מיועד לתלמידי חטיבת ביניים
משך הפעילות – שעה.
בסוף מלחמת העולם השנייה, במהלך השנים 1944-1945, שחררו בעלות הברית באמצעות חיילים סובייטיים, בריטיים ואמריקניים את השרידים של יהודי אירופה ממחנות עבודה, ממחנות ריכוז וממחנות השמדה. לאחר שנות ייסורים גופניים ואימה הוכרחו הניצולים להכיר באובדן עולמם. היו ניצולים ששרדו יחידים מבין משפחתם ולעתים אף קהילתם.משוחררים וחופשיים לשוב לביתם, גילו רבים מהניצולים שאין להם עוד בית שיוכלו לשוב אליו. לאחר המלחמה הוקמו מחנות עקורים על-ידי בעלות הברית בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. חלק מן המחנות שימשו זה לא מכבר כמחנות ריכוז של השלטון הגרמני, ועקורים רבים מצאו עצמם באותם מחנות בהם היו אסירים. ניצולי השואה במחנות העקורים ריכזו את מאמציהם בניסיון להגר מאירופה ולבנות חיים חדשים בארצות אחרות. שני שלישים מהניצולים היגרו לארץ ישראל. האחרים היגרו לארצות הברית ולמדינות מערביות אחרות. להרחבה>
מהלך הפעילות
במערך השיעור שלפניכם, נעסוק בהיבטים השונים של השחרור. דרך עדויות ותמונות בנות התקופה נלמד עד כמה היה קשה היה כאב השחרור והחזרה לחיים. ניתוח התמונות והעדויות יציג בפנינו את הכאב הנפשי והאובדן גדול ולעתים הייאוש שליוו את הניצולים עם השחרור אך יחד עם זאת, גם את הכוחות הנפשיים והפיזיים המופלאים שהיו קיימים בהם והובילו אותם לשיקום ויצירת חיים חדשים.
פתיחה במליאה: צפייה בסרטון
עבודה בקבוצות: התלמידים יתחלקו לחמש קבוצות, וכל קבוצה תעמיק בנושא אחד. בתום העבודה הקבוצתית, יתכנסו כולם במליאה.
כל קבוצה תשתף בקצרה מסקנות עיקריות ותציג עדות או תמונה בהתאם למטלה המשותפת.
אסירים ממתינים לפינוי לבית חולים שדה, 1945, וובלין, גרמניה
חייל בריטי מדבר עם אסיר במחנה, בזמן השחרור בברגן בלזן, גרמניה
ניצול ליד סיר תפוחי אדמה, אפריל 1945, נורדהאוזן, גרמניה
> להדפסת התמונות והעדויות לקבוצה מס' 1 לחצו כאן
"מעשינו הראשון כאנשים חופשיים היה - התנפלות על אוכל. לא חשבנו אלא על זאת. לא על נקם, לא על הורים, רק על לחם. וגם לאחר שהשבענו את רעבוננו לא חשב איש על נקם. למחרת רצו כמה צעירים אל העיר ויימאר לאסוף תפוחי- אדמה ובגדים [...] שלושה ימים לאחר שחרור בוכנוולד חליתי מאוד: הרעלה. הועברתי לבית-חולים וביליתי שם שבועיים, נקלע בין החיים לבין המוות. יום אחד, לאחר שאספתי את כל כוחותי, הצלחתי לקום. רציתי לראות את פני בראי, התלוי על הקיר שמנגד. מאז הגטו לא ראיתי את פני. מעמקי הראי הביטה בי גווייה. מבטה אינו מרפה ממני".
אלי ויזל, הלילה, הוצאת תרמיל, משרד הביטחון, 1966.
"אינני יכול לתאר את השמחה. האנשים השתוללו. מחסני האוכל בקרונות נפרצו, והאנשים הצטיידו בלחם, נקניקים ושימורים למיניהם. כל עוד היה דוחק במחסני האוכל לא רציתי להכנס, כי הייתי עלול להדרס. כאשר המקום התרוקן קצת, נכנסתי לאחד מקרונות המזון וחיפשתי סולת. מצאתי שקית [...] סולת ולקחתי גם מרגרינה. שום דבר חוץ מזה. ידעתי שאחרי רעב ממושך אסור להתנפל על אוכל קשה לעיכול".
יעקב להט, בתוך - ישראל רינג (עורך), איך שרדו גחלים - עדותם של 40 חברי עין-המפרץ על קורותיהם בשנות השואה, הוצאת מורשת וקיבוץ עין המפרץ, ספטמבר 1995, עמ' 130.
"חשבתי שאני צריכה להיות שמחה, הרגשתי דמעות, אבל ידעתי שאני צריכה לשמוח. התחלתי לבכות כל הזמן, חשבתי מה כבר נשאר לי".
מרים עקביא, ארכיון יד ושם, חטיבה O.3 , V.T/4543
"היום הזה, ה-17 בינואר, היה היום העצוב ביותר בחיי. רציתי לבכות. לא משמחה, אלא מיגון. איזו שמחה יכולה להיות? [...] הייתי שבור לגמרי. כל השנים הקשות והמרות החזקת את עצמך, ועכשיו, עכשיו מותר היה לי להיות חלש [...] בסופו של דבר יש גבול למלחמה על החיים. חיינו כל הזמן בהרגשת שליחות מסוימת, אבל עתה? זה נגמר! לשם מה? לשם מה? [...] מעולם לא בכיתי; לא ראו אותי, אף לא פעם אחת בדכדוך נפש; מוכרח הייתי לחיות חזק את החיים, אולם ב-17 בינואר".
יצחק צוקרמן, יציאת פולין, בית לוחמי הגטאות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 16-13
התבוננו בתמונות, קראו את העדויות וענו על השאלות:
1. מדוע, לדעתכם יום השחרור מתואר ומוצג כיום עצוב ביותר ומלא בכי?
2. איך לדעתכם תפסו הניצולים את המשחררים? הסבירו בהתאם למקורות
3. מה אפיין את הימים הראשונים לשחרור?
לאחר שקראתם את העדויות, התבוננתם בתמונות ועניתם על השאלות, ביחרו תמונה אחת, עדות אחת או חלק ממנה, שלדעתכם מייצגת ביותר את הנושא . הציגו אותה בפני הכיתה וסכמו בכמה משפטים את הנושא ומה שלמדתם ממנו.
ניצול יושב על תרמיל, 1945, מחנה דכאו, גרמניה
ניצול מברגן בלזן אפריל 1945
שתי ניצולות במחנה, לאחר השחרור, אפריל 1945, מחנה ברגן בלזן, גרמניה.
> להדפסת התמונות והעדויות לקבוצה מס' 2 לחצו כאן
ואז היתה הבדידות גוברת עלי שבעתיים. חייתי כבר בין יהודים, אך נדמה היה כי כל אחד מאתנו כאן, [...] בודד לנפשו - בדידות שבקולקטיב. בלילות הייתי שוכבת על המצע הקשה, [...] מתעטפת בשמיכות ולא יכולה לעצום עין. ההרהורים היו רודפים זה את זה: עברי, בית אבא, עיירתי הקטנה שפסו בה חיים יהודים; לא יכולתי למצוא לי מנוחה. מה לעשות עתה? הרי החיים חייבים להמשך [...] חיפשתי אדם לחלוק עמו את רחשי ליבי.
הלן בורקו ויוסף פרלשטיין, בדרך לא דרך, עמ' 23-24.
"התחלתי לעכל את יתמותי ואת בדידותי. התעוררה בי הילדה הקטנה שהתגעגעה לחום משפחתי ולפינוק של אם. ברגעי הפנאי היו הכאב והמשבר מתבגרים. בלילות הייתי בוכה ובימים הייתי רגישה מאוד ונעלבת בקלות. דווקא כשהגשמת המטרה היתה קרובה כל כך תקפה אותי חולשה".
אביבה אופז, "קיבוץ ילדים" במסע אל הארץ הנכספת, יד ושם המכון הבינלאומי לחקר השואה, ירושלים, תשס"ו, עמ' 89
פתאום התעוררתי; שנים שאתה חלש, שאתה נלחם יומיום, שאתה מפחד. אין לך זמן לחשוב על דברים נורמלים, זה היה כל-כך רחוק. פתאום שהתחלת לנשום, לאכול, להתאושש - אז אתה מתעורר ומבין איזו טרגדיה, שאין כבר בית, שאין כבר כלום".
אנטוניה רוזנבאום, ארכיון יד ושם, חטיבה 0.33 מס' פריט 26427
"בשעה ששמחתי על החופש, גם שרר בלבי פחד גדול. מה אנו עתידים למצוא? (...) היינו שתי נערות צעירות חסרות כל. מי ידאג לנו? מה נעשה? שררה התרוממות רוח, אך הרגשות היו מעורבים. היינו נפחדים. קשה לתאר ולהסביר רגשות אלו של פחד ושמחה גם יחד. זה היה השלב הבא שלנו. כעת, עם השחרור, מה אנחנו עתידות לעשות? לא היה לנו דבר. פחדנו שמא אין לנו איש בעולם. נזקקנו למישהו שיפנק אותנו וידאג לנו. במידה רבה הייתי אני המטפלת של אחותי הקטנה ושל עוד ילדה. ויותר מכל רציתי מישהו שידאג לי ויסיר ממני את נטל הדאגה לילדות; שהדבר לא ייפול על כתפי; שאהיה תחת חסותו של מבוגר. קשה לי להסביר זאת, אבל רציתי שמישהו ידאג לי, רציתי משענת...
אווה בראון, בתוך: יהודית קליימן ונינה שפרינגר-אהרוני, כאב השחרור, יד ושם, ירושלים, תשנ"ה, עמ' 37
לאחר שקראתם את העדויות והתבוננתם בתמונות ענו:
1. ממה לדעתכם חששו הניצולים עם השחרור?
2. מה הקשיים שהיו צפויים לעמוד בדרכם בדרך אל העולם החופשי, אחרי המלחמה?
3. הלן ברקו משתמשת בעדותה בביטוי – "הבדידות שבקולקטיב" – למה לדעתכם היא מתכוונת?
4. מתוך עדויות רבות של ניצולים לאחר השחרור, עולה הבדידות פעמים רבות. מדוע לדעתכם? למה דווקא מיד עם השחרור?
לאחר שקראתם את העדויות, התבוננתם בתמונות ועניתם על השאלות, ביחרו תמונה אחת, עדות אחת או חלק ממנה, שלדעתכם מייצגת ביותר את הנושא . הציגו אותה בפני הכיתה וסכמו בכמה משפטים את הנושא ומה שלמדתם ממנו.
כיתה של לימוד משניות לזכר קדושי השואה, במחנה עקורים בגרמניה
נשים וילדים במחנה העקורים פלדאפינג, גרמניה
שיעור בעברית לילדי מחנה העקורים גאוטינג, גרמניה
> להדפסת התמונות והעדויות לקבוצה מס' 3 לחצו כאן
מייד לאחר המלחמה צצו להקות הבידור הראשונות: עירוב של קשישים וצעירים וביניהם שחקנים לשעבר, זמרות, נוער שבגר בבונקרים, ומיני אנשים רזים שמצאו פורקן בפיזור דעת זה. להקות אלו קמו ספונטנית ועברו ממחנה מעבר אל משנהו. הם שרו, דיקלמו ,סיפרו בדיחות [...] מה הביעו להקות אלו [...] מעיקרו, היה זה רצונו הסמוי של יצר הקיום להחזיר אותנו אל מעגל החיים.
אהרן אפלפלד, מסות בגוף ראשון, ירושלים ,1979 עמ' 44–45
"הקסרקטין הוא יחידת מגורים ארוכה מאוד, ללא מחיצות או חדרים, שבה כל משפחה או יחיד, מקבלים שטח מוקצב של כמה מטרים, בו עליהם להסתדר. כמחיצות בין דייר לדייר, משמשים סדינים תלויים או שמיכות. אין כל אפשרות לפרטיות, אך באין ברירה אחרת, מתארגנים האנשים לניהול חיים נורמליים ככל האפשר, בין מחיצות דקיקות אלה. מתנהלים כאן חיי אישות, נולדים ילדים, זוגות צעירים שזה עתה נישאו מתחילים את צעדיהם הראשונים כמשפחות, נערכות מסיבת משפחתיות וסתם מפגשי רעים, הניצולים מנסים לחיות חיים מלאים ככל האפשר. אבל לא פעם כל דיירי המבנה הארוך, מתעוררים מזעקותיהם של אנשים החווים בחלומותיהם את אימי העבר. אני מקנאה בכל תא משפחתי בו אני נתקלת. אני כל כך משתוקקת לחום של בית, למשפחה אוהבת ובעיקר, להשתייך למישהו. אני מרגישה [...] בודדה כמו אבן, והידיעה שאין איש בעולם המכיר את משפחתי ומוצאי מכאיבה לי מאוד".
מרים רז-זונשיין, ציפורים בשחור לבן, מורשת ויד ושם, תל אביב, 2002. עמ' 175-176.
"... העניין הזה של שיקום שארית הפליטה, הרצון של היהודים לחיות - זה לא יאומן. אנשים התחתנו. היו לוקחים צריף אחד ומחלקים אותו לעשרה חדרים קטנים לעשרה זוגות. יצר החיים גבר על הכל - אף-על-פי-כן ולמרות הכל אני חי, ואפילו חיית חיים אינטנסיביים... ידעת את המציאות, ידעת שאין לך משפחה, שאתה בודד, שאתה צריך לעשות. הייתי עסוק בעשייה. אני זוכר שהייתי אומר לצעירים: שיכחה זה דבר גדול. אדם יכול לשכוח, מפני שאילו לא היה יכול לשכוח לא היה יכול לבנות חיים חדשים. אחרי חורבן כזה -חדשים [...] איכשהו, יצר החיים היה כ"כ חזק שהוא החזיק אותנו בחיים. לבנות חיים חדשים, להתחתן, להביא ילדים לעולם? בתוך השיכחה יכולת ליצור חיים.
אליעזר אדלר, ארכיון יד ושם
הכפור הורגש בעת השיעורים שנערכו בחדרים בלתי מוסקים. אך התשוקה ללמוד גברה על המכשולים הפיסיים, והתוצאות לא איחרו לבוא. בגימנסיה למדו 125 ילדים מארצות שונות באירופה. הם חולקו לארבע כיתות. צימאון התלמידים לקניית דעת יש בו כדי לעורר התפעלות. עובדה אחת ראויה לציון: שום תלמיד לא איחר לשעורים.
פנחס ורשבסקי, בתוך עירית ויטמן, "אונדזר שטימע (קולנו) – כתב העת הראשון של שארית הפליטה", גשר, 4 (1987)."נקלענו לבית הספר בעת הפסקה. המולה נעימה של ילדים וצהלת תלמידים ממלאות את חלל האוויר ומזכירות לנו את שנות הילדות שלנו, כאשר למדנו חשבון והתלוצצנו על חשבון המורים... מאז עברו עלינו סבל ונדודים, אבדות וטרגדיות. ילדי בלזן נראים לי רציניים יותר מהתלמידים בימי נעורי. התלאות והזמנים הקשים הטביעו על הילדים את חותם הניסיון של אנשים מבוגרים. מכאן מובנת הערתה של מנהלת הגימנסיה, פרופ' הלנה וורובל, שהילדים מתעניינים יותר בספרות ובהיסטוריה, בפיזיקה ובכימיה מאשר בטניס שולחן, אף-על-פי שיש להם אולם מיוחד למשחקים שונים ולהאזנה לרדיו".
ע' ויטמן, אונדזר שטימע, כתב העת הראשון של שארית הפליטה, בתוך: גשר 4, 1987.
לאחר שקראתם את העדויות והתבוננתם בתמונות ענו:
1. מן העדויות עולה כי הצורך של המבוגרים לדאוג לצורכיהם הבסיסיים של הילדים קיבל במחנות העקורים משנה תוקף. מדוע לדעתכם?
2. מה לדעתכם היתה חשיבות הלימודים עבור הילדים? איך התייחסו המבוגרים אל לימוד הילדים? מה ראו בזה?
3. מה לדעתכם הייתה המשמעות של התיאטרון עבור הניצולים?
4. לפי מה שקראתם וראיתם, האם שיקום החיים של הניצולים במחנות העקורים הגיע רק מתוך יצר החיים או שהוא הושפע גם מבחירה מודעת בחיים? הסבירו
לאחר שקראתם את העדויות, התבוננתם בתמונות ועניתם על השאלות, ביחרו תמונה אחת, עדות אחת או חלק ממנה, שלדעתכם מייצגת ביותר את הנושא . הציגו אותה בפני הכיתה וסכמו בכמה משפטים את הנושא ומה שלמדתם ממנו.
יהודים ניצולים עולים על משאית בדרכם לארץ ישראל, במסגרת מבצע של תנועת 'הבריחה', לאחר המלחמה.
ילד ישן בין קרונות רכבת בדרך חזרה מבוכנוולד להונגריה
פינוי אסירים מהמחנה, 1945, וובלין, גרמניה
> להדפסת התמונות והעדויות לקבוצה מס' 4 לחצו כאן
הייתה רכבת ענקית, שני קטרים משכו אותה, שהתחילה לנסוע לדרום [...] הנסיעה לקחה כמה ימים, והיינו מצופפים [...] איטלקים שחזרו מכל רחבי אירופה. [...] בכל תחנת רכבת היו יורדים איטלקים שחזרו הביתה, שכבר לא היו שנים בבית. כל תושבי העיירות חיכו לרכבת הזאת עם כיבודים, פה ושם גם עם תזמורת. בכל תחנה ירדו אנשים, ואנחנו היהודים - אף אחד לא חיכה לנו... זה היה בשבילי צביטה בלב.. זה היה בשבילי.. ממש תמונה שאנחנו - אין לנו אף אחד".
יוסף קליינמן, ארכיון יד ושם, O.3 V.T/131
"ופתאום אני עומד באמצע העיר [...] ושואל את עצמי: אז מה? בית - אין, משפחה - אין, ילדים - אין, החברים שלך אינם, יהודים - אין, פה יהודי שם יהודי שאתה בקושי מכיר. בשביל זה נלחמתי? בשביל זה נשארתי בחיים? ופתאום הבנתי שכל המאבק שלי היה סתמי, ולא היה לי חשק לחיות".
שמואל שילה, ארכיון יד ושם, חטיבה O.3, V.T/135
"יום אחד, בא איזה קפטן ואמר: אנחנו נורא רוצים לעזור לכם, אבל אנחנו לא יכולים, עוד לא נגמרה המלחמה, ואתם מוכרחים ללכת הביתה. ברגע שהוא אמר הביתה, כאילו איזה משהו נפל עליך; מה זה הביתה? איפה הביתה? איפה יש לי בית? למי אני אלך הביתה? התחלתי לצעוק: אין לי בית! אני לא הולכת הביתה! אז הוא אמר לי: אני לא יכול להחזיק אותך.
אנטוניה רוזנבאום, ארכיון יד ושם, חטיבה 0.33 מס' פריט 26427
לאחר שקראתם את העדויות והתבוננתם בתמונות ענו:
העדויות שלפניכם עוסקות בחוויית הבדידות של החזרה הביתה. מה לדעתכם הקושי העיקרי שניצב בפני הניצולים עם שובם הביתה?
סמנו משפטים מתוך העדויות שתומכות בתשובתכם
לאחר שקראתם את העדויות, התבוננתם בתמונות ועניתם על השאלות, ביחרו תמונה אחת, עדות אחת או חלק ממנה, שלדעתכם מייצגת ביותר את הנושא . הציגו אותה בפני הכיתה וסכמו בכמה משפטים את הנושא ומה שלמדתם ממנו.
משפחה מרומניה בדרכה מהאוניה למעברה בישראל, מרץ 1951
פליטים ישנים במטוס אמריקאי במהלך טיסה אל מחוץ לגרמניה
שני אחים, פליטים מטרנסניסטריה, אחר מלחמה
> להדפסת התמונות והעדויות לקבוצה מס' 5 לחצו כאן
עברנו את הגבולות בתחבולות רבות, לפחות ארבעה-חמישה גבולות. פעמיים קיבלנו ניירות מזויפים. [...] גבול אחד עברנו ברגל. אני נָשָאתִי ילד של מישהו. גבול אחד ברכבת משא. הכניסו אותנו לקרון אחד או שניים וסגרו אותם. רכבת המשא הריקה עברה את הגבול כדי להביא סחורה, ואנחנו היינו בתוך הקרונות. [...] היינו מעל תשע-מאות מעפילים. ממש שפכו אותנו לתוך האוניה [...] האוניה עגנה בחופי הארץ והאנגלים גילו אותנו. [...] הקיפו אותנו אוניות מלחמה ואז היה גם מין דבר שלא שוכחים למרות שזה כבר אחרי ארבעים ושבע שנים. עגנו והעלנו את דגל הלאום על התורן למעלה למעלה. אני חושבת שעגַנו בלב הים. הייתה לנו הרגשה שכל עם ישראל עומד על החוף בחיפה, כי המזח היה מלא [...] דבר כזה לא שוכחים ודבר כזה נתן לנו לעבור המון המון קשיים"
רחל בן חיים, ארכיון יד ושם
"ובכל זאת, למה ארץ ישראל דווקא? [...] בסביבתי הקרובה השאלה מעולם לא התעוררה – היה מובן מאליו כי חותרים לארץ ישראל. צליל שקשוק הגלגלים היה חד-משמעי ונחרץ – אין עוד למי לחכות, אין לאן לחזור"
שלום קפלן אילתי, לחצות את הנהר, יד ושם, ירושלים 1999, עמ' 297
"חייתי במחנה עקורים בגרמניה, וחלמתי להיות חופשייה בארה"ב או בישראל. אחת ולתמיד החלטתי לעשות משהו לעתידי. כתבתי מכתב לדודי שחי בווילמינגטון [ארצות הברית] ובקשתי ממנו עזרה. הוא עשה כן. הוא שלח לי אפידיוויט [אישור הגירה]. [...] חיכיתי זמן רב ליום שבו אוכל להגיע לארץ חופשית, שבה אין חשיבות לגזעך או לדתך, שבה כל אחד חופשי ומאושר; שבה כל הילדים הולכים לבית ספר ונהנים מן החיים. חיכיתי זמן רב והשגתי מה שציפיתי לו כל כך הרבה. קיבלתי את הדרכון שלי ב-17 בנובמבר 1947..."
דורותי פינגר, ארכיון יד ושם
"...אחרי שהיינו ברומא שנתיים וחצי, הצלחנו להתנער מן הזהות של עקורים. ניסינו לעלות לארץ ישראל, ארץ חלומותיי מאז ומתמיד, אבל הבריטים שלטו שם ולא התירו לנו להיכנס. כאשר קרובים של בעלי בדרום אפריקה שלחו לנו ניירות הגירה, הגשנו בקשה, ובסופו של דבר, בסוף שנת 1948 התירו לנו את הכניסה. וכך הגענו ליוהנסבורג"
ריבה בינדר, ארכיון יד ושם
"ביום רביעי ג' בתשרי תש"ח ( 6 באוקטובר 1948 ), בשעות המוקדמות של הבוקר, לאחר שיט של ימים אחדים בים התיכון הסוער, הטילה אניית העולים 'עצמאות' עוגן בנמל חיפה. הדבר היה למחרת ראש השנה. הייתי כחולם. עם שחר עמדתי על סיפון האנייה עם 1,050 עולים נוספים. כולנו התבוננו ברצועת החוף שאליה התקרבנו, בהר הכרמל שהלך וגדל לעינינו. הסתכלנו מלאי תקווה וציפיות בארץ המובטחת. הרגשתי שאני מגיע הביתה. הייתי בן שש עשרה".
מנחם מאיר ופרדריק ריימס, האם העצים פורחים אצלכם?, יד ושם, ירושלים, 2000, עמ' 141
לאחר שקראתם את העדויות והתבוננתם בתמונות ענו:
1. חלק גדול מהניצולים בחרו לאחר השחרור שלא להישאר בארצות מולדתם ולבנות בית חדש במקום אחר. מה, לדעתכם הם הותירו אחריהם?
2. מה משמעותה של עזיבת העולם שאבד לטובת ניסיון לחיים בעולם החדש? במה הדבר כרוך?
לאחר שקראתם את העדויות, התבוננתם בתמונות ועניתם על השאלות, ביחרו תמונה אחת, עדות אחת או חלק ממנה, שלדעתכם מייצגת ביותר את הנושא . הציגו אותה בפני הכיתה וסכמו בכמה משפטים את הנושא ומה שלמדתם ממנו.
