קהילה של מעלה ושל מטה – מערך שיעור נילווה לכרזה הממלכתית

צפו בקטעים הבאים

מהי התחושה החזקה העולה בכם לאחר צפייה בעדויות לגבי החיים בקהילה טרום השואה?

בחלק זה התרשמנו מחיי קהילה במקומות שונים. כמובן שהיריעה רחבה וניתן לחפש קהילות נוספות בהם חי יהודים לפני המלחמה. מטרת זה  היתה להיחשף למגוון של חיי קהילה ולשמוע דרך העדויות את הרושם העז שצורת חיים זו הותירה אצל אלו שחי בה.

 מה משמעותה העיקרית של הקהילה בעיירה העולה מקטע זה?

יהדות מזרח אירופה בנתה מושג, ישוב, מקום חיים אשר שמו: העיירה. בה שכנה נשמת העם. בעיירה פיתחו היהודים הווי חיים מיוחד, כבודד וכקולקטיב. הקולקטיב היהודי חי את חייו במסורת עצמאית. אנשיו פיתחו את היחוד היהודי, ניסו לשכוח את הסובב אותם וככל האפשר לא לשתף אותו ביצירת היחוד היהודי. הם לא שאלו צורות חיים ואידיאות מתרבויות אחרות. הספרות נכתבה על ידי יהודים, בשביל יהודים. לא תירצו את חייהם בפני אחרים. לא בפני פילוסופים, לא בפני היסטוריונים. לא ביקשו שבחים מאף אחד, לא משרים, לא מסופרים. לא ניסו להשוות בין היצירה שלהם לבין יצירתם של השכנים שמסביב. לא בזבזו כוחות כדי להתווכח עם משפטים קדומים של אחרים. 
הקולקטיב היהודי יצר שפה משלו: יידיש, לשון שווה לכל נפש. מאמע לשון. “שפה אויף וועלכער עס רעדט זיך און מ’קען זיך אראפרעדן פון הארצן”. שפה של פשטות ולבביות, לתוך השפה הזו נשפך עסיס רב של נשמת העם.
כל מהות החיים היא יהודית. על כן נוצרו קשרים בלתי ניתקים בין כל שכבות העם, בין הצדיק ועמי הארצות, בין בחור הישיבה והפונדקאי. היימיש. ארגאניש. יישובניקים כפריים התחברו עם המגידים וכולם יחד הלכו לבית המדרש, מי ללימוד תורה, מי להתפלל, ומי לפגוש יהודי ולענות אמן. כולם היו שותפים לתורה, אם גם לא כולם הבינו את פסקי ההלכות ואת המסכתאות המסובכות. יהודים עמלים, מחזיקי פונדקים, סבלים, בעלי מלאכה, כולם שותפים לתורה.
... כולם יצרו התאגדויות ולכל התאגדות שיטת חיים משלה, מנהגי חיים משלה, נוסח חיים משלה. [...] לומדי תורה, חסידים ומתנגדים, אינטליגנטים יהודיים, משוררים, מספרים ועתונאים ופובליציסטים, אנשי מדע וחוקרים, שחקנים וזמרים – שמרו מכל משמר על הרכוש התרבותי והלאומי של העם, שנרכש בערים ובעיירות בעמל רב.
ישראל חיים בילצקי העיירה 
 

"החיים בסלוניקי היו שקטים וטובים, מלאי שמחה. בקהילה היהודית, שהייתה מסורתית, אבל מאד מתונה, נחגגו החגים בהמון עם. בשבועות, למשל, יצאו לחגוג בגן הנסיכים, שהיה גן יפיפה. תזמורות ניגנו. תחושות השייכות לקהילה שבראשה עמד ועד  מאורגן היטב, הייתה מאד חזקה. כל חבר בקהילה החזיק במעין כרטיס קהילה, לפי מעמדו הכלכלי. כרטיסים אלה הסדירו למעשה את רמת הסיוע שכל חבר קיבל מן הקהילה. הקהילה הקימה מוסדות עזרה וסעד רבים. בכל שכונה, למשל, הייתה מרפאה, מעין קופת חולים. בנייני המרפאות היו מפוארים. היהודי מעוטי היכולת קיבלו טיפול רפואי ותרופות ללא תשלום, ומי שהיה לו יותר שילם קצת. רק בעלי היכולת שילמו את הסכום המלא. בקומה העליונה של המרפאות היה אגף ליולדות. נוסף על המרפאות הקימה הקהילה מוסדות סעד ועזרה. בסלוניקי היו, למשל, שני בתי יתומים, אחד לבנות ואחד לבנים, בית חולים לחולי נפש ובית חולים כללי גדול ומצוין, בית החולים על שם הברון הירש, שתרמה הברונית הירש. 
בבתי הספר היו מסעדות, ובהן אכלו ילדים יתומים ונצרכים אחרים. היה גם ארגון בשם "מלביש ערומים", שהיה אחראי על חלוקת בגדים לנצרכים. פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, קיבלו ילדים נזקקים בגדים, לחורף ולקיץ. ארגון "תורה ומלאכה" נתן לתלמידים נצרכים את כל צורכי בית הספר. בחורפים חולק פחם לנצרכים כמתן בסתר על ידי מתנדבים של ארגון קהילתי שזה היה תפקידו. ארגון אחר טיפל בחולי שחפת שחלו בשל עבודתם בטבק. הארגון דאג להם לתרופות. ואף שלח אנשים להבראה במוסדות מיוחדים לחולי שחפת. קהילת סלוניקי הייתה מאורגנת למופת, וראשי הקהילה עשו כל מאמץ לתמוך ולסייע. זאת הייתה קהילה תומכת, חמה. היה עוני, אבל כל הזמן עשו כל שהיה ניתן. המחויבות הקהילתית הייתה חזקה מאוד."
יצחק כהן הוא יליד סלוניקי, יוון. 
 

מארק שאגאל גדל בעיירה הסמוכה לוויטבסק שבאימפריה הרוסית (כיום בלארוס). שאגאל היה אמן יהודי אשר הושפע מסגנונות ציור שונים שהתפתחו בראשית המאה ה-20, הוא הרבה לצייר ציורים המתארים את עולם החסידות והעיירה היהודית במזרח אירופה.
הבית כדימוי מופיע באופן בולט בשניים מציוריו של מארק שאגאל: הבית האפור והבית הכחול.
בהשוואה לכרזה הנבחרת, מה דומה ומה שונה בתיאור הבתים?
מארק שאגאל, מתאר בית יחיד העומד מנגד לעיר המרוחקת מרכזית בשני הציורים, הבית נמצא בחזית הציור אך מחוץ למתחם העיר המוקפת חומה ואף מעבר לה במקרה של הבית הכחול. הכרזה שנוצרה על ידי אירה גינזבורג מציינת את חורבן הקהילות.  היא מייצגת את את העולם היהודי שנחרב, שהיה נטוע בסביבה לא היהודית המיוצגת ע"י המפה הנמצאת ברקע.  שני הייצוגים דומים במובן זה שהם ממקמים את הבית היהודי בחזית. הצבע החום אשר בולט בכרזה הנבחרת מתייחס לשורשים היהודיים ומקנה תחושת חמימות ונוסטלגיה. הצבעים החמים בהם מיוצגים הבתים בכרזה בולטים על הרקע השחור, על העבר הקשה מנשוא. גם שאגאל וגם אירה גינזבורג (אולי בעקבות שאגאל) בחרו לסמל את הקיום היהודי דרך דימוי הבית. 

מה מסמלים הבתים בציוריו של מארק שאגאל?
בשני הציורים הללו שאגאל מעמיד בתים בודדים במרכז, הבית עשוי לסמל את האומן הבודד, הייחודי האינדיבידואליסט, ובד בבד הם מייצגים את העיירה והקהילה היהודית כקולקטיב נבדל מהסביבה הלא יהודית. הבית האפור והבית הכחול הם נפרדים, נבדלים ושונים משאר הבניינים בעיר ובכך מיציגים את היהודי השונה אשר נמצא בפאתי העיר. שני הבתים אשר צייר שאגאל הם עשויים עץ, אינם שייכים למודרנה, וכך המתבונן מתרשם שהבתים נטועים בעבר ובמסורת. ביחס לעיר המבוצרת שבנייניה עשויים מאבן, יש תחושה של פגיעות. בכל אחד מן הציורים יש ניגוד בין הצבעים החמים של המבנים בעיר לבין הצבעים הקרים של הבית. הצבע הכחול והאפור מסמלים קור, עצב וריחוק. את הציורים האלו מארק שאגאל מצייר לפני שהתרחשה השואה אשר הביאה עמה חורבן של קהילות רבות. שאגאל עצמו יוצא מן העיירה היהודית, ולכן התחושות שעוברות בתיואריו שלו נעות בין נוסטלגיה לכור מחצבתו לבין הקושי המובנה בקיום היהודי בסביבה עוינת. גם הסגנון הלא-ריאליסטי בו בחר, המושפע מהתנועות האמנותיות של ראשית המאה ה-20 כמו הפוביזם והאקספרסיוניזם, מבטא את התרחקותו ממאפייני הקיום של העיירה היהודית.

לפניכם השיר: 'על הדרך עץ עומד' המתאר תהליך קולקטיבי של אנשי העיירות הקטנות והקהילות שרצו לחפש את מזלם בעיר הגדולה ולבנות את חייהם בעולם הגדול. תהליך טבעי זה שהיה חלק מהמודרניזציה של אירופה נחתם על ידי השואה ובכך שמרבית חברי הקהילות השונות נרצחו בשנים אלו.

השיר בביצוע צילה דגן
בביצוע ביידיש

קראו את הקטע  שלפניכם על משמעות השיר במרד גטו ורשה בשנת 1943 בקרב הלוחמים. דרך תיאור זה ניתן אולי להבין את משמעות המילים: היו קהילות ואינן עוד.

בזכרונותיו מתאר יציק מאנגר מפגש פלאי עם מארק אדלמן, איש תנועת הבונד, ממנהיגי ומפקדי מרד גטו ורשה. אדלמן תיאר למשורר את רגעי יציאתו מהגטו הבוער, דרך תעלות הביוב.
'... גטו ורשה לחם וגסס. כדי להכריע את לוחמי הגטו התחילו הגרמנים להטיל פצצות תבערה אל הבתים. החום היה ללא נשוא. אלפי יהודים נשרפו בבתים, הנשק והתחמושת נתמעטו. רבים [...] כבר נפלו בקרב. לאחרונים ששרדו היה מוצא לצאת מן הבונקרים - להבקיע אל ביבי השפכים ולצאת דרכם אל הצד הפולני. בצאתם מן הבונקרים נבוכו לרגעים. להבות הבתים עלו מעברים, כל הגטו היה גוש אש אחד. כך היה בוודאי מראה ירושלים כאשר הציתוה הרומאים. כך בוודאי היה מראה רומא כאשר הציתה נירון. 
והנה דקלמה אחת הבחורות שבקבוצתנו את שירך: "אויפן וועג שטייט א בום, שטייט ער איינגעבויגן, אלע פייגל פונם בוים, זיינען זיך צעפלויגן...". דקלמה? לא. לא דקלמה. בקושי, בקושי מלמלה – אך הכל שמעו. כל אשר בקבוצה חשו, כי הציפורים שעפו התפזרו מן העץ. לא סתם ציפורים הן, אלא אבא, אמא, אחים ואחיות, חברים וידידים. היפות שבציפורי יהדות פולין. 
הבקיעו את הביבים. לא כל אנשי הקבוצה הגיעו, רבים נפלו בדרך. והיא, הבחורה? מן הראשונים היתה בנופלים. היא לא הגיעה. באותו שיר נפרדה מאיתנו. מן העולם. אלע פייגעל פונם בוים זיינען זיך צעפלוייגן...'.