בין 7 ל-9 ביולי 1944 גורשו כ-9,500 יהודים ממקום ריכוזם בבית החרושת ללבנים במונור שבהונגריה למחנה המוות אושוויץ-בירקנאו בשלושה שילוחים. בשילוח האחרון שיצא ממונור היו גם זולי שוורץ בן ה-14, הוריו לאיוש ואילונה, אחותו בת השנתיים אירן וקרובים נוספים. היה זה אחד השילוחים האחרונים של יהודים מערי השדה והכפרים בהונגריה לאושוויץ-בירקנאו. בין החודשים מאי ליולי 1944 שולחו כ-430,000 יהודים מהונגריה לאושוויץ-בירקנאו דרך קושיצה (Košice). אחריהם נותרו בהונגריה יהודי בודפשט ויהודים בפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי.
זולטן-זולי שוורץ נולד ב-1929 בכפר טטרסנטג'יורג'י להוריו לאיוש ואילונה לבית רכניצר. משפחת אביו חיה בכפר. הסב יוז'י-יוסף שוורץ היה בעל חנות כלבו והיתה לו חלקת אדמה בכפר אותה עיבד עם בנו פרנץ (Ferenc) שחי אף הוא עם משפחתו בכפר. לאיוש התפרנס מחנות הכלבו המשפחתית. היה להם רישיון למכירת טבק ומשקאות חריפים, רישיון אותו קיבלו מהרשויות על תרומתם להונגריה: יוז'י היה אב שכול. אחד מבניו נפל במלחמת העולם הראשונה. לאיוש היה נכה מלחמת העולם הראשונה, בעל צלב הברזל. בכפר היתה עוד משפחה יהודית, משפחת קורן. בחגים היהודיים נהגו בני משפחת שוורץ לבלות עם משפחתה של אילונה בכפר מרטונוואשאר (Martonvásár). זולי למד ארבע שנים בבית ספר יסודי הונגרי. כדי להמשיך בלימודיו עבר לבית דודתו אירנה, אחות אמו, במרטונוואשאר, כיוון שבסביבת כפר הולדתו לא היה בית ספר תיכון. את הוריו ראה פעמיים בשנה, בעת החופשות מבית הספר.
ב-1938 החלה בהונגריה חקיקה אנטי יהודית שהגבילה, בין היתר, את הפעילות המסחרית של יהודים. ב-1942 נלקחו מבית הכלבו של משפחת שוורץ הרישיונות למכירת טבק ומשקאות חריפים, ופרנסת המשפחה נפגעה. גברים יהודים בגיל גיוס נלקחו לפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי, ביניהם שני בניו של פרנץ. ב-1942 נולדה ללאיוש ואילונה בת, אירן. "המצב בבית היה קשה", סיפר זולי, "שמחה גדולה לא היתה... התינוקת נולדה למציאות לא טובה". זולי סיים את לימודיו בחטיבת הביניים. התוכניות להמשיך את לימודיו בבודפשט נגוזו והוא חזר ב-1943 לבית הוריו בכפר.
ב-19 במרס 1944 פלשו הגרמנים להונגריה. חיילים גרמנים הגיעו לכפר טטרסנטג'יורג'י רכובים על אופנועים ושאלו היכן יש יהודים. הם נכנסו לבית משפחת שוורץ. אחד החיילים הורה לזולי בן ה-14 להסיר את מגפיו ולצחצח אותם. תנועת היהודים בכפר הוגבלה לשעתיים ביום. היה עליהם לעטות טלאי צהוב ונאסר עליהם להעסיק עוזרת בית הונגריה. ללאיוש ואילונה היו מכרים הונגרים נוצרים שהסכימו להסתיר אצלם את זולי. "לא רציתי להיפרד", סיפר זולי, "ובנוסף לזה לא סמכתי על המשפחה הנוצרית. חששתי שגם אם הם יהיו בסדר, השכנים שלהם עלולים להלשין. לכן נשארתי עם ההורים. לא ידענו מה מחכה לנו".
לאחר מספר שבועות קיבלו בני משפחת שוורץ הוראה לעזוב. הם שכרו עגלה, לקחו כמה חפצים ומעט מזון ועברו לגטו שהוקם בלאיושמיז'ה (Lajosmizse), מרחק כ-18 ק"מ מביתם. כשעזבו את ביתם הגיע למקום נציג השלטונות ההונגריים. הבית ננעל והמנעול נחתם בשעווה. "לימים נודע לי שאחרי שהעגלה עברה את פינת הרחוב", סיפר זולי, "פרצו השכנים את המנעול ובזזו את כל תכולת הבית ובית העסק שלנו". יחד אתם גורשו גם שכניהם, אילונה קורן ובנה גזה. האב ארנו קורן היה באותו זמן בפלוגת עבודה של הצבא ההונגרי.
בסוף אפריל רוכזו יהודי לאיושמיז'ה בגטו שהוקם בכמה בתים גדולים של יהודים והוסיפו עליהם את יהודי הישובים בסביבה, ביניהם גם בני משפחת שוורץ מטטרסנטג'יורג'י. הצפיפות במקום היתה רבה. המיטה שהביאו אתם בני משפחת שוורץ מהכפר נשארה בחצר מתחת לעץ. לא היה מקום עבורה בדירה אליה נדחסו עם שש משפחות נוספות. בסוף יוני שולחו בני משפחת שוורץ ברכבת לבית החרושת ללבנים בעיירה מונור (Monor). הם הוזהרו שכל מי שינסה לברוח, יוצא להורג. "הודיעו לנו שהולכים לתחנת הרכבת ומשם ניסע ליישוב מחדש. לקחנו שמיכות וקצת בגדים... מה שיכולנו לשאת ביד", סיפר זולי, "חשבנו שנלך לעבוד בחוות חקלאיות בפולין". הצפיפות היתה נוראית. הם מצאו עצמם במחצבה, ישנים על האדמה תחת כיפת השמים ללא מים ועם מעט מזון שחולק מדי פעם, חשופים לפגעי מזג האוויר.
לאחר ימים ספורים הועלו זולי ומשפחתו שוב על רכבת. סיפר זולי:
לא היתה תחנה במקום. הרכבת פשוט עצרה ליד בית החרושת. העמיסו אותנו על הקרונות ונעלו את הדלתות מבחוץ... בתחילה היו הנסיעות ברכבת בשבילי חוויה. אף פעם קודם לכן לא יצאתי לטיולים ארוכים משני הכפרים בהם חייתי. טיולי בית הספר שלנו היו רגליים ובסביבה... נסיעות רחוקות לא עשיתי. התרגשתי מהנסיעה... בקרון היה צפוף... שני דליים, אחד לעשיית צרכים ואחד עם מים. נסענו ממונור עד מישקולץ והשאירו אותנו בקרון כמה שעות... אנשים היו צמאים וביקשו מים. השומרים לא נתנו למקומיים להתקרב לרכבת ולתת לאנשים מים... עד שהגענו לקושיצה. כולם ירדו מהקרון... איש ז'נדרמיה הונגרי נשא בפנינו נאום חוצב להבות על כך שאנחנו עומדים לצאת מהונגריה ועלינו להתנהג בהתאם ולייצג את הונגריה בכבוד... והוסיף שמי שנותרו בידיו דברי ערך, זה הזמן למסור אותם... שוב עלינו לקרון והרכבת המשיכה לנסוע. הגענו בלילה למחנה [אושוויץ-בירקנאו]... אמרו לנו לרדת מהר ולהשאיר את החפצים. "אחר כך תחזרו לקחת את הדברים", אמרו לנו, "לעמוד בשתי שורות". הפרידו בין הנשים לגברים. ראיתי פועלים לוקחים את המזוודות שלנו ומטעינים על עגלות. בלבי אמרתי: "את הדברים שלנו לא נראה יותר. איך שלקחו את זה ואיך שערבבו את זה הבנתי"... אחד האנשים שפרקו את המזוודות ניגש לאמא שלי ואמר לה למסור את אירן לאישה זקנה שעמדה לידה... אמא נשארה עם אירן. לא היתה שום פרידה מאמא... עמדתי בסוף הטור עם אבא והדוד שלי... הלכנו ברגל והגענו למבנה, שם גילחו אותנו, התרחצנו, קיבלנו את הנעליים שלנו וחילקו לנו מדי אסיר מפוספסים, כף וקערה.
לאחר זמן קצר בבירקנאו הועבר זולי ברכבת יחד עם אביו ודודו למחנה מילדורף (Mühldorf), מחנה משנה של דכאו בבוואריה, שם נבנו מתקנים תת קרקעיים לייצור נשק. לאיוש ופרנץ התקבלו לקבוצת עבודה שחילקה את המזון ובסוף היום התירו להם לקחת מזון נוסף. כך הצליחו לשרוד. בינואר 1945 הועברו לאיוש ופרנץ לקבוצת עבודה אחרת בתנאים קשים. מפאת גילו הצעיר קיבל זולי עבודות קלות יותר. מצבם של לאיוש ופרנץ הידרדר במהירות ובמרס 1945 נספו שניהם מתשישות ורעב, בהפרש של כמה ימים זה מזה. באפריל 1945 הוצאו אסירי המחנה וביניהם זולי ברכבת לכיוון אוסטריה כדי להרחיקם מהצבא האמריקאי שכבר היה באזור. ב-1 במאי שוחררו.
לאחר תלאות רבות חזר זולי להונגריה והגיע למרטונוואשאר, אל דודתו אירנה שהתנצרה עוד לפני המלחמה והיתה נשואה לנוצרי. "שם היתה הפעם הראשונה בה פרצתי בבכי", סיפר זולי, "סוף סוף אני רואה מישהו שאני מכיר". רק לאחר המלחמה הבין שאמו ואחותו נרצחו בתאי הגז של אושוויץ-בירקנאו. הוא נותר לבדו. מרבית בני משפחתו המורחבת נרצחו אף הם.
ב-1947 עלה זולי על אונית המעפילים "תאודור הרצל" בדרכו לארץ ישראל. האוניה נתפסה על ידי הבריטים והמעפילים נשלחו למעצר בקפריסין. בדצמבר 1947 עלה זולי ארצה. הוא שינה את שמו לצבי, התגייס לפלמ"ח ולחם במלחמת העצמאות. זולי נשא לאשה את לאה ונולדו להם שלושה ילדים.
ב-1999 מסר זולי-צבי שוורץ ליד ושם דפי עד לזכר הוריו, אילונה ולאיוש, אחותו, אירן, דודו פרנץ ובן-דודו טיבור.
