מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

גלריית פריטים

ממושבות הגליל לאמסטרדם הכבושה

 אהוביה מלכין, שנולד בראש פינה ב-1918, מסר ביום איסוף ברמת השרון גלויה ששלחה לאמו ידידתה הקרובה דבורה קלווריסקי, שהייתה מורתו. 
דבורה, ילידת הגליל, הייתה אחת משלוש בנותיו של האגרונום חיים מרגליות-קלווריסקי, איש העלייה הראשונה, שהיה ממונה על המושבות בגליל מטעם יק"א ('החברה היהודית להתיישבות'). 
בסוף שנות ה-30 נישאה דבורה לדוד לוין מאמסטרדם ובשנת 1939 עברה לגור איתו באמסטרדם. ב-4 בינואר 1940 שלחה דבורה גלויה לחברתה רחל מלכין בארץ ישראל. ארבעה חודשים מאוחר יותר, במאי 1940, כבשו הגרמנים את הולנד. דבורה, אישהּ ובנם דן גורשו מאמסטרדם ונספו.
גלויה זו היתה בדיעבד דרישת השלום האחרונה מדבורה בת הגליל. 

רק השמלה נשארה

אין תצלום המנציח את עיניה הכחולות של אניה קפלן, ילדה בת שבע שנרצחה בגטו מינסק. כל שנותר הוא שמלה קטנה, חומה.
אניה נולדה בשנת 1934 במינסק, בת לגרשון ואלקה קפלן ואחות צעירה לגיטה. בפרוץ המלחמה גויס גרשון לצבא האדום ולא שב. נותרו רק מכתבים שכתב לבתו. גם לאחר הכיבוש המשיכה אניה ללכת לגן ילדים. באחד הימים התבצעה אקציה, בה נלקחו כל הילדים ונרצחו.
משנודע הדבר לאלקה, אמה, היא לקחה את גיטה בתה הבכורה והן ברחו מזרחה עד שהגיעו לעיר קאזאן ברוסיה, שם הכירה גיטה את גרשון שטיינוורצל. לימים נישאו גיטה וגרשון ונולדו להם שני ילדים. אלקה קפלן שמרה את שמלתה של בתה אניה במשך כל השנים. 
בתה של גיטה, חנה שוורץ, מסרה את השמלה למשמרת ביד ושם.

הבובה הייתה חברתי הטובה

מלכה שפרינגר לבית צ'שר
"אינני זוכרת את האירוע שבו קיבלתי את הבובה. ידוע לי בוודאות שזה היה לפני המלחמה [...] אני זוכרת את עצמי כילדה בת כשבע תופרת לבובה את השמלה שהיא לובשת עד היום וגם את התחתונים שעליה. הבובה ליוותה אותי לכל מקום ובהיותי בת קטנה במשפחה היא היתה חברתי הטובה ואשת סודי. ניהלתי איתה שיחות, שיתפתי אותה בכל קורותי. הבובה הוחבאה איתי בכיס במשך כל תקופות הנדודים והבריחות לאורך כל המלחמה ברחבי פולין ורוסיה. היא היתה איתי גם בקפריסין ועלתה עמי לארץ. אני תורמת את חברתי הטובה למשמרת ביד ושם."
מלכה התגוררה בטרנובז'ג שבפולין. היא הייתה בת תשע כשפרצה המלחמה וגורשה עם הוריה ללבוב. משם הוגלו בני המשפחה לסיביר. בשנות המלחמה ידעה מלכה קור ומחסור. למחייתה רעתה פרות, פילסה דרכים בשלג וסרגה סוודרים וגרביים. לאחר המלחמה שבו בני המשפחה לפולין. 
מלכה הכירה את יוסף שפרינגר, בן עירה, ויחד הצטרפו לעלייה הבלתי לגאלית. הם גורשו לקפריסין, שם נישאו, ובמרס 1948 עלו לארץ ישראל. לאורך כל הדרך לא נפרדה מלכה מבובתה האהובה. 
כשבעים וחמש שנה לאחר שהגיעה לידיה, מסרה מלכה למשמרת ביד ושם את הבובה, ששימרה עבורה רסיסי ילדות בשנים של התבגרות בטרם עת.

דיוקן במחיר פיסת מצייה

שושנה רוכליץ
8/2/1945 Lichtenworth, - כך נרשם בתחתית דיוקנה של נערה עצובת-מבט. הנערה המצויירת היא שושנה לוינגר (רוכליץ).
שושנה נולדה בבודפשט שבהונגריה בשנת 1927. היא גורשה בצעדת מוות והגיעה למחנה ליכטנוורת (Lichtenworth) שבאוסטריה, שם הועסקה בעבודות כפייה. את הדיוקן ציירה עבורה האסירה אליס סקנדי (Sakandy Aliz) על חלקה האחורי של קופסה. בתמורה קיבלה אליס נגיסה מהמצייה של שושנה. 
בעדותה ליד ושם, כעבור שנים, ניסתה שושנה לשחזר מה הניע אותה לבצע את 'סחר החליפין' הזה: 
"אולי הציור היה סוד של הישרדות, כמו לחשוב על משהו טוב במקום כל כך רע."
לאחר המלחמה שבה שושנה לבודפשט ברגל, שם פגשה את הוריה.בשנת 1949 עלתה שושנה לישראל. 
שושנה מסרה את דיוקנה מהמחנה למשמרת ביד ושם.

"חברי הנחמד מפלשתינה"

"דודיק היקר,
חברי הנחמד מפלשתינה!
אתה המתכתב הראשון שלנו מארצות המרחקים. לצערי חוסר הזמן לא אפשר לי להודות לך
[...]
ידיד."
ה"ידיד" החתום על המכתב הוא יאנוש קורצ'אק, והנמען - דודיק, הוא הנער דוד קרדה.
דוד קרדה נולד בסוקולוב שבפולין בשנת 1916 לדב ושרה סוקולוב. כשהיה בן שנה עברה המשפחה לוורשה. בשנת 1924 עלו דב ושרה עם שמונת ילדיהם לארץ ישראל והתגוררו ברחובות. 
בגיל 14-15 היה דוד עיתונאי צעיר ושלח כתבות מהארץ לוורשה תחת שם העט "דודיק פלשתינה". כתבותיו פורסמו בעיתון הילדים "שבועון קטן" שיצא לאור בבית היתומים של קורצ'אק בוורשה. קורצ'אק עצמו היה עורך העיתון. 
נילי דוגון, בתו של דוד, מסרה ליד ושם מכתב תודה לדוד ששלח יאנוש קורצ'אק מוורשה ב-18 במרס 1929.

תצלומים בתוך פרוסת לחם

פאולה (פסי) פריד נולדה במונקץ' ב-1926, שניה מבין חמישה ילדים. ב-1944, עם פלישת הגרמנים, גורשה המשפחה לגטו ולאחר כחודש גורשה לאושוויץ. כל בני המשפחה נרצחו מלבד פסי שנשלחה לעבוד ב"קומנדו קנדה" במיון בגדים. באחד הימים ניגש אליה אסיר שעבד במיון חפצים ובידו מעטפה עם שבעה תצלומים של פסי ובני משפחתה, תצלומים שכנראה הביאה איתה ונלקחו ממנה בסלקציה.
פסי עטפה את התצלומים בפיסת צלופן עליה מרחה מרגרינה ואותה הטמינה בין שתי פרוסות לחם. כך שמרה על הצילומים גם במחנות האחרים אליהם הועברה עד השחרור.
בתצלום מופיעים אחיה הצעירים של פסי - משה-אהרון, ציפי ואתי - מחוץ לבית במונקץ' ב-1941. שלושתם נרצחו.
כשנשאלה פסי מדוע התצלום קרוע, ענתה שבחלקו השני הופיעו שכניה. כשעלתה ארצה מצאה את שכניה בפתח תקווה וקרעה את התצלום כדי לתת להם את החלק בו הם מופיעים.

מתועד בבד

 חנה נשלחה בתקופת השואה לשלושה מחנות ריכוז. לאורך כל התקופה לבשה את החולצה שתפרה לה המטפלת המשפחתית בילדותה. בתקופת השואה נתפר על החולצה טלאי צהוב - במקום בו יש היום קרע. 
גם לאחר השחרור המשיכה חנה להשתמש בחולצה, כיוון שלא היה לה בגד אחר ללבוש.
חנה מסרה את החולצה למשמרת ביד ושם.

סידור תפילה מהזיכרון

חיה אירן-שטיין נולדה בסאטמר שבהונגריה בשנת 1920. היא גורשה עם משפחתה לגטו סיגט ומשם לאושוויץ. חיה שרדה את הסלקציה באושוויץ ומשם נשלחה למחנה סומרדה (Sommerda), מחנה משנה של בוכנוולד, שם עבדה במפעל ליצור כלי נשק.
על גבי ניירות ששימשו לעטיפת חלקי נשק במפעל, כתבה חיה סידור תפילה, מתוך הזיכרון. 
לאחר המלחמה היגרה חיה לקנדה. טובה דרור, בתה של חיה, מסרה את הסידור ליד ושם.

הצמיד של הלונצ'קה סרזיק

פרופ' אירן טידר מסרה ליד ושם צמיד שהיה שייך לאחייניתה, הלינה (הלונצ'קה) סרזיק. על הצמיד חרוט תאריך לידתה של הלונצ'קה – 20 בינואר 1940. בקיץ 1942, בהיותה בת שנתיים וחצי, נשלחה הלונצ'קה עם אמה קטיה לאושוויץ, שם נרצחו השתיים.
קטיה ואירן היו בנות דודות. קטיה ו-וולף סרזיק היגרו לפני המלחמה מלוצק שבפולין לפריז, שם נולדה בתם הלונצ'קה. 
אירן נולדה בפריז בשנת 1933. הוריה יוסף חרש ומינדל (לבית בקוביצקי) הסתתרו אִתה אצל מזכירה נוצריה שעבדה במקום עבודתו של האב, וכך ניצלו מהאקציות. לאחר מכן ברחו לדרום-מרכז צרפת, שם שרדו. הצמיד נשמר אצל אמה של אירן, מינדל. 

דרכי נדודים

עליזה קישון גדלה בידיעה שהיא בתם של בלה ורפאל מלמד. רק בגיל 18 הסתבר לה שרפאל הוא אביה המאמץ.
בלה אסלנובה אקשטיין (Bela Aslanova Eckstein)  נולדה בוורנה שבבולגריה בשנת 1920. בראשית שנות ה-40 נסעה בלה לבקר את אחותה ויקטוריה קבוסון (Kavezon) בסרייבו ושם נישאה למרקו אקשטיין. בסוף 1941 נלקחו בלה ואחותה ויקי למחנה העבודה לובורגראד (Loborgrad) בצפון קרואטיה. בלה היתה בהריון. את בתה עליזה ילדה בבית חולים סמוך למחנה. לאחר הלידה הצליחה בלה לברוח עם בתה לשגרירות הבולגרית והודות למסמכי האזרחות הבולגרית שלה קיבלה אישור לשוב למשפחתה בבולגריה. זמן קצר לאחר הולדת עליזה נפטר מרקו. ב-1944 נישאה בלה לרפאל מלמד, שאימץ את עליזה לבת. בשנת 1948 עלתה משפחת מלמד לארץ. 
עליזה מסרה ליד ושם דרכון של אמה ושלה, בו מתועדים נדודיהן. 

לזיכרון נצח!!! בשביל החבר הקטן

ישראל שפירא נולד ברדומסקו בשנת 1936, להוריו שמואל ודבורה (דורה) לבית הרטמן. אמו נלקחה למחנות ואביו העבירו עם מסמכים אריים לנוצריה ילקה פודבורסקי, ששמרה על ישראל כבנה. לאחר המלחמה הוחזר ישראל לרדומסקו שם אומץ על-ידי משפחת פרבר. הוא נדד עם בני המשפחה לאיטליה. משפחת פרבר היגרה לארה"ב וישראל הועבר לבית הילדים בסלבינו, שהופעל בהתנדבות על-ידי חיילי הבריגדה היהודית.
ישראל סיפר כי בין הילדים שרר שקט, בשל הקושי לדבר על שאירע, לכן הם ביטאו עצמם בעיקר בציור. בשל מצבו הבריאותי עלה ישראל לארץ ישראל בנובמבר 1945 עם קבוצת ילדים חולים שהיו אתו בסלבינו. בין חברי הקבוצה היה שלמה שוורץ, ילד בוגר שהקדיש לישראל ציור המתאר את הגירוש לטרבלינקה - "נאך טרבלינקה". מאחורי הציור ישנה הקדשה:
"לזיכרון נצח!!! בשביל החבר הקטן, ממני, שוורץ שלמה".
לאחר שהגיע לישראל התאחד עם אמו, ששרדה את מחנה רוונסברוק.
ב-1 ביוני 2011 הגיע ישראל ליום האיסוף בנווה יעקב ומסר ליד ושם את הציור שהוקדש לו ב-1945. 

מזוודת סָפָּרִים

אנדור קומנסטר (קמיר) נולד בבודפשט, הונגריה, ב-20.3.1920. הוא חי ברומניה, ובזמן המלחמה נשלח למחנה הריכוז דואגה ברומניה שם שהה כשנתיים. במחנה הוא עבד כספר של הקצינים הרומנים.
אהרון הצליח לברוח ממחנה דואגה על עגלת מתים כשמזוודת הספרים בידו. הוא הגיע לעיר פוקשני שם הצטרף לקבוצת ציונים והתכונן לעלות לא"י. ב- 21.5.1944 עלה אהרון על ספינת המעפילים "בולבול" שהפליגה מהעיר קונסטנצה ברומניה לטורקיה ומשם הגיע לחיפה ברכבת דרך לבנון.
בראשית דרכו בא"י התפרנס אהרון כספר נודד בין בתי הלקוחות כשהמזוודה שאיתה ברח מ"דואגה" משמשת אותו בעבודתו.
בנו יוסי קמיר מסר ליד ושם את המזוודה על כל תכולתה ביום האיסוף בנתניה.

געגוע חוצה גבולות

אישור יציאה ל-24 שעות ממחנה פלשט, על שם יצחק רוזנר מ-28 באפריל 1944, לשם ביקור בנו ביאסי שברומניה.
יצחק רוזנר נולד ב-1912 ביאסי שברומניה. בשנת 1939 נולד בנו, שלמה. ב-1942 הועבר יצחק לעבודות כפייה בחציבת סלעים במחנה פלשט. בשיחה אקראית עם חייל אוסטרי במחנה, הביע החייל געגועים לבנו, בן גילו של שלמה. יצחק שיתף את החייל בגעגועיו לבנו ובזכות זאת קיבל אישור יציאה ל-24 שעות ממפקד המחנה - לשם ביקור בנו ביאסי. יצחק רוזנר שמר על אישור היציאה כל חייו.
אישור היציאה נמסר ליד ושם ביום האיסוף בבאר שבע על ידי צילה סימון, בתו של יצחק רוזנר.

מכתב אחרון למנחם

 מנחם פְטָשְנִיק עלה לארץ ישראל ב-1924. בני משפחתו נשארו בסטופניץ שבפולין.
ב-19 בפברואר 1940 כתבו הוריו – יצחק-חנוך ושרה-פרידה – את מכתבם האחרון למנחם, בו תיארו את קורותיהם תחת הכיבוש הגרמני:
"ילדים אהובים,
קיבלתי את הברכות שלכם דרך אדון נוזיץ'. 
אני יכולה להגיד שתודה לאל, כולנו בריאים.
הבית שלנו נשרף ואנו כולנו מתגוררים אצל גודובסקי בחצר... 
תכתבו מה נשמע אצלכם.
אנו מברכים את כולכם.
אוהבים אתכם,
אבא ואמא.
ברכות מיוחדות לנכדים שלנו."
רחל אלפרין לבית פְטָשְנִיק מסרה ליד ושם את המכתב של סביה ביום האיסוף בקרית מוצקין.

"מה בין יהודי ליהודי?"

"מה בין יהודי ליהודי?" – כתבה בשנות ה-20 העלמה סולודובניק, כשהיא מתארת ביומנה את הדמיון בין קהילת אנטוורפן לקהילות קרקוב, וילנה, ורשה או למברג (לבוב). את היומן כתבה ביידיש, בצרפתית ובעברית; באנטוורפן, בסלונים, בקובנה ובוורשה, בשנים 1926-1931. היומן מכיל בין השאר שירים ותרגומים לעברית של השירה הרוסית הקלאסית - פושקין ונקרסוב; טיוטות של מכתבים בצרפתית ורשימות שונות.
שמה הפרטי של כותבת היומן לא ידוע, אך מתוך הכתוב ברור שהיתה אישה משכילה מאוד. אחותה, אהובה לובה חייט לבית סולודובניק, עלתה ארצה ב-1933 ונפטרה ב-1991. את היומן של אחותה קיבלה מאחד מבני העיר. הוריה, אחיה ושתי אחיותיה נשלחו לגטו סלונים ונרצחו בשואה.
את היומן מסרה ליד ושם טובה בריל, אחייניתה של הכותבת, במסגרת יום איסוף של מבצע "לאסוף את השברים" ברחובות.

לוח שנה מהזיכרון

טבלת תאריכים עבריים שהכין משה מנחם-מנדל הרשטיק מאנינוסה שברומניה, בעת שהותו במחנה עבודה ייליאה.
משה מנחם-מנדל הרשטיק נשלח עם אשתו רחל לבית גולדברג וארבע מתוך תשעת ילדיו למחנה המשפחות ייליאה שבטרנסילבניה. שם הקים בית כנסת וחדר. כדי לקיים חיי דת וקהילה סדירים לפי לוח השנה העברי, הכין הרשטיק טבלת תאריכים עבריים.
בנו של משה מנחם-מנדל, יחזקאל הרשטיק, יליד 1931, מסר את לוח השנה במוקד למסירת תיעוד ביד ושם.

לחיות תחת זהות בדויה בארץ זרה

תעודת זהות מזויפת על שם אנטואנט מארי ברגס, שהונפקה באָכֵל, בלגיה ב–10.3.1940 עבור טובה (טאובה) אדלשטיין.
התאומות טובה ואדלה אדלשטיין נולדו בוורשה שבפולין ב-5 בינואר 1923 וב–1930 היגרה המשפחה לאמסטרדם. בתקופת הכיבוש הגרמני גורשה משפחת אדלשטיין ברכבת מהולנד למחנות במזרח. כשהרכבת היתה בשטחה של בלגיה קפצו טובה ואדלה מהרכבת. אדלה נפצעה וטובה ביקשה את עזרתם של מקומיים. משפחה מקומית טיפלה בשתיהן. אדלה עברה ניתוחים רבים ולאחר מכן הועברה למנזר. לטובה סידרו בני המשפחה תעודה מזויפת והעסיקו אותה במשק ביתם.
תעודה הזהות נמסרה ליד ושם על ידי גיטה זקס, בתה של טובה אדלשטיין, ביום האיסוף בבאר שבע.

משחק שחמט

אהרון רנרט נולד בויז'ניץ, מחוז בוקובינה, רומניה ב- 15.8.1926, בן שלישי לפרל ולייב רנרט. כאשר גורש עם הוריו ואחיו לעיירה יאגורה בטרנסניסטריה, הוא לקח איתו מן הבית את משחק השחמט שלו. כשאבד לו הצריח דאג אהרון להכין לו צריח חדש מעץ מגולף.
הוא שמר את משחק השחמט בביתו עד כה ומסר אותו לידינו בצירוף סיפור קורותיו ביום האיסוף בנתניה.

שופט כדורגל בטרנסניסטריה

תעודת שופט כדורגל של מוריס בירנברג, שהוצאה על-ידי אגודת הכדורגל הרומנית ב-16 במרס 1940.
מוריס (משה) בירנברג נולד בויז'ניץ שברומניה ב-1914, הצעיר מבין ארבעה ילדים. כשפרצה המלחמה חיו מוריס, הוריו חיים ולאה בירנברג ואחותו פרידה, בצ'רנוביץ, משם גורשו לטרנסניסטריה. מוריס נספה ב-1942. הוריו ואחותו שרדו את השואה וב-1948 עלו ארצה.
את התעודה מסרה ליד ושם נורית שיחור לבית בירנברג, אחייניתו של מוריס, במסגרת יום איסוף של מבצע "לאסוף את השברים" ברחובות.

מכתב אחרון מגטו צ'ורטקוב

מכתב פרידה ששלחו צבי ורבקה וייסמן מגטו צ'ורטקוב לבניהם לונק וחיים עקיבא בארץ ישראל ב-9 באפריל 1943.
לאחר כתיבת המכתב יצאו בני הזוג וייסמן מהמסתור בגטו צ'ורטקוב ונרצחו בידי הגרמנים.
צ'ורטקוב, 9 באפריל 1943
,ילדינו האהובים והיקרים,
כפי שאתם רואים, אלוהים רחמן אלינו כי עד היום הציל אותנו מההשמדה וזה המזל שאלוהים נתן לנו. עכשיו מתחיל הסיפור הסופי ואנחנו לא יודעים האם גם הפעם אלוהים ירצה להציל אותנו. 
אני כותב כמה מילות פרידה. 
תהיו בריאים ושמחים ושאלוהים הרחמן ישמור עליכם מכל הצרות,
שיהיה לכם טוב, מזל וטוב מבפנים כל הזמן, אמן."
את המכתב מסרה ליד ושם ניבה רגב לבית וייסמן, בתו של חיים עקיבא וייסמן, ביום האיסוף ברחובות.

"ונזכה לעלות בסולם העולה בית אל, עד ביאת גואל..."

כרך בבא קמא ובבא מציעא מהתלמוד הבבלי, שהודפס ב-1861 בלמברג (לבוב) שבפולין. לאחר הקמת המדינה הביא משרד הדתות לארץ ספרי קודש ממזרח אירופה ומכר את חלקם. אהרון פייער, שעלה מרומניה לאחר השואה, רכש את המסכת לאביו ישעיהו בשנת 1950. אהרון שלח את הגמרא לכורך, שלצורך הכריכה חתך את שולי הדפים של הגמרא. ישעיהו פייער למד בגמרא זו במשך שנים רבות.
בשנים האחרונות גילה אהרון שבדף קי"ט בעמוד א' – סיום מסכת בבא מציעא - כתובה בעיפרון הקדשה בעברית. ככל הנראה נכתבה ההקדשה בתקופת השואה, על ידי בעליה הראשון של הגמרא, יהודי שלמד עם אחיו. לא ניתן לדעת מהו זהותו של הכותב או מתי נכתבה ההקדשה מאחר ושולי הדפים נחתכו לצורך הכריכה.
"...ובכל יום ויום למדתי כמו דף אחד עם כל המפרשים ששייכים
ובעת שהייתי רעב למדתי מעט יותר כדי שאש[...]
מהאכילה וגם היום יום י' לחודש אלול
פ' תבוא כלה לי המעות מכיסי ואין לי
לאכול ...".
אהרון פייער מסר את הגמרא ליד ושם ביום האיסוף בגבעתיים.

גילוי מצבה

וכבד זילברשטיין לבית שוורצפוטר נולדה בלודז' שבפולין ב-1927. יוכבד נשלחה לגטו לודז' עם הוריה יהושע וחנה לבית שיסלבסקי ואחיה לאה ובניק. לקראת סגירת הגטו נשלחה משפחת שוורצפוטר לאושוויץ. יוכבד היא היחידה מבני משפחתה ששרדה את השואה. לאחר המלחמה חזרה יוכבד לביתה בלודז', שם מצאה תצלום שצולם באזכרה של סבה בשנות השלושים המאוחרות, לפני פרוץ המלחמה. בתמונה מופיעים בני משפחת שוורצפוטר ומשפחת שיסלבסקי.
מכל בני המשפחה המופיעים בתצלום שרדו רק יוכבד ובת דודתה.
יוכבד מסרה את התצלום ביום האיסוף בחולון ובפעם הראשונה מילאה דפי עד לזכר כל המופיעים בתצלום.

ספר חזנות של החזן אברהם כהן מבית הכנסת במנהיים שבגרמניה

יאברהם (ארטור) כהן נולד ב-1908 בווירצבורג שבגרמניה. אברהם היה נשוי למרתה לבית פיברמן ולבני הזוג היו שלושה ילדים - שמואל, יוסף וחנה - שנולדו בשנות השלושים במנהיים, עת היה אברהם חזן בבית הכנסת האורתודוקסי על שם קלאוס במנהיים. כדי לזכור את המנגינות כתב אברהם ספר תווים לקטעי החזנות בתפילה.
בליל הבדולח הועלה בית הכנסת באש. לאחר ליל הבדולח היגרה משפחת כהן לארגנטינה ובשנת 1950 עלתה לישראל.
לאחר ליל הבדולח נכנסו האחים שלמה ויוסף שטיין, ממתפללי בית הכנסת במנהיים, להריסות בית הכנסת ומצאו בין ההריסות את ספר החזנות של אברהם כהן כשהוא שלם. האחים לקחו את הספר למזכרת ועלו לישראל. שלמה התגורר בקיבוץ שלוחות ושמר את הספר כל השנים בביתו.
בשנת 1988 גילה שלמה שבני משפחת כהן, להם שייך הספר, מתגוררים בישראל, והשיב לידי המשפחה את ספר החזנות שכתב אבי המשפחה.
ד"ר יוסי כהן מסר את הספר בשם המשפחה למשמרת ביד ושם ביום האיסוף שהתקיים בבית עמיגור בחיפה.

גלויה מהדרך

 גלויה שכתבה רוזה גוטמן מבודפשט לגיסה, וילם ויס, ב-5 בנובמבר 1944. רוזה זרקה את הגלויה מהרכבת בגבול אוסטריה-הונגריה בדרכה לרוונסברוק. ככל הנראה נשלחה הגלויה בדואר על ידי עובר אורח וכך הגיעה לנמען.
בגלויה מבקשת רוזה מווילם לאתר את אחותה ואחיינה, ברטה ויוסף ליבוביץ, הנמצאים בגטו בודפשט, ולדאוג להם.
לאחר המלחמה חזרה רוזה לבודפשט שם התאחדה עם ברטה ויוסף. ברטה נפטרה לאחר מספר ימים ויוסף הצטרף לקבוצה של עליית הנוער ועלה לישראל ב-1949. 
יוסף ליבוביץ שמר על הגלויה לאורך כל השנים. ביוני 2011 מסר יוסף את הגלויה למשמרת ביד ושם, ביום האיסוף בחולון.

כרטיס ברכה ליום הולדת

ברטה אלקאוס לבית שרייבר נולדה בשנת 1926 באורדיה שבטרנסילבניה. ברטה היא הניצולה היחידה מבני משפחתה - הורים וחמישה ילדים. היא שרדה את אושויץ ושוחררה בברגן בלזן. לאחר המלחמה נשלחה ברטה לבית החלמה בקרלשטד שבשבדיה, שם פגשה נערות בנות גילה, ניצולות מהמחנות, והתיידדה עמן. ב-1948 היגרה ברטה לארגנטינה, לסבה, אלכסנדר שרייבר, שהיגר לארגנטינה בשנות השלושים. 
לכבוד יום הולדתה ה-20, בפברואר 1946, כתבו לה חברותיה בבית החולים בקרלשטד כרטיס ברכה אותו איירה אחת החברות. החברות חתמו על הכרטיס את שמותיהן לפי מדינת מוצאן.
ברטה עלתה לישראל ב-1961 ושמרה את כרטיס הברכה יחד עם ספר זכרונות ואלבום של חברותיה מבית החולים בשבדיה. בתה של ברטה, סוזי ריינמן, מסרה את כרטיס הברכה יחד עם פריטים נוספים ביום האיסוף שהתקיים בקרית אונו.

"תאומי מנגלה"

משפחת מַלֶק התגוררה בכפר מוֹיְסֶאי שבטרנסילבניה ההונגרית. למלק יוסף יום-טוב ואשתו מתילדה היו שני זוגות תאומים: שלמה (סולומון) ויהודית, ילידי 1930, וכן אליהו ויעקב, ילידי 1941. לזוג היו עוד שני בנים - נחום ודויד-הֶרְש.
ב-1942 נשלח האב יעקב לעבודות כפיה. באביב 1944 נשלחה המשפחה לגטו וישו והאב הצטרף למשפחתו. מספר שבועות לאחר מכן, במאי 1944, נשלחה המשפחה לאושוויץ. האב יוסף נעלם מיד בין ההמון. האם וששת ילדיה נשארו יחד.
אחד מאנשי הסגל הגרמני במחנה – בדיעבד נודע שהיה זה מנגלה - קרא לתאומים לצאת מהקבוצה. שלמה, יהודית, אליהו ויעקב לא נענו לקריאה, אך מכר שלהם, שעמד לידם, צעק: "אלה הם תאומים". מנגלה התקרב והאם הצביעה על התאומים. היה זה מקרה יוצא דופן, בו יש שני זוגות תאומים במשפחה אחת. שני זוגות התאומים נלקחו לניסויים של מנגלה ושרדו.
נחום ודויד-הֶרְש נרצחו באושוויץ. האם נספתה בברגן בלזן, בסוף המלחמה, לאחר שנאמר לה בטעות כי ילדיה לא שרדו.
לאחר המלחמה שבו הילדים לרומניה ושהו בבית הילדים בקלוז'. תצלום זה צולם בבית הילדים בקלוז' בו נראים ילדים יהודים לאחר המלחמה, ביניהם התאומים הצעירים אליהו ויעקב מַלֶק.
את התמונה מסר האח, סולומון מלק, ביום האיסוף בערד.

רשומים לחיים

ב-29 ביוני 1941, יום הפוגרום ביאסי שברומניה, יצא בויום מרגוליס עם שלוש בנותיו - יהודית בת התשע, שולה בת השבע ורותי בת החמש - ליריד של יום ראשון בשוק של יאסי. כשהבחין בבריונים מכים יהודי שהכיר, הבין מרגוליס שעומד שמשהו נורא עומד לקרות ורץ עם הבנות לביתם. בבית חיכתה להם הדודה, שהזהירה אותם שעליהם להסתתר כי רוצחים יהודים. אנשי "משמר הברזל" הרומני עברו מבית לבית וניסו לפרוץ ולהוציא את היהודים המסתתרים בבתים. למזלה של המשפחה, הפורעים לא הצליחו לפרוץ לביתה והמשיכו הלאה.
אלפי היהודים שנתפסו באותו יום הועלו לקרונות משא סגורים, נדחסו לתוכם וגורשו מהעיר. רק יהודים שקיבלו מהמשטרה פתק שרשום עליו  Liber (ברומנית: חופשי) ניצלו מגורל זה. בויום ניגש עם בנותיו לתחנת המשטרה ושוטר רומני, מכר של המשפחה, נתן לו את פתק השחרור. 
הפתק הזה, שהיה מעין "אישור חיים" למרגוליס ולמשפחתו, שמר עליהם עד תום המלחמה. בכל פעם שנתקלו בשלטונות הציג מרגוליס את הפתק והמשפחה ניצלה. הפתק נשמר במשך השנים כקמע בארנקו של מרגוליס עד פטירתו. 
את הפתק תרמה ליד ושם בתו של מרגוליס, שולה ז'ורב, בשם הבנות לבית מרגוליס ביום איסוף שהתקיים בבית עמיגור בתל אביב.