מערך שיעור בנושא קהילת יהודי סלוניקי

סלוניקי היא עיר הנמל השנייה בגודלה ובחשיבותה ביוון והעיר הראשית בצפון המדינה. העיר חולשת על צומת דרכי מסחר יבשתיות מימי הרומאים המוליכות מטורקיה שבמזרח וממקדוניה בואכה אלבניה ואיטליה. סלוניקי נוסדה בשנת 315 לפני הספירה והייתה בירת מקדוניה. מ-1430 ועד 1912 היתה חלק מן האימפריה העות'מאנית. ב-1912 סופחה לממלכת יוון. קהילת סלוניקי ביוון היא אחת הקהילות היהודיות הוותיקות ביותר. יהודים ישבו בסלוניקי מהמאה ה-3 לפני הספירה. במאה ה- 16, לאחר שהיהודים גורשו מספרד והתיישבו בסלוניקי בהזמנת הסולטן הטורקי, נהייתה הקהילה לאחת מהגדולות והמרכזיות בעולם היהודי מבחינה רוחנית, תרבותית ולמדנית. חיבוריהם של חכמי סלוניקי ורבניה סללו דרכים בעיון, בלימוד התלמוד הבבלי, בפרשנות המקרא, בספרות דרש ומוסר, בשירה ובפיוט. בשל הריכוז הגדול של אנשי תורה כונתה סלוניקי "עיר גדולה של חכמים", ותלמידי חכמים נהרו אליה מקהילות יוון ואף מקהילות מרוחקות יותר באימפריה העות'מאנית. במאה ה-17 נחלש מאד מעמדה הפוליטי של סלוניקי והורע מצבה הכלכלי, אבל הדבר לא השפיע על לימוד התורה בקהילה, ומספר הישיבות אף גדל. הקהילה היהודית הגיעה לשיאה ב-1908. בשנים אלו מנו היהודים כ-80,000 נפש ואיישו עמדות חשובות בכל ענפי המסחר, המלאכה והבנקאות. לקהילה היהודית בסלוניקי במאה ה-20 היה מקום חשוב במודרניזציה של סלוניקי בפרט ושל יוון בכלל. הקהילה הייתה מגוונת ופעילה מאוד בתחומי הכלכלה והתרבות. לעיר היה צביון יהודי מובחן שבא לידי ביטוי באחד ממקורות הכלכלה החשובים ביותר של העיר: רוב עובדי נמל סלוניקי היו יהודים ועל כן היה הנמל שובת ממלאכה בימי חג ומועד של היהודים.

בעקבות מהפכת "הטורקים הצעירים" החלה הגירה גדולה של יהודים מן העיר, וזו התגברה אחרי כניסת צבא יוון לסלוניקי ב-26 באוקטובר 1912. יהודי סלוניקי שוחררו משירות בצבא היווני בעשר השנים הראשונות לחילופי השלטון.

בימי מלחמת העולם הראשונה שימשה סלוניקי בסיס לפעולות של בעלות הברית. ב-1917 פרצה בה שריפה גדולה שכילתה כמעט את כל העיר, ובעיקר את שכונות היהודים. בעקבות חוזה לוזאן ב-1923 נעשו חילופי אוכלוסין בין יוון לטורקיה, וכ-100,000 פליטים מאסיה הקטנה באו להתיישב בסלוניקי. מקורות הפרנסה הצטמצמו והשתנה המערך הדמוגרפי, הכלכלי והחברתי של העיר.

ב-28 באוקטובר 1940, עם פרוץ המלחמה בין איטליה ליוון, הוכרז גיוס כללי לצבא, וגם יהודי סלוניקי היו בין המתגייסים. ב-1941 כבשו הגרמנים את העיר ושנתיים לאחר מכן הוחרם כל הרכוש היהודי, ויהודי העיר, שהיו שני שלישים מכלל יהודי יוון, שולחו למחנות ריכוז והשמדה בפולין ובגרמניה. מחמישים אלף היהודים שחיו בה בתחילת מלחמת העולם השנייה שרדו כאלפיים בלבד.1

חינוך יהודי בסלוניקי

כל חברה מעונינת בשימור והעברה, באמצעות החינוך, של הערכים העומדים ביסודה ומגדירים אותה ובכך לבסס את עתידה. עשרת הדברות הן הבסיס המוסרי שממנו נובעים חוקי המוסר החברתיים וכן התווית הקשר בין אדם לאלוהיו ומכוננים את זהותו של עם ישראל כעם. שרשרת המסירה של החינוך משמרת את אחדותו של עם ישראל. המסורת היהודית כללה עוד מקדמא דנא, את הוראת העברית והחומש בקרב בנים יהודיים צעירים, בתי-מדרש וישיבות רבות ללימודי קודש. בין שתי מלחמות העולם, עם רוחות ההשכלה והאידיאולוגיות השונות שצמחו ועלו באירופה, נוצרו מסגרות וזרמי חינוך נוספים, אורתודוכסיים, כגון ישיבת חכמי לובלין או בית יעקב, ועד מסגרות חינוכיות ציוניות כבתי ספר "תרבות". החינוך המשיך להוות ערך בעל חשיבות מרובה בקיום היהודי.2

בסלוניקי היו מגוון בתי ספר יהודיים ששירתו את אלפי הילדים וברובם שפת ההוראה היתה לדינו. אלפונס לוי, מזכיר הקהילה היהודית לפני מלה"ע השניה ובמהלכה נזכר:

"לפני השריפה של שנת 1917 היה לנו מוסד "תלמוד-תורה" גדול, שראשיתו בשנות המאה ה-16. במוסד זה למדו כ-1,500 תלמידים. אחרי השריפה פעלו אצלנו שני מוסדות כאלה, אולם קטנים יותר, בשכונת קאלאמאריה ו"בארון-הירש". בשני המוסדות למדו 500 תלמידים. בשנת 1873 הקימה אצלנו [רשת החינוך] "אליאנס" שורת בתי ספר לבנים ולבנות. היו בתי ספר למתחילים [יסודיים] גני ילדים, בית ספר מקצועי לבנות, סה"כ 7 בתי ספר ובהם 4,000 ילד. נוסף על כך ביקרו אצלנו כ-3,000 ילדים ב"מעונות ילדים" – מוסד חינוכי, בו היו משאירות נשים עובדות את ילדיהן הקטנים. במוסדותינו עבדו 71 מורים נוצריים ו-52 יהודים. ללימודי דת ולשון עברית הוקדשו 4 שעות ליום. היו לנו גם 2 בתי ספר ממשלתיים, ו-2 בתי ספר פרטיים: של גאטניו ושל סלומון דיאהו, בהם למדו 250 תלמידים. ילדים מבני המשפחות האמידות למדו גם בגימנסיות יווניות. באוניברסיטה למדו 50 סטודנטים יהודים. לקהילתנו היה גם סמינר למורים ובו 20 תלמידים, שהתכוננו לכהן כמורים בבתי הספר של היהודי. שפת האם שלנו היתה אספניולית [לדינו]."3

תעסוקה וכלכלה בקרב יהודי העיר

סלוניקי הייתה בעלת מעמד כלכלי-מסחרי חשוב ביוון. מעמדה החל להתערער בראשית המאה ה-20, אך המהלומה הקשה ביותר שניחתה על יהודי סלוניקי הייתה השריפה הגדולה של שנת 1917 שהחריבה את כל רובעי המסחר ואת רוב בתי העיר. בואם של אלפי פליטים יווניים לעיר הגביר את התחרות הכלכלית בין יהודים לנוצרים, ובשנת 1922, עם השתלטות התושבים היוונים הנוצרים על חיי המסחר, המלאכה, הבנקאות והשירותים הציבוריים, עברה ההגמוניה הכלכלית של העיר מהיהודים ליוונים.

קשיי הכלכלה הגבירו את ההגירה מסלוניקי למקומות בהם קיוו היהודים למצוא פרנסה, דוגמת ארצות הברית. אף שבתקופה זו הצטמצם מספר העובדים היהודים בתחומים כגון בנקאות ומסחר בין-לאומי, הוסיפו בעלי מלאכה יהודיים לעסוק במסחר, במקצועות חופשיים, וכן בצורפות ובשענות.

על הקשר, על המסירות ועל המחויבות בין קהילות יהודיות ברחבי העולם אפשר ללמוד מהעובדה כי בקיץ 1933 ביקשו רבים מיהודי סלוניקי לתרום כסף ליהודי גרמניה. התורמים נרשמו לפי עיסוקיהם, והרשימות הללו מלמדות על מקצועותיהם של יהודי העיר בעת ההיא: רוב התורמים היו סוחרי טקסטיל, תבואה, מוצרי חשמל, מוצרי ברזל, מוצרי זכוכית, מעקות, מפות שעווה, נייר, עור לא מעובד ומוצרים קולוניאליים כגון קפה, סוכר ודברי מכולת. עוד ברשימות סוחרי פירות, תרופות, חומרי צילום, עץ לבנייה, כלי בית, תכשיטים ורהיטים, אופים, חנוונים, סוכנים של חברות מסחריות, פקידים, רופאים, עורכי דין ונוטריונים.

על פי דוח משנת 1933, היה מצבה של קהילת סלוניקי בכי רע: הגירעון הכספי של הקהילה גדל במאות דרכמות לשנה ובכמה מענפי הכלכלה של העיר הצטמצם שיעור הפועלים היהודים, אבל רוב יהודי העיר עדיין עסקו במסחר. מסקר על בתי המלאכה ועל בעלי המלאכה העיקריים בעיר בשנת 1936 עולה כי היו בה שבעה עשר בתי מלאכה לצורפות ועשרה פועלים במקצוע הצורפות, ואחד עשר בתי מלאכה לשענות וחמישה פועלים במקצוע השענות.4

עיתונות יהודית בסלוניקי

"מהעיתונות בשפה האספניולית שאבנו את הידיעות על הנעשה בעולם היהודי. עלותו של היטלר לשלטון [היתה] לנו מקור לחרדה גדולה"5

תרבות עשירה ומשגשגת התפתחה בסלוניקי בתחום הכתיבה הספרותית והעיתונאית. בעיר יצאו לאור עיתונים רבים, ספרי שירה וזמר ומחזות. רוב היצירות נכתבו בלדינו אך גם בצרפתית ואף בעברית. בשלהי המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20, 35 מתוך 70 עיתונים מקומיים הופיעו בלדינו.

עיתונים אלה סיקרו מגוון רחב של נושאים, אירועים מקומיים ובינלאומיים, פוליטיקה, תרבות וחדשות אודות הקהילה היהודית. העיתונים היו לזירה לדיונים והתגוששויות אידיאולוגיות בין קצוות הקשת הפוליטית. לדוגמא, העיתון סולידנדד (Solidandad) היה סוציאליסטי באופיו ועודד את העובדים לשבות ולמחות כנגד מדיניות הממשל של התורכים הצעירים. היו גם עיתונים שדגלו ברעיון הציוני אך לה-אפוקה (La Epoca) הותיק שהתפרסם בין 1875-1911 התנגד לציונות ועודד את היהודים ללמוד תורכית ולהתערות באדמיניסטרציה ובמסחר בחסות הממשל התורכי.6

המטבח המקומי

מטבח ולמאכלים היה תפקיד מסורתי בשימור התרבות והזהות היהודית לאורך הדורות. קהילות יהודיות הושפעו מהמטבחים המקומיים שסביבן, ייבאו והתאימו מנות להלכות הכשרות ואף המציאו מנות חדשות מחומרי הגלם שעמדו לרשותן. למטבח יש גם תפקיד דתי-פולחני בהקשר המשפחתי והקהילתי, בשבתות ובחגים. כמו המטבח היהודי והכשרות ייחדו ובידלו את היהודים מסביבתם וסייעו להם לשמור על צביונם התרבותי וזהותם הקהילתית.

המטבח היהודי-סלוניקאי נשען על מסורות יהדות ספרד ומסורות יווניות מקומיות ומאופיין במאכלים כמו בורקיטס (למשל מרדחנאס - חצילים), פסטליטוס חואבוס חמינדוס (ביצי חמין), פיג'ונס (תבשיל שעועית ובשר), דגים וקינוחים כגון טופישטי (עוגת סולת ואגוזים) דומאלוס (סופגניות מתוקות או מלוחות).

• 1. 1
• 2. 2
• 3. 3
• 4. 4
• 5. 5
• 6. 6

כיבוש, גטו וגירוש – חיי היהודים בסלוניקי תחת השלטון הנאצי

אחרי כיבוש יוון חולקה הארץ לאזורים שהיו תחת כיבוש גרמניה, בולגריה ואיטליה. סלוניקי היתה בשלטונה הישיר של גרמניה. בעקבות כניסת הצבא הגרמני לסלוניקי ב-9 באפריל 1941 נאסרו חברי ועד הקהילה ונכבדים נוספים. הקהילה היתה נתונה להשגחת הגסטפו וחויבה לשאת בהוצאות האחזקה והכלכלה של אנשיו. הארגונים היהודיים ובתי הספר של הקהילה נסגרו ושמות רחובות יהודיים הוחלפו לשמות יווניים. בסלוניקי, כמו במקומות אחרים, שדדו הגרמנים את רכוש היהודים לפני הגירוש ואחריו. הם עינו יהודים עשירים וגזלו מהם מזומנים, תכשיטים, כלי כסף, חפצי אמנות ושטיחים. שלל רב נאסף, ורובו נשלח לגרמניה ברכבות ובמטוסים. דירות, משרדים וחנויות של יהודים ששולחו נמסרו למנהלים שכונו "נאמנים".

בעקבות החרמת הבתים, הסחורות והתבואות בעיר נוצר מחסור חמור במזון. הרעב גרם להתפשטות מחלות מידבקות. ועד הקהילה היהודית ניסה לסייע לרעבים באמצעות הקמת מטבחים לנזקקים.

יחידה מיוחדת בשם "קומנדו רוזנברג" הגיעה לסלוניקי באמצע יוני 1941. בראש היחידה עמד ד"ר יוהאן פול, מנהל המחלקה העברית במכון לחקר היהדות בפרנקפורט, שקיבל מידע מעמיתים נאצים בעיר על אוספים יקרי ערך. היחידה החרימה בשיטתיות רבבות ספרים וכתבי יד נדירים מספריות העיר, כן הוחרמו ספריות פרטיות. הוחרמו גם ספרי תורה, מחזורי תפילה, מגילות, תשמישי קדושה כגון פרוכות ועוד. בענין זה מספר משה העליון בפנקס הקהילות: "אחד הדברים החשובים שעשינו בתקופה הקריטית ההיא היה פיזור אוצרות הספרים של הבית למשפחות שכנות, כדי שישמרו עליהם. היו לנו ספרים נדירים ממש, ביניהם ספרים יקרי המציאות בספאניולית".

השבת השחורה

בין האירועים שהותירו רושם בל-יימחה בזיכרונם של יהודי סלוניקי, היתה "השבת השחורה". בעקבות צו שהורה על גיוס לעבודה של כל היהודים בני 18 עד 45 בעיר, התייצבו ביום שבת ה-11 ביולי 1942 בכיכר החירות (Plateia Eleftheria) שבסלוניקי כ-9,000 יהודים. הם אולצו לעמוד שעות ארוכות בשמש היוקדת וסבלו מהתעללות של הגרמנים. לאחר ארבעה ימי רישום, כ-2,000 מהם גויסו לעבודות כפייה בסלילת כבישים ועוד. כ-250 נספו בשל התזונה הלקויה והעבודה המפרכת בשלושת החודשים הבאים. הקהילה היהודית אולצה לפדות את הגברים הצעירים ובכך למכור את בית הקברות העתיק שנוסד 500 שנים קודם לכן לעיריית סלוניקי.

גטו וגירושים

יהודי סלוניקי החלו לעזוב את עירם כבר עם התקדמות הכובש הגרמני ועוד לפני כניסתו לסלוניקי. ב-15 ביולי 1942 דיווח הקונסול האיטלקי בעיר על כ-1,200 יהודים שעזבו את סלוניקי ויצאו אל אזור הכיבוש האיטלקי, בעיקר לאתונה. חלקם שבו לעיר על-מנת לחסל את ענייניהם ונלכדו שם ללא יכולת להימלט. מקצת יהודי סלוניקי עברו לכפרים, ביניהם עשירי ונכבדי הקהילה. רובם הצליחו לעזוב את העיר באמצעות תעודות מזויפות, ואחרים התחזו לכפריים או לעובדי רכבת. אין נתונים מדויקים על בריחת יהודים מסלוניקי לאזור האיטלקי. ההערכות נעות בין 3,000 ל-7,000 איש במהלך השנים 1941-1943.

הגרמנים נקטו שיטות הרתעה שונות למניעת ניסיונות בריחה, ובהן הוצאות פומביות להורג של בורחים שנתפסו. ניסיונות הבריחה הלכו ופחתו גם נוכח האמון בהבטחות הגרמנים: כך למשל מספר ג'קי חנדלי, ניצול שואה מסלוניקי, שאביו קנה כלי עבודה לקראת הנסיעה לפולין, כדי שיוכל לפרנס שם את משפחתו.

ימים אחדים לפני שהחלו הטרנספורטים מסלוניקי, בעיצומו של המשא ומתן להצלת יהודי סלובקיה, הצהיר בברטיסלבה דיטר ויסליציני, מעוזריו של אדולף אייכמן, שגם ליהודי סלוניקי לא יאונה כל רע. בו בזמן ניצח הוא עצמו על ההכנות לגירושם. מן הטרנספורטים היו זכאים להשתחרר יהודים שהיו נתיני מדינות הציר כגון איטליה, וכן נתיני מדינות ניטרליות כגון טורקיה וספרד. בסלוניקי היו כ-850 יהודים שהשתייכו לקטגוריה הזאת- יותר מ-500 יהודים נתיני ספרד, כ-280 נתינים איטלקים וכן נתינים של טורקיה, פורטוגל, ארגנטינה, שוויץ, מצרים, הונגריה ובולגריה.

הגרמנים התירו ליוצאים לקחת כמות קטנה ביותר של חפצים אישיים, 20 ק"ג לנפש. במשך חמישה חודשים יצאו הטרנספורטים מסלוניקי לאושוויץ משכונת הברון הירש הסמוכה לתחנת הרכבת. הטרנספורטים יצאו בהפרש של ימים אחדים זה מזה, וגטו הברון הירש היה מתרוקן ומתמלא שוב לקראת הטרנספורט הקרב. אל הטרנספורטים של יהודי סלוניקי צורפו גם יהודים מקהילות אחרות מתרקיה וממקדוניה. בטרנספורט הראשון יצאו 2,800 נפש, שנדחסו לתוך 40 קרונות של בהמות (כ-70-80 איש בקרון). לשם הטעייה קיבל כל ראש משפחה המחאות של כסף פולני בסך 600 זלוטי. כמו כן פיזרו הגרמנים הבטחות בדבר החזרת כל המשולחים הביתה בתום המלחמה.

מחמישים אלף היהודים שחיו בסלוניקי בתחילת מלחמת העולם השנייה שרדו כאלפיים בלבד.7

יהודים יוונים באושוויץ

על פי רישומי הגרמנים, בין ה-20 במרץ ל-18 באוגוסט 1943 יצאו מסלוניקי לאושוויץ 19 משלוחים ובהם 48,533 יהודים. עם זאת ידוע שחלק מן הטרנספורטים הגיעו למחנות אחרים וביניהם טרבלינקה. מיעוט מקרב המגורשים עברו את הסלקציה הראשונית עם הגעתם למחנה (11,200: 4,200 נשים ו-7,000 גברים). גורלם של יהודי סלוניקי באושוויץ היה ייחודי מכמה סיבות: בניגוד למרבית המגורשים היהודים לאושוויץ, שהגיעו מארצות מזרח, מרכז ומערב אירופה, יהודי סלוניקי לא היו מורגלים לתנאי האקלים הקיצוניים ששררו בפולין. כמו כן, קשיי התקשורת במחנה היו חמורים מכיוון שהשפות המקובלות בקרב יהודי סלוניקי היו לדינו, יוונית וצרפתית ולא גרמנית, יידיש ופולנית שהיו השפות הנפוצות באושוויץ. סיבות אלה הקשו על הסתגלותם של היהודים הסלוניקאים שנקלטו במחנה כאסירים, שמרביתם איבדו את בני משפחתם עם הגעתם לאושוויץ.

מבחינת הגרמנים, יהודי סלוניקי נחשבו לכוח עבודה גדול וחשוב במחנה. הפרופיל התעסוקתי הרחב של יהודי סלוניקי לפני המלחמה סייע להם להשתלב במגוון עבודות שכפו עליהם הגרמנים, חריצותם ויכולותיהם הפיסיות נודעו בקרב הגרמנים והאסירים והם הפכו לקבוצה מלוכדת בין האסירים. האסירים מסלוניקי הועסקו בבניית הצריפים והמשרפות באושוויץ-בבירקנאו ועבדו בתשלובת בתי החרושת בבונה מונוביץ (אושוויץ III), בנוסף נשלחו רבים לפלוגות עבודה אל מחוץ למחנה ואולצו לעבוד במכרות או בחוות חקלאיות בסתיו 1943 נשלחו כמה מאות אסירים סלוניקאים למחנה העבודה "גנשובקה" על חורבות גטו וורשה והועסקו בפינוי הריסות הגטו. עם התקרבות הצבא האדום פונו גם האסירים היוונים למחנות ריכוז ועבודה בגרמניה.8

• 7. 7
• 8. 8

שלמה כהן נולד ביוון בשנת 1920. הוא גורש לאושוויץ-בירקנאו, והצבא הבריטי שחרר אותו ממחנה הריכוז ברגן-בלזן. הוא עלה ארצה בשנת 1946. שלמה מספר:

"...הודיעו לנו שאנחנו יכולים להירשם – או לחזור ליוון, או לנסוע לארץ ישראל או לארצות הברית. אני נרשמתי לשני מקומות: ליוון או לישראל, אבל הייתי מעוניין לחזור ליוון ולחכות מספר חודשים לראות אם מישהו ממשפחתי חי..."9

לאחר סיום המלחמה ב-1945 נמנו בסלוניקי כ-2,000 יהודים בלבד מתוך כ-10,000 מיהודי יוון ששרדו את השואה. הניצולים המעטים מקהילה מפוארת זו, שבו לסלוניקי בתקווה לאתר בני משפחה, קרובים וחברים, שמא שרדו גם הם. מרבית הניצולים לא זכו לגלות שקרוביהם נותרו בחיים ובשלב זה שקעה בהם ההכרה הקשה שהם נותרו, ניצולים בודדים ממשפחתם ומקהילתם, היה זה שלב נוסף באבל שלאחר השואה. היו ניצולים שנאבקו להשיב לעצמם משהו מן הרכוש המשפחתי ולשקם את חייהם בסלוניקי, אך רובם בחרו להתחיל את חייהם מחדש בישראל, בארה"ב, בקנדה, באוסטרליה ובדרום אמריקה. כמו ניצולי שואה מארצות אחרות, שורדי קהילת סלוניקי התאמצו לאסוף את שברי חייהם ולבנות חיים חדשים ולהקים משפחות. הניצולים שעלו ארצה לקחו חלק פעיל בבנייתה של הארץ והחברה הישראלית.

• 9. 9