מערך שיעור על ילדים ובני נוער בתקופת השואה

לפני השואה חיו היהודים בארצות שונות ודיברו שפות שונות. היו בהם חילונים, ציונים, דתיים, חסידים, מתנגדים, רפורמים מסורתיים ועוד ועוד. על חייהם לפני המלחמה מספרים לנו אווה, משה ונפתלי.

הרחבה היסטורית:

בשנים שקדמו לשואה היו החיים היהודיים רב-גוניים. באירופה חיו ופעלו יהודים בעלי השקפות עולם ואורחות חיים שונים בתכלית: חצרות חסידיות וישיבות של "המתנגדים" הליטאים, ציונים בצד "בונדיסטים" וקומוניסטים, אורתודוקסים, רפורמים ומשתלבים. ניגודים אלו יצרו תסיסה רוחנית מתמדת ופיתחו חיי יצירה ותרבות עשירים.

בד בבד עם פעילות פנים יהודית זו השתלבו יהודים רבים בחיי התרבות, החברה והפוליטיקה בארצות שחיו בהן, ויהודים זכו להישגים בתחומי המדע, האמנות ועוד. השתלבות זו הייתה כרוכה בהתחבטויות של היהודים בשאלת זהותם ובתגובות מעורבות של החברות שבהן חיו.

ערב השואה חיו ברחבי יבשת אירופה כשנים עשר מיליון יהודים. רובם היו מאוגדים בקהילות. הקהילות היהודית הגדולות היו בארצות מזרח אירופה כגון פולין וברית המועצות. ריכוזים גדולים של יהודים היו גם במדינות מרכז אירופה ומערב אירופה ובהן גרמניה, הונגריה וצרפת. חלק מקהילות אלו היו בעלות מורשת והיסטוריה עתיקות יומין, ואחרות היו חדשות ונתונות בתהליך של בנייה ועיצוב.

במשך מאות שנים עיצבה ההלכה את זהותו של היחיד. התנהגותו ואורח חייו של היהודי התנהלו לפיה, ואורח חיים זה נשמר במשך דורות. הזהות היהודית המסורתית הייתה בעלת מאפיינים אחידים למדי בכל רחבי אירופה. תהליכי המודרניזציה שהתרחשו באירופה במאות ה-18 וה-19 חוללו תמורות במעמד האזרחי ובזהות האישית של יהודי אירופה. תהליכים אלו חשפו את היהודים לתרבות ולחברה האירופית והציבו אתגר מהותי בפני הקהילה היהודית. היהודים בחרו נתיבים שונים לעיצוב זהותם האישית, הדתית והלאומית ויצרו עולם מגוון ותוסס. עולם זה נחרב כליל בשואה.

משה פלינקר נולד בהולנד למשפחה דתית. לאחר פרוץ המלחמה ברחו הוא ומשפחתו לבלגיה. משה כתב יומן - כולו בעברית - ובו סיפר על הקורות אותו ואת משפחתו:

"כבר איזה זמן חפצתי להתחיל לכתוב לי בכל ערב וערב מה שעשיתי ביום, אבל על-ידי דברים שונים לא באתי לידי זה עד הערב הזה. בערב הזה הנני עושה התחלה בדבר[...] נולדתי בהאג, עיר המלכה בהולנד, שם ישבתי במנוחה ובשקט, ביקרתי את בית הספר הנמוך, ואחריו החילותי לבקר את בית הספר למסחר. אותו בית הספר ביקרתי רק שתי שנים."2

דיון חינוכי:

שימו לב לשפה העברית הגבוהה שהילד כתב בה אף ששפת אמו הייתה הולנדית. אפשר לבחון את המניעים של משה לכתיבת היומן:

• משמעות היומן לילד שכותב אותו.
• המניעים של משה לכתוב את היומן דומים למניעיהם של נערים אחרים.

לדיון זה יכול לתרום קטע נוסף מתוך הספר הנער משה:

"אני הולך בטל כל היום, אין לי לעשות כלום. לפני איזה שבועות נ[ת]רשמתי בספריה עברית ואידיש. אני מרבה לקרוא בכל מיני ספרים עבריים, אבל כל זה אינו ממלא כלל את רוחי. אני מרגיש שאני יורד מטה מטה. כבר ניסיתי ללמוד תנ"ך... אבל זה אינו יכול לקשור את מחשבותיי. אשתדל לשאול איזה גמרא. ולרגל זה שאני הולך בטל, עשיתי את המחברת הזאת לרשום לי בכל יום ויום את אשר עשיתי ובמה שחשבתי ודברים כאלה; באופן כזה אוכל בכל ערב לתן דין וחשבון לפני, מה עשיתי במשך כל היום, במה שעסקתי ובמה עבר יומי. אחרי ההקדמה הזאת הנני מתחיל מחר."3

אווה היימן נולדה וחיה בעיר נאגיווארד בהונגריה. ביומנה היא כתבה:

"נהייתי לבת 13, בשלושה עשר וביום שישי נולדתי...

קיבלתי מסבא - תקליטי גראמופון... סבי קנה אותם מטעם זה, שעל ידיהם אלמד את הטקסטים הצרפתיים. אני יודעת היטב הונגרית וגרמנית, רומנית שכחתי וגם צרפתית כבר אני מתחילה לדעת... אני מתעסקת הרבה בספורט, שוחה ומחליקה, רוכבת על אופניים, מתעמלת, לומדת התעמלות ריתמית אצל וייס קלארי, אבל בזאת אני סולדת... והנה כבר כתבתי די להיום. מן הסתם גם אתה עייף, יומני הקטן".4

קטע היומן הזה מביא לפני הקורא את העושר התרבותי והאישי הרחב של אווה, ילדה בת שלוש עשרה בעלת תחומי עניין רבים ומגוונים. ניכר כי הסובבים אותה ובני משפחתה, במקרה זה הסב, מעודדים את אווה בכך.

שימו לב: "רומנית שכחתי", היא מספרת. אווה ידעה רומנית כי האזור שהיא חיה בו (טרנסילווניה) היה נתון לפרקים לשלטון רומני, והייתה בו בעיקר אוכלוסייה רומנית. עם זאת היהודים באזור הזדהו יותר עם התרבות ההונגרית ומשום כך ידעה אווה רומנית אך לא השתמשה בה רבות. על הנטייה התרבותית של יהודי האזור למערב אירופה אפשר ללמוד גם מכך שאווה ידעה גרמנית ושעודדו אותה ללמוד צרפתית.

דיון חינוכי:

• מה מאפיין את אווה?
• כיצד לפי דעתכם היא רואה את עצמה?

עוד על חייה של אווה אפשר ללמוד מקטע נוסף מיומנה:

"מן הסבתא ראץ קיבלתי מעיל אביבי שחום בהיר ושמלת אריג כחולה כהה. מאבי זוג חצאי נעליים שחורות מגובהות עקב. עד עכשיו נעלתי רק נעליים שטוחות עקב... מסבתא לואיזיה שלוש פיז'אמות, תריסר ממחטות צבעוניות וממתקים. מדודה לילי, אחות אבי, שרשרת זהב קטנה יפה. יומני היקר, בשרשרת זו אשא מכאן ואילך את המפתח הקטן, שבו אסגרך, שלעולם לא ייוודעו לאיש סודותיי.

... סבתא אומרת, שאגי (אמא) לא אוהבת שום אחר, אלא רק את הדוד בלא - גם אותי לא. אבל אני איני מאמינה זאת. ייתכן שכשהייתי קטנה לא אהבתני, אבל עכשיו היא אוהבת אותי. בייחוד מאז שהבטחתי לה, כי אהיה כתבת צלמת ואתחתן עם אחד אנגלי-ארי. סבא אומר, לכשאתחתן כבר יהיה היינו הך לגמרי אם יהיה לי בעל יהודי... אני איני מאמינה בזאת, משום שתמיד יהיה טוב לו למי שארי".5

נפתלי לביא (לאו) כתב אחרי המלחמה ספר זיכרונות:

"... אבא היה למדן מופלג, נואם מרתק, סופר שנון ובעל הופעה מרשימה מאוד. הוא היה גבה קומה, בעל מבנה גוף אתלטי, זקן בלונדי כהה מטופח ועיני תכלת ידידותיות... כששמעתיו לעתים מדבר בחום רב על החלוצים הדתיים הרוצים לעלות לארץ ישראל ולבנות שם יישובים, הייתי בטוח שביום מן הימים נמצא גם אנחנו את מקומנו בארץ הקדושה.

... שנות ילדותי זכורות לי בעיקר ממשחקי החברים בגן הפרי הגדול שהקיף את ביתנו. הצעצועים שעמדו לרשותי ועצי הפרי השופעים משכו אל הגן חברים שפקדו אותי לעתים קרובות".6

בתיאורו של נפתלי לביא (לאו), מעצבת דמותו של האב את התפיסה של הילד. הזיכרונות מתמקדים בחייה של משפחה דתית רבנית שיש לה זיקה חזקה לארץ ישראל. יש לשים לב שכשהאב מדבר על החלוצים הדתיים, הוא מתכוון בעיקר לפועלי אגודת ישראל שהיו לו קשרים חברתיים ופוליטיים עמם.

דיון חינוכי:

• ממה הייתה מורכבת מציאות חייו של נפתלי, ואלה גורמים השפיעו על עיצוב אישיותו?

לדיון זה יכולים לתרום קטעים נוספים מהספר:

"נולדתי בקרקוב, בירת גאליציה המערבית, ב-1926, בבית סבי מצד אמי. סבא, הרב שמחה פרנקל תאומים, היה ידוע היטב בעיר ובמדינה כולה... בימי מלחמת העולם הראשונה ערכו כנופיות של אוקראינים... פוגרום ביהודי לבוב. בית סבי הועלה באש והמשפחה נמלטה לווינה. בירת אוסטריה שימשה מקור להעשרת השכלתו הרחבה של אבא. שם ספג מתרבות העולם והתוודע לרבנים, להוגי דעות ולמשכילים.

[ ..] החוויה הזכורה לי יותר מכל דבר אחר היא הברית שערכו לאחי שמואל יצחק, שנולד בספטמבר 1929. הייתי בן מעט יותר משלוש שנים ולא הייתי אמור להיות עד לטקס הברית. אף־על־פי־כן הצלחתי להסתנן בין רגלי האורחים[...] רציתי להביט בתינוק, אותו ראיתי רק פעם אחת מאז נולד לפני שמונה ימים. הוא חזר מהטקס נושא את השם שמואל יצחק, על שם סבו של אבי[...] התבוננתי בתינוק תכול העיניים והחלטתי לקרוא לו מילק[...] איש לא ערער על יוזמתי וכך נקרא הילד בפי כול בשם מילק. בשם זה קראנו לו עד יומו האחרון, כאשר נלקח עם אבא ברכבת עת יצאו לדרכם האחרונה, לטרבלינקה.

הציוּנים שהבאתי הביתה השביעו את רצון הורי, אך זה לא מנע מהם לתת לי תוספת שיעורים בתורה ובמשנה בעזרת אחד מתלמידי הישיבה שאבא ייסד בעיר. שובבות הנעורים שלי והשתתפותי במשחקי הילדים לא הופרעו מעול הלימודים הנוסף שהוטל עלי. פיצוי על שעות הלימודים הרבות קיבלתי בחופשות הקיץ הארוכות בהרי הטאטארה. בחופשות אלו גיליתי ממד שונה באישיותו של אבא. הוא הסיר את מעילו הארוך והתהלך בחולצה".7

• 2. 2
• 3. 3
• 4. 4
• 5. 5
• 6. 6
• 7. 7

שגרת חייהם של הילדים נקטעה עם הכיבוש הגרמני. הגרמנים התכוונו לרצוח את כל היהודים שהיו תחת כיבושם. קורות היהודים בכלל והילדים בפרט בשואה היו שונות ומגוונות. בכל ארץ, בכל אזור, בכל שכבת גיל, היו הנסיבות והגזרות שונות אלו מאלו.

משה פלינקר:

"בשנה שביקרתי את בית הספר העברי נתרבו האסורים על היהודים במאד מאד[...] היינו מוכרחים למסור את אופנינו למשטרה. מאז נסעתי בחשמלית לבית הספר, אבל יום או יומיים לפני גמירת הלימודים לשנה זו, נאסר גם על היהודים לרכוב עוד בחשמלית. אני הייתי מחויב אז ללכת רגלי לבית הספר וזאת ארכה כשעה וחצי. אף-על-פי-כן הוספתי עוד ללכת הימים האחרונים לבית הספר כי חפצתי לקבל את תעודתי ולדעת אם עברתי לכיתה הבאה או לא. אז חשבתי עוד שאוכל לבקר אחרי ימי החופש שוב את בית הספר".8

עוד מתוך הספר הנער משה:

"בהאג היה נער, יונה ירט שמו[...] הוא היה נער כה טוב, נער טוב לב כמוהו לא ראיתי מעודי[...] הוא היה נער משכיל מאד. הטיב מאוד ללמוד בבית הספר. תמיד היו לו תעודות עם ציוני תשע ושמונה. תמיד שחק בנעימות. בכותבי עתה עליו, אכתוב גם כן מה ששמעתי כאן בבריסל[...] שהנער הזה נחטף בחפצו עבור את הגבול הולנדי-בלגי, עם הרבה אנשים נתפס. וכעבור איזה חודשים קיבלו הוריו את הידיעה שבנם מת. בשמעי את השמועה הזאת, חרד לבי, לא יכולתי להאמין לזה שנער כה טוב, שכאילו השכינה ריחפה עליו, הומת על ידי הרשעים האלה."9

"אתמול אמרה לי אמי שאלך אל השַׁמָּשׁ לקנות אצלו בולי בגדים ואם יהיו לו גם כן בולי לחם. הלכתי אליו. הייתי קצת שמח. היה חם. השמש זרחה. הרגשתי שהאביב כבר בא[...] בהגיעי לביתו צלצלתי פעם פעמיים שלוש[...] הדלת נפתחה ואישה הופיעה בפתח. ראיתי שהיא רעדה כולה. שאלתיה אם האנשים שצלצלתי בשבילם אינם בבית ותענני בצרפתית שאתמול באו לקחת את האנשים האלה, במכונית. בשמעי את השמועה הזאת נזדעזעתי כולי. היא הרעידה את כל גופי חשתי את עצמי כאלו אני עומד פנים אל פנים למלאך המוות. ליתר בהירות שאלתיה עוד מי היו האנשים שבאו לקחת את המשפחה הזאת, ותאמר האשה אלי: 'הגרמנים'".10

אווה היימן:

"...בשעות הצהריים בדרכי אל סבתא נפגשתי עם המכוכבים [שנשאו טלאי צהוב בצורת כוכב]. אנשים אלה הלכו ברחוב נוגים כל כך, בראש מורכן... הבחנתי בו בוואדאש. הוא לא השגיח בי, לכן ברכתי אותו אני. יודעת אני, כי אין זה מן הנימוס, שנערה תקדים ברכה לבחור, אלא שהיינו הך הוא עד מאוד, אם נערה מכוכבת בצהוב מנומסת, אם לאו. "אל תכעסי, אמר, אך לא הבחנתי בך. כוכב הטלאי גדול ממך" - אמר ולא צחק, רק הסתכל בעצבות כל כך ...

אומרת היא, סבתא, לא אכפת לה אפילו שתמות. אלא שהיא בת 72 ואני רק בת 13. ועכשיו, שוואדאש דיבר אלי בחביבות שכזו, קל וחומר שאיני רוצה למות!.

7 באפריל 1944

היום באו בשביל האופניים שלי. כמעט שגרמתי לתקלה גדולה. יודע אתה, יומני הקטן, מזה בלבד שהשוטרים נכנסו לבית, נבהלתי באופן מחריד. יודעת אני כי השוטרים מביאים עתה רק צרות אתם, בכל מקום שהם נכנסים... בכן, יומני הקטן, התנפלתי על הארץ ומלמטה חיבקתי את הגלגל האחורי של האופנים שלי וצעקתי כל מיני דברים אל השוטרים: "שתתביישו לקחת אופניים של ילדה! הרי זה מעשה גנבה!" שנה ומחצה אספנו את הכספים לקניית האופניים[...] שוטר אחד היה מרוגז מאוד - הוא אמר: "רק זה צריך עוד, שילדה יהודית תעשה קומדיה שכזאת כשלוקחים אופניים שלה. שום צאצא של יהודים לא מגיע לו עוד שיחזיק באופניים. גם לחם לא מגיע להם ליהודים, שלא יזללו את הכל, אלא יניחו לפיותיהם של החיילים". יכול אתה לתאר לך, יומני הקטן, מה הרגשתי כשאמרו לי זאת לתוך הפנים.

30 במאי 1944

שני אנשים יכולים לשאת תרמיל גב אחד. אסור להכניס בו דבר מחוץ לזוג לבנים, אך לא כלי מיטה. צידה, לפי השמועה, מותר לקחת, אך מיהו שיש לו עוד מה לאכול?[...] השקט גדול כל־כך, שאפשר לשמוע את זמזום הזבוב."11

דיון חינוכי

• כיצד השפיעו גזרות הגרמנים על הדימוי ועל התחושות של היהודים עצמם ושל הסובבים אותם?
• בדיון זה אפשר להתמקד במשפטים אלה מתוך היומן:

"אנשים אלה הלכו ברחוב נוגים כל-כך, בראש מורכן..."

"הוא לא השגיח בי [...] 'אל תכעסי, אמר, אך לא הבחנתי בך. כוכב הטלאי גדול ממך' - אמר ולא צחק, רק הסתכל בעצבות כל-כך..."

"גם לחם לא מגיע להם ליהודים, שלא יזללו את הכל, אלא יניחו לפיותיהם של החיילים."

"יכול אתה לתאר לך, יומני הקטן, מה הרגשתי כשאמרו לי זאת לתוך הפנים."12

• מדוע לדעתכם הגיבה אווה תגובה קשה כל כך ללקיחת האופניים?
• הדיון יכול להעלות את המשמעות הייחודית שהייתה בעיני אווה לאופניים ("שנה ומחצה אספנו את הכספים..."), לחדירה של השוטרים לתחום הפרט ולתחום הפרטי המובהק של אווה, להתנהגות השוטרים ועוד:

"10 במאי 1944

יומני הקטן, חמישה ימים שאנחנו כאן, אבל בהן צדק שלי, כאילו עברו כבר חמש שנים[...] תחילה, הגדר הושלמה ואין איש יכול לצאת ולהיכנס[...] הכל אסור, אבל המחריד ביותר - שכל עונש הוא - מיתה. אין כתוב במפורש שהעונש הזה חל גם על ילדים, אבל נראה לי שהוא חל גם עלינו.

[...] בתשע בערב אנו נשכבים, יומני הקטן, ומכאן ואילך צריכים אנו כולנו לקום בשעה 5 בבוקר. גם זאת ציוו עלינו אותם ז'אנדרמים שלקחו הכל מאתנו. אין לי מושג מה יהיה בעתיד. תמיד סבורה אני: הנה כלו כל הקיצין וזה עכשיו הגרוע ביותר ואחר נוכחת אני לדעת, כי תמיד אפשר עוד שהכל יהיה יותר גרוע... עד כאן היה לנו מזונות, כעת כבר לא יהיה מה לאכול... כעת לקחו את העצים מן המרתף ולא נוכל עוד לחמם מים לרחיצה."13

המילים האחרונות ביומנה של אווה:

"כעת רואה אני, הזאנדארם הידידותי הרשה לה למארישקה שתיכנס. איני יכולה לכתוב עוד, יומני הקטן, דמעותיי זולגות, אני ממהרת אל מארישקה".14

נפתלי לביא (לאו):

"שנינו עמדנו זה מול זה. אני נער בן שש עשרה היוצא לבדו למסלול חיים שעלול להיות קצר מאוד. במקרה הטוב יותר אצטרך להיאבק לבדי על מקומי בעולם. מולי עמד אבא, גבר בן חמישים, מנהיג ציבור ובעל ניסיון חיים עשיר... הוא הניח את ידו האחת, השמאלית, על ראשי וכדרך ההורים המברכים את ילדיהם בערב יום הכיפורים, לפני 'כל נדרי' נתן לי את ברכתו לדרכי הלא נודעת.

נרגש ומבולבל מדי הייתי כדי לקלוט ולהבין את כל שאמר לי אבא באותו מעמד בלתי נשכח. במשך השנים חזרו אליי מפעם לפעם קטעים מאותה שיחה בת כשעתיים בחדר המדרגות ליד דלת דירתנו. בדברו על הקץ הטרגי שפקד את יהודי אירופה הוא קרא פסוקים ו' ו ז' מירמיהו ט"ז: 'ומתו גדולים וקטנים בארץ הזאת לא יקברו ולא יספדו להם ולא יתגודד ולא יקרה להם: ולא יפרסו להם על אבל לנחמו על מת ולא ישקו אותם כוס תנחומים על אביו ועל אמו".15

החלק הזה בעדות הוא נקודה משמעותית מאוד לנער נפתלי ולהתבגרותו. נפתלי מעיד על עצמו שהוא שִחזר שיחה זו והגה בה במשך השנים.

דיון חינוכי:

• מה האב מנסה להעביר ולהנחיל לבנו במפגש משמעותי זה?

עוד מתוך הספר עם כלביא:

"באותו ערב עמדנו ליהנות מהסעודה האחרונה בבית... לא היה חסר פריט ממערכת הסכו"ם וכל האוכל וההגשה שהיו מקובלים על שולחננו. התפריט היה דל ביותר, כמנהג הימים ההם: תפוחי אדמה פרוסות לחם. השעה היתה אחרי שמונה בערב, כאשר לפתע החרישו את אוזנינו מטחי יריות מכלי נשק שונים... הם שוטטו ברחובות הגטו וירו ללא אבחנה כדי להטיל אימה על התושבים, בעוד חבריהם ליחידה מהדקים את חגורת החנק סביב הגטו.

אינני זוכר אם מישהו מהיושבים סביב השולחן טעם באותו ערב מהצלחת שלפניו... רבי רפאל, כבן שבעים, מחסידי הרבי מקוצק, התייפח בבכי קולני. בשנתיים האחרונות הוא היה בן בית אצלנו ומפיו למדתי תורה וחוכמה ככל שרק יכולתי לקלוט... תמיד ראיתיו עם בת צחוק על פניו ומעולם לא הסגיר את מצב רוחו העגום, אף כי היה גלמוד בעולם וחסר כל אמצעי קיום. בסעודת ערב אחרונה זו נשבר גם הוא ובכיו המר גרר תגובת שרשרת אצל אחרים ליד השולחן."16

רקע על השיר:
אלנה סינקובה הייתה בת שש עשרה כשגורשה לטרזינשטט. היא כתבה את השיר בעיפרון על דף צהוב. אלנה שרדה מן השואה.
בחרנו את השיר הזה משום שהוא מדגיש כיצד הצרכים של היחיד, רצונותיו ותקוותיו משקפים פעמים רבות את התקוות של הכלל, ובכך הוא מהווה בעבורנו גשר בין האדם הפרטי לכלל קרבנות השואה.

• 8. 8
• 9. 9
• 10. 10
• 11. 11
• 12. 12
• 13. 13
• 14. 14
• 15. 15
• 16. 16
• 17. 17

התקווה והמוות היו שזורים פעמים רבות זה בזה. על תקוותיהם על סף התהום מספרים הילדים:

דיון חינוכי:

כאן אנו מתוודעים לתקוות השונות המייצגות רמות שונות של תודעה: אישית, לאומית ודתית. נושא התקוות מדגיש את האבדן.

אווה היימן:

"...יומני הקטן, אני איני רוצה למות, אני רוצה לחיות אפילו אם מכל הסביבה הזאת כולה רק אני לבדי אוכל להישאר פה. אני הייתי מחכה לסוף המלחמה בתוך איזה מרתף, או על הגג, או באיזה סדק חבוי. אני, יומני קטן, הייתי מניחה אפילו לאותו ז'אנדארם (שוטר) פוזל שלקח מאתנו את הקמח, שינשק אותי, ובלבד שלא יהרגוני, ובלבד שיתנו לי לחיות!"18

הוריה של אווה הצליחו לברוח לשווייץ, אך אווה נתפסה ונשלחה עם סבה וסבתה לאושוויץ, שם נרצחה.

קטע משיר שכתבה אלמונית לפני הרצחה בתאי הגזים של בירקנאו ב-8 במארס 1944:

דיון חינוכי:

• כאן השיעור עובר לנושא הרצח, ואנו מבקשים להעלות שוב בעזרת שיר זה את הבעיה של אבדן הייחוד, האישיות והאֵבֶל הפרטי והאישי. מטרת השיעור כולו היא להדגיש את האנושי שבקרבן.

נפתלי לביא (לאו):

"... ושוב קרא (אבא) מירמיהו. הפעם מפרק ל"א פסוק י"ז: 'ויש תקווה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם.'[...] 'אם יעזור ה' ותצאו בשלום מהשרפה הזאת תדעו למצוא את ביתכם שהוא לא הבית הזה או כל בית אחר על אדמה מתנכרת ועוינת זו. ביתכם יהיה בארץ־ישראל, גם אם יהיה צורך לקנותה בייסורים, אך יהיו אלה ייסורי אהבה שגם שכרם בצדם'.
הדמעות חנקו את שנינו... לא נותר אלא חיבוק אחרון חזק עד ששנינו לא יכולנו כמעט להינתק זה מזה. היה זה אבא שהדף אותי והוליך אותי למדרגות[...]"20

נפתלי לביא (לאו) הצליח לשרוד, לעלות לארץ ולהקים בה משפחה. הוא עלה לארץ עם אחיו ישראל. לימים היה ישראל לרב הראשי של מדינת ישראל, הרב לאו.

עוד מתוך הספר עם כלביא:

"הוא קיווה שלפחות אחד מבניו, שלפי מניינו הם בני הדור ה-38 במשפחה, ימשיך את מורשת הדורות ויכהן כרב. 'על לולק תשגיח במיוחד', ביקש ממני, כאילו הובטח לו שאוכל למלא את צוואתו. הוא האמין שישראל הצעיר יֵצא שלם בנפשו מהגיהינום הזה ויוכל להמשיך את החוט שעומד להינתק."21

משה פלינקר:

"... התפללתי ומתפלל אני עוד תמיד ביתר הדגשה וביתר כוונה בברכות 'ראה נא בענינו' וב'רפאנו ונרפא'. על ידי זה נעשתה תפלתי כעין מראה לקורות הימים האקטואליים. והיום בנוגע לכל מה שכתבתי למעלה הנני מבקש מאלוקינו, אלוקי ישראל, ביתר חזקה ותקף שישים עלינו שלומו ושהוא יגאלנו: יהא נא טוב בעיניך ד' אלוקינו, לברך את עמך ישראל בכל עת ובכל שעה בשלומך".22

משה ומשפחתו נתפסו בבלגיה ונשלחו לאושוויץ, שם נרצח משה.

מיומנה של דוניה רוזן שהייתה בת שתים עשרה כשהסתתרה לבדה ביער לאחר רצח בני משפחתה. דוניה ניצלה ועלתה לישראל:

"חסרה אני מילים, אבל מוכרחה אני לכתוב, מוכרחה,רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים. רוצה אני להתחנן בפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו.רוצה אני שתקימו יד לנו - מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה אותו העולם כולו - פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים,כי מאמינה אני באמונה שלמה, שרק מצבה כזאת עשויה להבטיחלכם ולילדכם עתיד טוב יותר."23

• 18. 18
• 19. 19
• 20. 20
• 21. 21
• 22. 22
• 23. 23