ב-30 באוגוסט 1944 יצאה מגטו לודז' רכבת גירוש שיעדה אושוויץ-בירקנאו. על הרכבת היו ראש היודנרט בלודז' חיים רומקובסקי, משפחתו וחלק מהפקידות הבכירה של הגטו. היה זה השילוח האחרון מלודז' לאושוויץ. בין המשולחים באותו יום היו גם אברהם בנקל ובנו בן ה-14 שמואל.
ב-1928 נישאו הינדה הילמן ואברהם בנקל בטורק שבפולין. לאחר החתונה עברו השניים ללודז'. אברהם התפרנס ברווחה ממסחר בטקסטיל ותמך כלכלית באמו האלמנה ובאחיו ואחיותיו שנשארו בטורק. בשנת 1930 נולד בנם שמואל וכעבור שנתיים נולד בנם ישראל-מאיר. ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין וכעבור כשבוע כבשו את לודז'. ב-1940 הוקם גטו בעיר. משפחת בנקל עזבה את ביתה ונכנסה לחדר בגטו, שם ניהל אברהם בית מלאכה לתפירת פרוות עבור הצבא הגרמני. הינדה חלתה ומתה בגטו ביולי 1942. לאחר חודשיים נחטף ישראל-מאיר בן העשר באקצית ה"שפרה" (עוצר, Sperre). באותו זמן היה אברהם בתור לחלוקת תפוחי אדמה. סיפר אברהם:
הגיע אלי בן דודי ששירת במכבי האש ולכן יכול היה לנוע בגטו בזמן העוצר ומסר לי את החדשות העצובות. בני הצעיר ישראל-מאיר נחטף מהבית. לאן הובל - אינו יודע, והבטיח לי שינסה לברר ולחלץ את הילד. חזרתי הביתה אל בני השני שהיה אז בן 12 עם תפוחי האדמה שסר טעמם. הוא סיפר לי שעשו עוצר ברחוב ולקחו אנשים וביניהם גם את בני הצעיר... הפרתי את העוצר והלכתי לחפש את בן הדוד. הבטחתי לו שאעשה הכל ואשלם כמה שצריך, שרק יביא לי את הילד... בלילה הוא סיפר לי שהגיע לבית החולים לשעבר, שם ריכזו את הילדים, וקרא בשמו של בני אבל אף אחד לא ענה לו... איני יודע אם זו האמת. בן הדוד הזה נרצח מאוחר יותר במחנה גרמני... נשברתי. אין בפי מילים לתאר את הכאב. אבל המשכתי לחיות עם התקווה... אולי... אולי... היו יהודים שמצאו נחמה ואמרו שישנן מחלקות מיוחדות לעבודת ילדים, שם הם אורזים גפרורים וצמר גפן, ועושים עבודה שילדים יכולים. המלחמה תיגמר ובני יחזור אלי. לצערי, דבר מזה לא התגשם.
במהלך ימי ה"שפרה", מ-1 עד 12 בספטמבר 1942, גורשו למחנה המוות חלמנו כ-15,000 אנשים, כשליש מהם ילדים עד גיל 15, ביניהם ישראל-מאיר בנקל. אברהם ושמואל נותרו בגטו עוד כשנתיים עד לחיסולו, ושולחו לאושוויץ בגירוש האחרון מגטו לודז'.
בתחילת אוגוסט 1944 נותרו בגטו לודז' כ-68,500 יהודים מתוך כ-204,000 היהודים שחיו בגטו לודז' בארבע וחצי שנות קיומו. במהלך אוגוסט 1944 גורשו כ-67,000 יהודים מהגטו לאושוויץ-בירקנאו. נאמר להם שהם יפונו לעבודה בגרמניה יחד עם מכונות בתי המלאכה. האנשים רוכזו בברוטאליות והועמסו על קרונות בקר. עם הגעתם לאושוויץ נשלחו מרבית המגורשים לתא הגזים. האחרים הפכו לעובדי כפייה באושוויץ בירקנאו, במחנות המשנה של אושוויץ ובמחנות עבודה וריכוז אחרים. רישום האסירים שהגיעו מלודז' באוגוסט ועברו את הסלקציה נעשה לפעמים ימים ושבועות לאחר שהגיעו למחנה. לכן אין נתונים מדויקים על מספר היהודים שנרצחו או עברו את הסלקציה מכל אחד מהגירושים באוגוסט. רבים מעובדי הכפייה שעברו את הסלקציה הראשונה נרצחו עד השחרור. אחרי גל הגירושים התרוקן גטו לודז' מיושביו ובספטמבר 1944 נותרו בו כ-1,000 יהודים שאולצו לנקות את שטחו ולאסוף את הרכוש הנותר לשם משלוח לגרמניה. הגטו האחרון על אדמת פולין חוסל. על פי הערכות היסטוריונים, פחות מחמישה אחוזים מיהודי גטו לודז' שרדו: בין 7,000 ל-10,000 אנשים.
אברהם ושמואל היו ברכבת הגירוש האחרונה לאושוויץ, בה היה גם רומקובסקי. יעקב פוזננסקי היה בין היהודים שהושארו בשטח הגטו ושרד. פוזננסקי כתב ביומנו:
ביבוב [הנס ביבוב, ראש המינהל הגרמני של הגטו] הביא את רומקובסקי בעצמו לרכבת, ייחד לו קרון נפרד והכניס לקרון 12 איש בלבד מסביבתו של הנשיא [רומקובסקי]. הוא גם נפרד ממנו בלבביות, אבל לאחר שביבוב הסתובב, החלו שוטרי השופ"ו [משטרת הבטחון הגרמנית] – על פי הוראתו המפורשת של ביבוב כנראה – להפנות לקרון הזה מגורשים שהגיעו אל התחנה ובסופו של דבר היו בקרון למעלה מ-80 איש. לדעת "מומחים" היה זה שיא הצפיפות.
על ההגעה לאושוויץ-בירקנאו סיפר אברהם:
הייתי באותה רכבת בה נסע רומקובסקי ויחד אתי היה בני. הגרמנים נשאו בפנינו דברים ואמרו שגם בגרמניה יקימו בית מלאכה לפרוות ונעבוד בדיוק כמו שפה. מאוחר יותר התברר שזו לא האמת ושולחים אותנו לאושוויץ ולא לגרמניה... כבר כשהגענו לאושוויץ שמענו מיהודים שהורידו אותנו מהקרונות שכאן הולכים למשרפות. אלה שעדיין יכולים לעבוד, להם יש אפשרות להישאר בחיים; אלה שאינם יכולים לעבוד, או ילדים, נדונים [למוות]... הפרידו בין בני לביני... ראיתי אותו עומד בצד השני ומנופף לי בידו לשלום. נופפתי לו בחזרה. יותר לא ראיתי אותו בעיניי עד עצם היום הזה.
רומקובסקי היה בצד בו הייתי אני. הוא התקרב לגרמני והראה לו פיסת נייר שיש בידו. המכתב אותו קיבל מביבוב. הגרמני הורה לו לשבת בצד... מאחורי רומקובסקי היו אשתו, הוריה, גיסים – אחים ואחיות – הורו להם לשבת בצד... הכניסו אותנו למקום בו אחד מאנשי העולם התחתון של לודז', משה חסיד, היה המנהל... הוא אמר לנו שרומקובסקי שלנו כבר הוכנס למשרפות.
לאחר כמה שבועות בהן שהה במחנה הסגר באושוויץ-בירקנאו הועבר אברהם למחנה לעבודת כפייה קלטוואסר (Kaltwasser) בשלזיה התחתונה. משם הועבר לשורה של מחנות ושוחרר בגטו טרזין על ידי הצבא האדום ב-8 במאי 1945.
לאחר השחרור חזר אברהם ללודז' לחפש את בני משפחתו. תקוותיו שמישהו מהם נשאר בחיים התבדו. ילדיו, אחיו, אחיותיו ובני ביתם נרצחו. אברהם נכנס לדירה בה שהה עם משפחתו בתקופת הגטו לבדוק אם נותר משהו מחפציהם - אולי תצלומים. הוא לא מצא דבר. הדירה נבזזה עוד לפני שהגיע, רצפתה נעקרה והתנור פורק. בבניין סמוך, בדירה שנבזזה אף היא, ראה ספר מתגולל על הרצפה. היה זה רומן צרפתי שבין דפיו כתב אלמוני יומן בארבע שפות (עברית, אנגלית, פולנית ויידיש) בחודשי קיומו האחרונים של גטו לודז', ממאי עד אוגוסט 1944. "הרמתי את הספר והתחלתי לקרוא", סיפר אברהם. "ראיתי שהכותב איש תרבותי... וחשבתי: או שהספר ימשיך לשכב כאן בתוך האשפה, או שאקח אותו ואציל אותו... היומן מתאר את מה שחווינו בגטו... הגעתי למסקנה שבשבילי הוא אכן זיכרון, אך יש לו גם ערך להיסטוריה של יהודי פולין בגטו ולכן החלטתי אחרי שנים למסור אותו ליד ושם".
ב-1949 עלה אברהם לישראל ולקח אתו את היומן האלמוני שמצא בשטח הגטו. ב-1970 תרם אותו ליד ושם. לימים התברר שהיומן הוא יומנו של אברהם לאסקי. לאסקי היה ככל הנראה בין המשולחים מהגטו באוגוסט 1944 לאושוויץ-בירקנאו, ונרצח. אחד מדפי היומן מוצג בתערוכה. עדותו המלאה של אברהם בנקל מצויה בארכיון יד ושם.
ב-1955 מסר אברהם בנקל ליד ושם דפי עד לזכר אשתו הינדה, בניו שמואל וישראל-מאיר ולזכר קרובים נוספים, לזכרון עולם.
![הודעה על העברת הגטו ("רילוקיישן"). לודז', אוגוסט 1944. למעשה שולחו יהודי הגטו לאושוויץ ולא לעבודה בגרמניה כפי שהבטיחו להם.](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/05_287.jpg "הודעה על העברת הגטו ("רילוקיישן"). לודז', אוגוסט 1944. למעשה שולחו יהודי הגטו לאושוויץ ולא לעבודה בגרמניה כפי שהבטיחו להם.")
