ב-3 באוגוסט 1944 גורשו מאתונה כ-2,500 יהודים בקרונות המיועדים להובלת בקר, מרביתם יהודי האי רודוס. לאחר כשלושה עשר ימים רוויי יסורים הגיעו המשולחים לאושוויץ-בירקנאו. היה זה הגירוש האחרון של יהודים מיוון. בין המשולחים היו גם סילביה חסון (לימים ברו) ובני משפחתה.
סילביה נולדה ב-1920 ברודוס שבאיטליה (כיום יוון), בתם הצעירה של ראובן-רובן ומזלטוב חסון. היו לה ששה אחים ואחיות: אלברט, קדן (Caden), סיניורו (Signoru), וידה, ויקטור-ויטוריו, ובלינה-בולי. שני ילדים נוספים של ראובן ומזלטוב מתו בינקותם. המשפחה שמרה על המסורת היהודית וחייתה ברווחה. ראובן חסון היה בעל חנות למוצרי מזון ומזלטוב הייתה עקרת בית. הם היו בני דודים מדרגה ראשונה. שורשיה של משפחת חסון הענפה היו נטועים ברודוס מזה דורות וסילביה, אחיה ואחיותיה גדלו מוקפים בעשרות בני משפחה. ב-1920 היגר אלברט יחד עם דודו, אחי אמו, ניסים חסון, לארצות הברית. ניסים חזר לרודוס ואלברט נשאר והתיישב בסיאטל. ב-1928 חלתה קדן ומתה תוך חמישה ימים. "מאותו יום", סיפרה סילביה, "לא ראיתי את אמא מחייכת. למרות שהיינו עוד ארבע בנות, הצער הכריע אותה". סיניורו נישאה לסלומון חסון. ב-1938 נולדה בתם רגינה וב-1943 נולד בנם ג'קו. באותה שנה נפטרה מזלטוב בביתה ברודוס.
ב-15 בספטמבר 1943 כבשו הגרמנים את האי רודוס מידי האיטלקים, וב-3 באוקטובר כבשו את האי הסמוך קוס מידי הבריטים. עד יולי 1944 לא ננקטו צעדים נגד יהודי רודוס וקוס. ב-20 ביולי 1944, בפקודת הגרמנים, התייצבו ברודוס הגברים היהודים מגיל שמונה עשרה ומעלה במפקדה של קציני חיל האוויר האיטלקי, מפקדה ששימשה כמטה הגסטפו. נאמר להם להביא תעודות זהות ורישיונות עבודה כיוון שיגויסו למאמץ המלחמתי הגרמני. כל מי שהתייצב לא שב עוד לביתו. למחרת הורו הגרמנים גם לנשים ולילדים להצטרף לגברים ולהביא אתם תעודות זהות, מצרכי מזון שיספיקו לעשרה ימים ואת דברי הערך שלהם. הקונסול הכללי הטורקי ברודוס, סלחאטין אולקומן (Selahattin Ülkümen, לימים חסיד אומות העולם), הציל עשרות יהודים מרודוס ומקוס שהיו בעלי נתינות טורקית. ב-21 ביולי כבר היו עצורים כל היהודים, למעט אלה מהם שהיו אזרחים טורקים, ורכושם היה מוחרם. סיפרה סילביה:
אספו אותנו... קודם כל את אבי ואחי ולמחרת גם את אחיותי ואותי... בין העצורים היתה גם אחותי הנשואה, סיניורו, בעלה סלומון ושני ילדיהם, ילדה בת חמש וילד בן שנה, דודי, דודותי ובני הדודים שלי, רבים מכדי שאוכל לציין את שמותיהם... לא היה לנו היכן להסתתר. ריכזו את כולנו בבניין האווירונאוטיקה... מישהו נשא בפנינו דברים בספרדית ואמר: "כל מי שיש בידו תכשיטים, עליו למסור אותם", והיה עלינו למסור אותם באותו יום. אני לא יודעת כמה שקים של תכשיטים ומטבעות נלקחו באותו יום.
יהודי רודוס שהו במעצר בתנאים קשים. ביום ראשון, 23 ביולי, אחר הצהריים, הובלו כ-1,700 נשים, גברים וטף מבניין האווירונאוטיקה ברגל וצרורותיהם בידיהם אל נמל האי דרך רחובות מרכז העיר שהיו שוממים מאדם. עוצר הוטל על התושבים. בנמל הועלו על שלוש ספינות דיג ישנות ופתוחות. בדרך עצרו הספינות בנמל האי לרוס ואספו את היהודי היחיד שחי באי, דניאל רחמים. באותו יום אספו אנשי הגסטפו, תוך שלוש שעות, את יהודי האי קוס, כמאה במספר, ושיכנו אותם בשני חדרים בארמון המושל. רכושם ומחסני הסחורות שלהם הוחרמו. למחרת העלו אותם על ספינה קטנה וזו עצרה ליד האי קלימנוס כדי לקחת משם יהודי אחד שהתגורר במקום. גם הספינה מהאי קוס הגיעה ללרוס, שם הועמסו על הספינות שהגיעו מרודוס ושהו שם כארבעה ימים. הספינות התעכבו יום נוסף בסמוס וב-31 ביולי הגיעו לנמל פיראוס, נמלה של אתונה. מאז שיצאו מרודוס שהו המגורשים בספינה בתנאים קשים. החום היה בלתי נסבל, לא סופקו לנוסעים מזון או מים והספינות היו מלאות כל כך, עד שהכלואים לא יכלו לזוז. שבעה אנשים מתו במהלך ההפלגה, וגופותיהם הושלכו לים.
מנמל פיראוס הועברו היהודים במשאיות למחנה הריכוז חיידרי (Haidari) הסמוך לאתונה, ובו הושפלו וסבלו קשיים רבים. שם הפרידו בין הגברים, הנשים והילדים. כל חפצי הערך שעוד היו ברשותם הוחרמו. רק אחרי 36 שעות הורשו אנשי הצלב האדום לספק להם מעט מזון. לאחר יומיים או שלושה נדרשו היהודים לעלות שוב למשאיות, והועברו לתחנת הרכבת רוף (Rouf) באתונה. בתחנה הופרדו הנשים מהגברים באיומי נשק ונדחסו בקרונות להובלת בקר. הנסיעה נמשכה 13 יום, ובמהלכה סבלו המגורשים מרעב ומהשפלות קשות. בכל קרון היו 70-65 בני אדם ורק חלון קטן מסורג ושני דליים – אחד עם מים והאחר לעשיית צרכים. לא היו מקומות ישיבה, והקרונות היו מלאים כל כך עד שרוב האנשים נסעו ימים בכריעה על ברכיהם בלי לדעת לאן פניהם מועדות. אלה שמתו בדרך, גופותיהם נזרקו לשדות שלצד המסילה. הרכבת עצרה כמה פעמים. סיפרה סילביה:
נזרקתי לקרון ומצאתי את עצמי בלי אף אחד מהמשפחה... כל אחד מאתנו היה בקרון אחר. בגלל הצפיפות נאלצתי לשבת כל הדרך מכווצת על חבית קטנה כשברכיי משוכות אל הסנטר... המזון היחיד שבא אל פי היה שני לימונים, קרום לחם ומעט מים... יום אחד עצרה הרכבת ואחותי הנשואה סיניורו ירדה והצליחה לראות אותי ואפילו לבקש ממני טובה. אני עוד זוכרת ושומעת את מילותיה אלי: "יש לך לימון בשבילי כדי שאוכל להכין לימונדה לילדים?" רגינה הייתה בת 5 וג'קו חגג [ב-10 באוגוסט] שנה (Hasson-Berro Sylvia, The Story of a Survivor, 2000, p. 53).
ב-16 באוגוסט הגיעו המגורשים מיוון לאושוויץ-בירקנאו. ההיסטוריונית דנוטה צ'ך מונה כ-2,500 אנשים שהיו בשילוח זה (Czech, Auschwitz Chronicle 1939-1945, 1990, p. 688). אחרי שהורדו מן הקרונות הופרדו הגברים מהנשים ועברו סלקציה. כ-1,900 אנשים נשלחו ישירות לתא הגזים, והשאר נכלאו כאסירים במחנה ומספרי אסיר קועקעו על זרועותיהם. 346 גברים קיבלו את המספרים B7159-7504B ו-254 נשים קיבלו את המספרים A24215-24468A. יום לפני שהגיע השילוח, ב-15 באוגוסט, "חגגה" סילביה חסון את יום הולדתה ה-24. סיפרה סילביה:
עם ההגעה לאושוויץ, לקחו מאתנו השומרים הגרמנים את המזוודות עם כל הפריטים האישיים שלנו כולל מטבעות זהב שנתפרו לתוך כלי המיטה. הבאנו אפילו סירים ומחבתות. לא היה לנו מושג לאן מובילים אותנו. (Hasson-Berro, p. 48)
ביום השני להגעתנו קועקע על זרועי המספר 24369A. כך פנו אלינו מכאן ואילך. אני הייתי - "dreihundertneunundsechzig vierundzwanzig" - לא עוד שֵם, רק מספר [בגרמנית]. חילקו לנו בגדים כך שאישה גבוהה קיבלה שמלה קטנה ולהפך. יכולת גם לקבל זוג נעליים שונות זו מזו במידתן.
סילביה והנשים האחרות הועברו ל"קרנטינה", מחנה הסגר אליו הובלו אסירים שזה עתה הגיעו לבירקנאו. אביה של סילביה, ראובן, אחותה סיניורו וילדיה נרצחו בהגיעם. אחיה ויטוריו, אחיותיה וידה ובלינה וגיסה סלומון, בעלה של סיניורו, עברו את הסלקציה. "ביום כיפור סיפר לי גיסי שאחי מת כמה ימים לפני ראש השנה [א' בתשרי תש"ה, 18 בספטמבר 1944]", סיפרה סילביה, "'אל תדאגי, ילדתי,' אמר, 'בקרוב תסתיים המלחמה'." כחודש אחר כך נשלחה וידה, אחותה של סילביה, לתא הגזים. היא לא הצליחה לעמוד בתנאים האיומים. "החורף הפולני", סיפרה סילביה, "היה בלתי נסבל עבורנו. בהזדמנות אחת החלפתי כמה מנות אוכל תמורת מעיל." (Hasson-Berro, p. 55). סילביה עבדה בפרך בנשיאת לבני בניין.
בסוף אוקטובר 1944 הועברה סילביה עם כ-100 אסירות יהודיות מאושוויץ לעבודת כפיה במחנה וילישטאל (Wilischthal), מחנה משנה של מחנה הריכוז פלוסנבירג. סילביה וחברותיה עבדו שם בייצור חלקי נשק. ב-13 באפריל 1945, עם התקרבות צבאות בעלות הברית, פונו סילביה וחברותיה לגטו טרזין. ב-8 במאי 1945 שוחרר גטו טרזין על יד הצבא האדום.
"נשארתי בחיים", העידה סילביה, "כיוון שאני אדם מאוד אופטימי. כשהייתי במחנות אף פעם לא אמרתי, 'אני אמות פה'. אכלתי כל מה שנתנו לנו לאכול כדי לקיים את עצמי. מעולם לא אמרתי שזה טוב או רע. גם זה חלק מהאופי שלי. יש בי את הרצון לשרוד". לאחר השחרור גילתה סילביה שהיא היחידה ממשפחתה ששרדה. ניצולות מרודוס סיפרו לה שאחותה בלינה נראתה בפעם האחרונה בסביבות 15 בינואר 1945 במחנה הריכוז רוונסבריק, ומאז נעלמו עקבותיה. גיסה סולומון נרצח אף הוא. סילביה חזרה לאיטליה, נסעה לארצות הברית, לאחיה אלברט, ומשם היגרה לדרום אפריקה. ב-1949 נישאה לעשהאל ברו, שאת משפחתו הכירה עוד מרודוס, ונולדו להם שתי בנות.
ב-1991 מסרה סילביה ברו-חסון ליד ושם דפי עד לזכר אביה ראובן, אחיה ויקטור, אחיותיה בלינה-בולי, וידה וסיניורו, אחייניה רגינה וג'קו, ועשרות קרובים נוספים, שכולם שולחו מרודוס ונרצחו. ב-2000 יצא לאור ספר זיכרונותיה של סילביה וקורותיה בשואה,The Story of a Survivor: The Memoirs of Sylvia Hasson-Berro.
