דומה ברוב המקומות והתבססה על הטעיית הקרבנות. הגרמנים ניהלו את הגירושים דרך מחנות מעבר, וביצועם הופקד בידי המשטרה המקומית דוגמת המשטרה  ההולנדית, הצרפתית והבלגית.

בארצות אירופה המערבית פעלו הגרמנים מתוך זהירות כאשר ניגשו לבצע את מדיניותם הרצחנית, והם נזקקו לכזבים ולתכסיסים. בארצות הללו נתקלו הגרמנים בקושי לגלות את היהודים שלא נבדלו בדרך כלל במראם ובאורח חייהם משאר התושבים. בחלק מארצות המערב ראו האזרחים את המדיניות הנאצית כחלק ממדיניות הכיבוש של הפולש ובמקרים מסוימים אף הופגנו רגשות הזדהות עם היהודים הנרדפים.

גרמניה

בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נותרו בגרמניה רק מחצית מחצי מיליון היהודים שחיו בה ב-1933, רובם מבוגרים. מרבית הארגונים היהודיים בגרמניה נסגרו לאחר פרעות ליל הבדולח, והתשתית הקהילתית, החברתית והתרבותית שסייעה עד אז להישרדותם, נפגעה. היהודים שנותרו התרוששו לחלוטין ורבים נאלצו לעזוב את בתיהם ולהתרכז ב"בתי יהודים". בשנת 1940 גורשו אלפי יהודי גרמניה לפולין ולצרפת. בספטמבר 1941 הם חויבו לשאת את הטלאי הצהוב וגורשו לגטאות ולמחנות המוות במזרח. בתום המלחמה שרדו כ-34,000 מיהודי גרמניה שבעת המלחמה נמצאו בתחום השליטה הנאצי.

צרפת

ממשלת וישי (החלק החופשי בדרום צרפת) תמכה בגרמניה הנאצית והפגינה זאת באמצעות חקיקה. באוקטובר  1940 ומאוחר יותר ביוני 1941, נחקקו חוקים אנטי-יהודיים שכללו הגדרת היהודים, הדרתם מהחברה הצרפתית, שלילת פרנסתם, כליאת רבים מהם ורישום שמותיהם במשטרה. ביולי 1941 פתח משטר וישי בהחרמה מסיבית של רכוש יהודי, עסקים ובניינים.  

בין קיץ 1942 לקיץ 1944 כיהנה בצרפת ממשלה צרפתית שמערכת המִינהל שלה שלטה,  להלכה, על שטח המדינה כולה – גם לאחר שהגרמנים השתלטו על כל צרפת בנובמבר 1942. הגרמנים קיבלו סיוע רב מן הצרפתים כאשר באפריל 1942 מונה פייר לאוואל לראשות הממשלה. לאוואל דגל בהידוק שיתוף הפעולה עם הגרמנים, ובמאי, כאשר לואי דרקייה דה פלפואה מונה ל"ראש המשרד הכללי לענייני יהודים בצרפת" החלה צרפת לשתף פעולה בשילוח יהודי צרפת להשמדה. בין 1942 לקיץ 1944 שולחו לאושוויץ-בירקנאו קרוב ל-76,000 יהודים מתוך 330,000 היהודים שחיו בצרפת, ביניהם ילדים רבים.  

בלגיה

ביולי 1942 החל ריכוזם של יהודי בלגיה במחנה המעבר מכלן (מלין, Malines). תחילה רוכזו מי שנחשבו ליסודות א-סוציאליים וכן יהודים בעלי נתינות זרה וגורשו באוגוסט לאושוויץ-בירקנאו. ריכוזם של יהודים בעלי נתינות בלגית לקראת גירוש הופסק למשך שנה הודות להשתדלותם של המלכה האם אליזבת וגורמים נוספים, ואולם בספטמבר 1943 כללו הגירושים לאושוויץ גם יהודים ילידי בלגיה. הגירושים נמשכו עד לאחר נחיתת בעלות הברית בנורמנדי. בין המגורשים בטרנספורט האחרון מבלגיה, שיצא בקיץ 1944, היה הצייר יליד גרמניה, פליקס נוסבאום. כ-29,000 מתוך 65,000 יהודי בלגיה נספו בשואה.

הולנד

בסוף 1941 הודיעו השלטונות הגרמניים למועצה היהודית ("יודסה ראט") על פתיחת מחנות עבודה ליהודים. הייתה זאת הסוואה להכנות לשילוח היהודים. בינואר 1942 החל גירושם של יהודי הולנד, בעיקר מרצועת החוף לאמסטרדם, למחנה וסטרבורק (Westerbork). החל מינואר 1943 גורשו יהודי הולנד גם למחנה חדש שהוקם בקרבת העיירה ווכט (Vught). ביולי 1942 החל שילוחם של יהודי הולנד מווסטרבורק לאושוויץ במסווה של שילוח למחנות עבודה בגרמניה. רוב עובדי המִנהל העירוני ההולנדי, עובדי הרכבות והמשטרה ההולנדית סייעו בשילוח היהודים להשמדה. הגירושים האחרונים מהולנד יצאו בספטמבר 1944 וגורשו בהם יהודים לאושוויץ-בירקנאו, לטרזין ולברגן-בלזן. כ-107,000 יהודים מכלל 140,000 יהודי הולנד נספו – כ-80 אחוזים מכלל היהודים שישבו בהולנד בעת הכיבוש הגרמני.

איטליה

לאחר כניעת איטליה לבעלות הברית בספטמבר 1943, הוכללו במסגרת חוקי הגזע יהודים איטלקים שישבו באזור שהיה בשליטת גרמניה. מספטמבר 1943 ועד ינואר 1944 שולחו לפחות 3,110 יהודים לאושוויץ-בירקנאו. 2,224 מהם נספו. 4,056 יהודים נוספים גורשו בין פברואר לדצמבר 1944. עד תום המלחמה גורשו לאושוויץ-בירקנאו כ-12,000 יהודים מכלל כ-44,500 יהודים שישבו באיטליה עם כיבושה בידי הגרמנים.

נורווגיה

בעת הפלישה הגרמנית באפריל 1940, חיו בנורווגיה כ-1,700 יהודים. ביוני 1941, לאחר פלישת גרמניה לברית-המועצות, נאסרו יהודים רבים בצפון נורווגיה, ובאוקטובר 1942 החל מאסרם של כלל יהודי נורווגיה. 763 מתוך יהודי נורווגיה נשלחו למחנות השמדה ומתוכם נספו 739, בעיקר באושוויץ-בירקנאו. 23 יהודים נספים נספו בנורווגיה עצמה. כ-900 יהודים נמלטו לשוודיה בסיוע המחתרת הנורווגית.

דנמרק

עם הכיבוש הגרמני, באפריל 1940, חיו בדנמרק כ-8,000 יהודים, מהם כ-1,500 מהגרים חסרי אזרחות. הגרמנים דחו את יישום הפתרון הסופי לגבי יהודי דנמרק, הן על מנת לא לערער את היחסים עם ממשלת דנמרק והן מפאת מספרם המצומצם של היהודים. ב-1 באוקטובר 1943 נאסר היהודים הראשונים, ודנים רבים מכל שדרות העם מיהרו לסייע ליהודים להסתתר ולעבור בסירות לשוודיה. בתוך שלושה שבועות הועברו כ-7,200 יהודים לשוודיה, אולם קרוב ל-500 יהודים נתפסו וגורשו לגטו טרזין. הודות ללחצה של ממשלת דנמרק לא גורשו יהודי המדינה מטרזין לאושוויץ-בירקנאו, ולפני תום המלחמה הם הוחזרו לדנמרק. התנגדותם של הדנים לאפליית אזרחיהם היהודים ולהסגרתם, הצלת היהודים בנתיב הבריחה לשוודיה וההגנה על המגורשים לטרזין הם גילויי אחריות מדינית ומוסרית חריגים בתקופת השואה.