משפטי נירנברג

משפטיהם של 22 ראשי השלטון הנאצי נערכו בפני בית הדין הצבאי הבין- לאומי, בנירנברג, מאוקטובר 1945 ועד אוקטובר 1946. בהצהרות שפרסמו בעת המלחמה הבהירו בעלות הברית את כוונתן להעניש את מבצעיהם של פשעי המלחמה. בית הדין נועד לחרוץ את דינם של אשמים בפשעים נגד האנושות והשלום, פשעים שאותם תכננו, הוציאו לפועל, ארגנו או הורו להוציא לפועל. הכינוי "בין-לאומי" שניתן לבית הדין, נועד להדגיש את האוניברסליות של הפסיקה ואת חשיבותה לעולם כולו.

הנשפטים במשפטי נירנברג היו הרמן גרינג (הממונה על תכנית ארבע השנים ברייך, במסגרתה היה ממונה על החרמת הרכוש היהודי, וכן מפקד חיל האוויר הגרמני), רודולף הס (סגנו של היטלר במפלגה הנאצית, שאין לבלבלו עם רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ), יואכים פון ריבנטרופ (שר החוץ), גנרל וילהלם קייטל (ראש המטה העליון של הכוחות המזוינים), אלפרד רוזנברג (שר לענייני השטחים הכבושים במזרח, ומהאידאולוגים והתועמלנים הראשיים של המפלגה הנאצית) ארנסט קלטנברונר (ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך לאחר מות ריינהרד היידריך), הנס פרנק (מושל הגנרל- גוברנמן), וילהלם פריק (שר הפנים של הרייך, ולאחר מכן – מושל פרוטקטורט בוהמיה ומורביה), יוליוס שטרייכר (עורכו של "השטירמר" ומהתועמלנים הראשיים של המפלגה הנאצית), פריץ זאוקל (הממונה על גיוס כוח אדם לעבודת כפייה), גנרל אלפרד יודל, מרטין בורמן (ראש לשכתו של היטלר), פרנץ פון פאפן (סגנו הראשון של היטלר), ארתור סייס-אינקווארט (נציב הרייך בהולנד הכבושה), אלברט שפר (האדריכל הראשי של היטלר ושר החימוש), קונסטנטין פון נויראת (שר החוץ הראשון בממשלו של היטלר והמושל הראשון של פרוטקטורט בוהמיה ומורוויה) היאלמר שאכט (שר הכלכלה), ולטר פונק (שר הכלכלה אחרי שאכט), קרל דניץ (מפקד הצי, אותו מינה היטלר לפני התאבדותו, כיורשו), אריך רדר (מפקד הצי עד 1943), בלדור פון שיראך (מנהיג ה"היטלר יוגנד" וגאולייטר של וינה) והנס פריטשה (הממונה על התעמולה ברדיו). עוד נועדו לעמוד לדין רוברט ליי (ראש  DAF - "חזית העבודה הגרמנית", הארגון הגדול ביותר ברייך הגרמני) וגוסטב קרופ פון בולן אונד הלבך (תעשיין שבמפעליו עבדו כ-100,000 עובדי כפייה, ורבים מהם, בין 80,000-70,000 נספו עקב היחס הנוקשה). ליי התאבד בכלאו, וקרופ לא עמד למשפט בגלל מחלתו.

12 מהנאשמים נידונו למוות: גרינג, ריבנטרופ, קייטל, קלטנברונר, רוזנברג, פרנק, פריק, שטרייכר, זאוקל, יודל, בורמן וסייס-אינקווארט. דינו של בורמן, שלא נתפס, נפסק בהיעדרו. גרינג התאבד בכלאו ושאר העשרה נתלו ב-16 באוקטובר 1946. הס, פונק ורדר נידונו למאסר עולם; שפר, נוירת, דניץ ושיראך נידונו לתקופות מאסר שבין עשר לעשרים שנה. פאפן, שאכט ופריטשה זוכו.

משפט נירנברג היה המשפט הראשון בהיסטוריה בו נשפטו ראשי משטר, ממשל וצבא, האחראים לפשעים שנעשו בארצותיהם, וזאת באמצעות ערכאה בלתי תלויה ובעלת צביון בין-לאומי. לא נערך להם משפט שדה ולא הוצאה להורג לפי הכרעת המנצחים, כי אם משפט על-פי כללי דין וצדק ותוך מתן הגנה נאותה לנאשמים. השופטים היו אזרחי המדינות המנצחות - ברית- המועצות, ארצות הברית, בריטניה וצרפת.

בית הדין קבע כי כל המנהיגים, המארגנים, המסיתים והמסייעים לדבר עבירה שהשתתפו בהחלטה או בביצוע תכניתם המשותפת, או בביצוע הפשעים, אחראים לא רק למעשיהם-שלהם, כי אם גם לכל הפשעים מסוג זה שפשע כל אדם במסגרת ההוצאה לפועל של התכנית. כדי למנוע את התחמקותם מנתינת הדין, גם אם לא יהיה אפשר להוכיח את אחריותם האישית למעשי הפשע עצמם הוחלט שהשתתפות בארגון פלילי של פושעים נאצים, וחברות בארגונים פליליים, תיחשב לפשע, כמו חברות במוסדות וגופים נאציים, דוגמת צמרת המפלגה הנאצית, הס"ס, הגסטפו והס"א. אחד השופטים הסובייטיים, בדעת מיעוט, טען כי יש להכריז גם על ממשלת הרייך, על המטה הכללי של הצבא הגרמני ועל הפיקוד העליון שלו כארגונים פליליים.

בעקבות המסקנות של בית הדין הצבאי הבין-לאומי נוסח, בין היתר, העיקרון כי רק מלחמת מגן מפני תוקפנות היא מלחמה חוקית. עיקרון זה הוא עיקרון יסוד במשפט הבין-לאומי בימינו. עקרונות בית הדין הבין-לאומי בנירנברג היו יסוד למשפטם של פושעי מלחמה אחרים, באירופה ובמזרח הרחוק, כגון המשפטים שערכו האמריקנים בנירנברג בין השנים 1949-1946 לתעשיינים, לרופאים, לדיפלומטים ולמשפטנים הנאצים, לרוצחיהם של בני ערובה ולראשי האיינזצגרופן והמשרד לענייני גזע והתיישבות, המשפטים שערכו הפולנים למפקדי מחנות ההשמדה באושוויץ ובטרבלינקה, ומשפטים במקומות אחרים, כגון משפט אייכמן בישראל.

העדויות שהושמעו במשפט נירנברג, המסמכים שהציגה הקטגוריה ויתר התיעוד הם מקור ראשון במעלה להכרת תקופת השואה ולמאמצים הדרושים למנוע את הישנותם של פשעי רצח עם.