ב-2 בספטמבר 1944 יצאה מטריאסטה שבאיטליה רכבת גירוש שהגיעה לאושוויץ-בירקנאו ב-7 בספטמבר. בין המשולחים ברכבת היה דניאל ישראל.
דניאל ישראל (נ. 1910) ואנה-חנה ביסון (Bisson) נישאו ב-1933 בטריאסטה שבאיטליה. דניאל היה רפד מומחה וניהל יחד עם אביה של אנה מרפדיה גדולה במרכז העיר. לדניאל ואנה נולדו שני בנים, דריו (נ. 1934) ו-ויטוריו (1935), והמשפחה גרה בבית הוריה של אנה, צדוק-ויטוריו וסטלה ביסון, יחד עם אחותה הרווקה של אנה, ג'וליה. המשפחה חיה באזור נוצרי של העיר וניהלה אורח חיים יהודי מסורתי. ב-1938 רצה דניאל לעלות לארץ ישראל אך אנה לא הסכימה לעזוב את הוריה והם נשארו בטריאסטה. דריו ו-ויטוריו למדו בבית ספר יסודי יהודי.
ב-8 בספטמבר 1943, עם כניעת ממשלת איטליה לבעלות הברית, השתלטו הגרמנים על רוב שטחה של איטליה מנאפולי צפונה, בו היו מרוכזות כל הקהילות הגדולות והוותיקות של יהודי איטליה: רומא, ליבורנו, פירנצה, מילנו, ונציה וטריאסטה. עד השחרור ערכו הגרמנים מצודים אכזריים ובלתי פוסקים בכל מקום לתפיסת היהודים. כל מי שנתפס וזוהה כיהודי, נעצר ללא הבדל בין יהודים אזרחי איטליה ובעלי 'זכויות' למען המדינה האיטלקית לבין יהודים ששהו כפליטים באיטליה. העצורים רוכזו, הועברו למחנות מעבר בצפון איטליה ומשם הוסעו למחנות במזרח, לרוב לאושוויץ. בחודשים האחרונים למלחמה הוסעו היהודים המגורשים למחנות בגרמניה. בתקופה רצופת אימים זו, שבה היו חיי כל יהודי תלויים לו מנגד, נזקקו היהודים האיטלקים והיהודים הזרים לסיוע, ולרוב אכן זכו לו מצד בני-אדם מכל שכבות העם האיטלקי.
לאחר כניסת הגרמנים לטריאסטה נסגר בית הספר היהודי וזמן קצר אחר כך החלו הגרמנים לעצור יהודים, לרכזם ולשלחם, בעיקר לאושוויץ. בעקבות הכיבוש הגרמני החליט דניאל להוציא את אשתו אנה ואת בניו דריו ו-ויטוריו אל מחוץ לעיר. הוא מצא עבורם מקלט בכפר גרדיסקה די סדליאנו Gradisca di Sedegliano)) ליד אודינה (Udine), אצל משפחת ונייר (Venier) הנוצרית. אנה והילדים הגיעו לכפר בסוף ספטמבר 1943 והתחזו לפליטים ממחוז פולה (Pola) שבאיטליה. דניאל לא חשש לגורלו והמשיך לעבוד עם חמו. הם שכרו מחסן ולפרנסתם ניסו למכור את הרהיטים שנותרו בבית העסק שלהם.
ב-9 באוקטובר 1943 החלו המעצרים הראשונים של יהודים בטריאסטה וב-7 בדצמבר 1943 יצאה רכבת הגירוש הראשונה מטריאסטה לאושוויץ. עד סוף ינואר 1944 התרוקנה העיר מיהודים. מעט היהודים שנותרו בה היו עצורים או חיו במחתרת תחת איום תמידי של מעצר וגירוש. תוך פחות מארבעה חודשים חוסלה הקהילה היהודית בטריאסטה, אחת הקהילות היהודיות הגדולות שבאיטליה. ההיסטוריונית ליליאנה פיצ'וטו פרג'יון קובעת כי בין 7 בדצמבר 1943 ל-25 בפברואר 1945 גורשו מטריאסטה 1,177 יהודים. 1,080 מהם נרצחו. 97 בלבד שרדו ( Liliana Picciotto Fargion, "Italien", in Benz Wolfgang (ed.), Dimension des Völkermords, 1991, p.224 (.
ב-30 בדצמבר 1943 נעצרו דניאל וצדוק, אביה של אשתו, במחסן הרהיטים שלהם ונשלחו לכלא בטריאסטה. הגרמנים הגיעו גם לבית המשפחה, עצרו את סטלה אמה של אנה וחתמו את הדירה. ג'וליה לא היתה באותו יום בבית וניצלה. היא נסעה לכפר בו שהו אחותה אנה והבנים והודיעה לאנה על מעצר ההורים והבעל. "בעקבות זאת, בימים הראשונים של ינואר 1944", סיפרה אנה, "חזרנו כואבים לטריאסטה בתקווה לקבל חדשות על גורל יקירינו". אנה והבנים מצאו מקלט אצל משפחה נוצרית בטריאסטה, משפחת קמטי (Camati), שם שהו כשלושה חודשים. כדי לשמור על בטחונם החליטה אנה להיפרד מילדיה. הם נשלחו למשפחות נוצריות של חברים ואנה נשארה אצל משפחת קמטי. "כדי להתמודד עם הקשיים הכלכליים החמורים שלנו", סיפרה אנה, "נשארתי כעוזרת בית אצל משפחת קמטי עד סוף יוני 1944. כל אותו הזמן הייתי בקשר עם בעלי, בעזרת חברים. הפרידה מילדיי הייתה מייסרת. יום יום חששתי שילכדו אותם".
דניאל היה אסור בכלא לה קורנאו שבטריאסטה במשך כשבעה חודשים ומדי פעם נדרש להכין עבור הגרמנים מזרנים או לרפד עבורם רהיטים. בתקופת מאסרו כתב לאשתו אנה ולבניו כ-270 מכתבים ופתקים, חלקם על פיסות נייר אותן חתך משולי עיתונים שהתגלגלו לידיו. את שכתב נהג להסתיר בצווארון ובחפתים של חולצותיו, אותם פרם ותפר בחזרה לפני שנמסרו לכביסה. התופרות הנוצריות במרפדייה נהגה לבקרו בכלא ולקחת ממנו את בגדיו לכביסה. סיפר ויטוריו:
לא היה לאף אחד מושג לאן גירשו את האנשים. במכתבים אבא כתב: "למה מחזיקים אותי פה כל כך הרבה זמן. כבר שלחו את זה ואת ההוא, ורק אותי משאירים. כל שבועיים מגיע אלי קצין אס-אס ומתחקר אותי ושואל אותי: 'איפה אשתך והילדים? איך זה שאין לך קשר איתם?'" ואבא כל הזמן הכחיש.
פעם אחת הצליחו אנה, ויטוריו ודריו לראות את דניאל מרחוק בחצר הכלא. הם הגיעו לבניין שמחלונות עליית הגג שלו ניתן היה להשקיף לחצר הכלא ועמדו שם עד שראו את דניאל מתהלך בחצר. לאחר כמה חודשים עזבה אנה את משפחת קמטי ומצאה מקלט אצל משפחת מאטון. "מר ג'ובאני מאטון, שעבד פעם עם בעלי, היה מודע למצבנו החמור ורצה לארח אותנו בביתו", סיפרה אנה, "נשארתי עם הילדים אצל המשפחה הזו עד תחילת נובמבר 1944. המצב בטריאסטה היה חמור מאוד ויהודים נעצרו מדי יום. כדי להימנע מהאשמות שהיו גורמות לגירוש המארח שלנו, עברנו בנובמבר 1944 לנגרייה של אחד מבניו של מר מאטון בוויה דונאדוני (via Donadoni). בחדר קטן מלא שולחנות הכינו לנו ארון עם כיור ושלוש מיטות ילדים. במקום הזה היינו סגורים רוב הזמן. שם ביליתי עם הבנים שלי, במצוקות מוסריות וכלכליות חמורות ביותר, את החורף האחרון שלי כנרדפת". מדי פעם הלכו אנה והילדים לכנסיה הקרובה למחסן הרהיטים, שם חולק מעט מזון. סיפר ויטוריו:
נהגנו להצטלב כשהגענו לכנסיה... אבי היה אדם מאמין. במכתבים אלינו הוא כתב 'תתפללו. גם אני מתפלל לאלוהים שיעזור לנו שלא יתפסו אתכם ושאוכל לחזור הביתה בשלום.' כדי להגן עלינו, אבא פנה אלינו במכתבים בכינויים ולא ציין את שמותינו מחשש שניחשף אם ייתפסו המכתבים המוברחים מהכלא.
ב-2 בספטמבר 1944 יצאה מטריאסטה רכבת גירוש ועליה 48 יהודים איטלקים – 21 נשים ו-27 גברים. הצעיר ביניהם היה בן 19 והמבוגר בהם - בן 84. עמם גורשו מספר יהודים מזגרב ואסירים פוליטיים לא יהודים (Picciotto Fargion, p. 224). עד גירושם שהו בכלא בטריאסטה ובמחנה הריכוז ריזיירה די סן סאבה (Risiera di San Sabba) שהוקם במבנה של מפעל נטוש בקרבת טריאסטה. בין המשולחים היו גם יהודים שנעצרו בוונציה, אודינה ופיומה. אחד מהם היה אדולפו אוטולנגי (Adolfo Ottolenghi), הרב של קהילת ונציה. ב-7 בספטמבר הגיעה הרכבת לאושוויץ-בירקנאו. ההיסטוריונית דנוטה צ'ך מונה 69 גברים יהודים שהגיעו בשילוח זה מטריאסטה. 13 מהגברים נכלאו כאסירים במחנה וקיבלו את המספרים B9739-751B9. הנותרים, ובכללם כל הנשים, נרצחו בתאי הגזים (Czech, Auschwitz Chronicle 1939-1945, 1990, p. 704).
דניאל ישראל בן ה-33 היה אחד מה-13 שעברו את הסלקציה. חמיו, סטלה וצדוק ביסון, היו בין הנרצחים בשילוח זה.
ב-2 במאי 1945 שוחררה טריאסטה. אנה והבנים חזרו לביתם ומצאו שתכולתו נבזזה. דריו ו-ויטוריו חזרו ללמוד בבית הספר היהודי שנפתח מחדש ואנה מצאה עבודה בבית האבות היהודי בעיר. דריו חגג את בר המצווה שלו בבית הכנסת הגדול – בר המצווה הראשונה שנחגגה בטריאסטה אחרי תום המלחמה. הם נשארו בטריאסטה וחיכו שדניאל יחזור. מניצולים שחזרו מהמחנות שמעו שדניאל נראה בעת פינוי אושוויץ-בירקנאו במחצית ינואר 1945 וכשבועיים אחר כך נעלמו עקבותיו.
מ-48 היהודים האיטלקים ששולחו ב-2 בספטמבר 1944 מטריאסטה לאושוויץ, רק אדם אחד שרד – ג'ינו אבואף (נ. 1925) יליד ונציה. אביו של ג'ינו, אקילה אבואף, ששולח יחד עם בנו, נרצח בהגיעו.
באפריל 1949 עלו אנה, דריו ו-ויטוריו לישראל.
ב-2016 מסר ויטוריו ישראל דף עד לזכר אביו דניאל ישראל. באותה שנה מסרו דריו ואחיו ויטוריו ליד ושם, במסגרת המבצע הלאומי "לאסוף את השברים", את המכתבים והפתקים המקוריים שכתב אביהם בכלא בטריאסטה לפני ששולח לאושוויץ, יחד עם מסמכים ותצלומים משפחתיים, לזכרון עולם.
![אחד הפתקים שכתב דניאל בכלא בטריאסטה והוברחו למשפחה. נכתב על נייר העיתון "פיקולו טריאסטה" מ-6 ביוני 1944](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/10_142.jpg "אחד הפתקים שכתב דניאל בכלא בטריאסטה והוברחו למשפחה. נכתב על נייר העיתון "פיקולו טריאסטה" מ-6 ביוני 1944")
