בין 6 ל-10 באפריל 1945, ימים ספורים לפני שחרור מחנה הריכוז ברגן-בלזן שבגרמניה, שולחו מהמחנה שלוש רכבות שיעדן טרזין ועליהן כ-7,000 יהודים. הרכבת הראשונה שוחררה על ידי בעלות הברית. הרכבת השניה הגיעה לטרזין ב-21 באפריל והשלישית שלימים נודעה בשם "הרכבת האבודה" לא הגיעה ליעדה. לאחר כשבועיים של נסיעה נעצרה הרכבת על גשר הרוס על נהר אלסטר וב-23 באפריל שוחררה על ידי הצבא האדום בפאתי הכפר הגרמני טרביץ (Tröbitz). בין האנשים על הרכבת היו בט אנדריסה וילדיה, ברם, רוזט ומרים.
הרמן ובט (Betje) אנדריסה חיו באוטרכט שבהולנד עם ילדיהם יוסף-יופ (נ. 1924), ברם (נ. 1926), רוזט-טת (נ. 1927) ומרים (נ. 1933). הרמן היה סוכן נוסע של בתי חרושת לנעליים והמשפחה היתה ציונית.
כשפלשו הגרמנים להולנד במאי 1940 הצטרף יוסף להכשרה ציונית ונעשה פעיל מחתרת "החלוץ". יוסף פעל בדרום הולנד ובמסגרת פעילותו גנב תעודות זהות כדי שניתן יהיה לזייפן. יוסף עצמו החליף את זהותו מפעם לפעם.
באפריל 1943 שולחו בני משפחת אנדריסה מאוטרכט לאמסטרדם. רוזט נשארה באוטרכט והסתתרה אצל משפחה הולנדית נוצרית. הרמן דאג וביקש שתעזוב את המסתור ותחבור אליהם באמסטרדם. ביוני 1943 הגיעו משאיות אל הרחוב בו גרו באמסטרדם. הרמן, בטשה, ברם ומרים נתפסו ונלקחו למחנה המעבר וסטרבורק. רוזט נותרה במסתור. מאוחר יותר, בעקבות הלשנה, נתפסה אף היא ושולחה לווסטרבורק. הרמן השיג עבור בני משפחתו סרטיפיקט - אשרת כניסה לארץ ישראל (פלשתינה המנדטורית) וב-1 בפברואר 1944 שולחו בני משפחת אנדריסה בזכות הסרטיפיקט שברשותם למחנה הריכוז ברגן-בלזן. שם שהו במחנה ההולנדי ["מחנה הכוכבים"] של בעלי אזרחות או אשרות זרות, והיו מיועדים למסירה לבעלות הברית בתמורה לגרמנים שהיו בשבי בעלות הברית. על השהייה בברגן-בלזן סיפרה מרים לפיד (אנדריסה) שהיתה אז בת 11:
הגענו למחנה ההולנדי בתוך ברגן-בלזן... אני הייתי יחד עם אמא שלי, אחי ואחותי. אבי היה בצריף של הגברים. היינו מתראים. המבוגרים עבדו. כמה מהמבוגרים ניסו ללמד אותנו ולהעסיק אותנו... והצעירים עשו לנו בשבת אחר הצהריים פעילות של "עונג שבת". הילדים היו רוב הזמן מופקרים ומוזנחים. במחנה ציינו את החגים ושמרו על השבת. ניסו לשמור על צורת חיים... לקראת הסוף ראינו שמביאים המוני אסירים ממחנות שונים... הזכרונות שלי על רעב וקור הם משם [מברגן-בלזן].
כל אותו זמן היה יוסף פעיל במחתרת בהולנד. ב-1944 נישא יוסף אנדריסה לחברתו סופי הס בחתונה יהודית. אורחי החתונה היו פעילי מחתרת שהתגנבו לאולם הישיבות של בית הכנסת הסגור באוטרכט, שם נערכה החתונה. סופי שהתה עד אז בזהות בדויה בארנהם. לאחר יומיים יצאו השניים לצרפת. הם תכננו להגיע לספרד ומשם לארץ ישראל. הם הגיעו לפריס באפריל 1944 ומשם המשיכו לטולוז. יוסף נשלח במסגרת פעילותו המחתרתית לגבול שוויץ כדי לחפש דרכי מילוט ליהודים, ונתפס. הגרמנים חשדו בו שהוא מרגל ועמדו להוציאו להורג. יוסף התוודה שהוא יהודי מהולנד ומסר להם את שמו האמיתי. יוסף נשלח לכלא ולאחר זמן שולח מצרפת למחנות בגרמניה, והועבר לדכאו. סופי יצאה עם קבוצה מטולוז שהבריחה את הגבול דרך הפירנאים והגיעה לספרד. היא ידעה שיוסף נתפס בידי הגסטפו, אך הקשר עמו אבד.
בפברואר 1945 נספה הרמן אנדריסה בברגן-בלזן. הוא מת מרעב ותשישות. בתחילת אפריל חלתה בט בטיפוס הבהרות וקדחה מחום. ב-10 באפריל הועלו בט ושלושת ילדיה על רכבת גירוש מברגן-בלזן לגטו טרזין – רכבת שלימים נודעה בשם "הרכבת האבודה". בט החולה הושכבה על ספסל בקרון. סיפרה מרים:
היו לנו ברכבת כמה שומרים גרמנים זקנים. מפעם לפעם עצרנו באיזה יער ויכולנו לרדת, מי שעוד יכול היה, ולנסות להשיג אוכל. זה היה התפקיד של אחי... והוא היה חוזר עם ככר לחם או משהו אחר. השומרים הגרמנים לא נתנו לנו אוכל. לא נתנו לנו שום דבר. שמענו כל הזמן את ההפצצות של בעלות הברית... כל ערב היו מורידים את המתים מהרכבת וקוברים אותם לצד פסי הרכבת.
שבועיים זגזגה הרכבת בין מסילות מופצצות וגשרים הרוסים וב-23 באפריל שוחררה על ידי הצבא האדום בפאתי הכפר הגרמני טרביץ. ניצולי הרכבת שוכנו בכפר. על השהייה בטרביץ סיפרה מרים:
הכפר היה ריק. אני לא יודעת מה עשו עם הגרמנים של הכפר. גרנו שם ברחוב הראשי. כמה מהרוסים נשארו אתנו. הם התנהגו אלינו מאוד יפה... נכנסנו לבית קטן שבמרתף שלו היה מלא אוכל... שם התמקמנו... פרצה מגפת טיפוס והרוסים ניסו למגר את המגפה... ולא כל כך הצליחו. בין הרוסים היתה רופאה יהודיה שטיפלה בנו יפה. גם אנחנו חלינו... אנשים רבים נפטרו בטרביץ.
בסוף יוני 1945 הועברו הניצולים מטרביץ במשאיות ללייפציג, ומשם הוסעו בחזרה להולנד.
יוסף שרד וחזר מדכאו להולנד. הוא הצליח לאתר את אמו, אחיותיו ואחיו ברשימות הניצולים והגיע לאוטרכט לפגוש אותם. סופי קיבלה הודעה שיוסף בחיים וחזרה להולנד. באפריל 1946 עלתה סופי לארץ ישראל ובנובמבר עלה גם בעלה יוסף. באותה שנה עלה גם ברם, אחיו הצעיר של יוסף. ב-1956 עלתה מרים מהולנד לישראל. אמה ואחותה נשארו בהולנד. בישראל שינו יוסף וסופי את שם משפחתם לבר-אשר וסופי הפכה לציפורה.
קורבנות "הרכבת האבודה" הונצחו במערת הזכרון ביד ושם ושמותיהם חקוקים גם על קיר זכרון בטרביץ.
ב-2018 הדליקה מרים לפיד (אנדריסה) משואה בערב יום הזכרון לשואה ולגבורה תשע"ח בטקס המרכזי ביד ושם.
