מהלך הטקס
מתוך מנשר הניצולים:
"[...] באביב 1945 נדמו קולות וזוועות מלחמת העולם השנייה, ואנו, שרידי יהדות אירופה, יצאנו ממחנות המוות ומגאיות ההריגה, אחד מעיר ושניים ממשפחה, מוכים ומרי נפש, מיותמים, ללא קהילה וללא בית, ובלי נפש קרובה המחכה לנו ברחבי תבל... "אנחנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: "אני זוכר את מה שאירע בשואה". יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר, תמונות וסרטים, ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות.[...] [...] אמנם, אנחנו ציבור פלוראליסטי, רב פנים ודעות, אך משותף לנו ומאחד אותנו הרצון למסור לדורות הבאים את לקחי חיינו המיוסרים בטרם ירד המסך וייפרדו גם אחרוני הניצולים מזירת החיים."
ואכן, כבר מימיה הראשונים של השואה כתבו היהודים. תוך סכנת חיים, בתנאים שאינם תנאים, בצלו הקרב של המוות, בהתמודדם עם רעב קיצוני, מגיפות, אבדן ופחד, עסקו יהודים בכל רחבי אירופה בתיעוד חייהם, ביודעם, שרובם לא ינצלו. היה בכתיבה זו הן ממצוות ה"זכור" היהודי, הן ממצוות "והגדת לבניך". היא שימשה בה צוואה חיה ומורה דרך לדורות הבאים, והיה בה גם מזור לנפש ושמירה על צלם.
יומנים רבים נכתבו בגטאות כאשר המטרה של כותביהם הייתה לתעד את שקרה עבור הדורות הבאים. רוב הכותבים לא האמינו שישרדו ולכן ראו חשיבות רבה בכתיבה. בשנת 1942 כתב חיים אהרון קפלן, מחנך ומנהל בית ספר עברי בורשה, ביומנו:
"יש מידידי וחברי שסוד יומני ידוע להם והם יעצוני ביאושם לחדול מכתוב: למה? לאיזה צורך? התזכה לפרסמו? האם הד דבריך יגיע לאוזני הדורות הבאים? כיצד? באיזו דרך? [...] ואף על פי כן - אין אני שומע להם. אני מרגיש שהמשכת היומן עד הרגע האחרון ליכולתי הפיזית והרוחנית היא שליחות היסטורית שאין לזלזל בה. עוד מחשבתי ערה ורעננה. עוד כוח היצירה שבי טרם נשתתק אף כי זה חמישה ימים שכמעט לא בא אוכל אל פי. ולכן - ליומני לא אחריש!"
דרך נוספת בתיעוד והנצחה בימי השואה הייתה היצירה. אברהם סוצקבר , יליד ביילרוס, חי תחת שלטון הכיבוש הנאצי בוילנה. בין פעילויותיו הרבות בגטו, לימד סוצקבר שירה ולקח חלק בבחירת חומרים להצגות באחד מהתיאטראות שפעלו בגטו וילנה. תחת שלטון הגרמנים כתב סוצקבר יותר מ-80 שירים ופואמות. שיריו מתקופה זו עוסקים בחיי היום יום בגטו וחלקם נכתבו לרגל אירועי התרבות בו.
השיר "תחת לובן כוכביך" נכתב ב-1943 על-ידי אברהם סוצקבר, בשנתו האחרונה בגטו וילנה:
תחת לובן כוכביך
מילים: אברהם סוצקבר
לחן: אברהם ברודנא
תחת זיו כוכבי שמיים
שים עלי את כף ידך!
כל מילה שלי דימעה היא -
נא קבלנה אל חיקך!
כוכביך זיו יטילו
אל מרתף אישון עיני;
אך קו אור אין בו אפילו
להשיב בו על השי.
הן על מי, אם לא עליך,
עוד אשליך את יהבי!
את ימי כולם ליחכה
זו האש שבלבבי.
נח במרתפים השקט,
דמי הרצח מחלחל,
אל גגות נפשי חומקת,
מתחקה: איך, אל?
נשאות ביבב פרוע
סמטאות ועליות,
ואני - מיתר קרוע -
שר אני לך עוד זאת:
תחת זיו כוכבי שמים
שים עלי את כף ידך!
כל מילה שלי דמעה היא:
נא קבלנה אל חיקך!
בתקופת השואה הוקמו בגטאות השונים מפעלי תיעוד. אחד הארכיונים הגדולים שהוקמו בתקופת השואה, הוא הארכיון המחתרתי "עונג שבת", שהוקם בגטו ורשה על ידי ההיסטוריון ואיש הציבור ד"ר עמנואל רינגלבלום. לאחר המלחמה נמצא רוב החומר מהארכיון שהוטמן במהלך השואה, והוא משמש אותנו רבות בלימוד על גורלם של אותם יהודים. וכך נכתב:
"אני רואה כחובה קדושה של כל אחד, בין שכתיבתו רהוטה ובין שלאו, לכתוב כל דבר שראה או שמע מאחרים על מה שהגרמנים מעוללים...הדברים חייבים להיות מתועדים בלי להשמיט אפילו עובדה אחת. וכאשר יבוא הזמן- והוא בוודאי בוא יבוא- שיקרא העולם וידע מה עשו הרוצחים."
יהודים כתבו גם מכתבים אחרונים וצוואות אחרונות בהם ניסו להעביר לילדיהם, אם ישרדו, ולדורות הבאים, מורשת של זיכרון, אהבה ותקווה. כך כתבה שרה גרליץ מבנדין ב-7 ביולי 1944 מכתב אחרון לביתה, מתוך תחושה שלא תשוב לראות את בתה דיתה בת השש שהוחבאה אצל חבר פולני. את המכתב הייתה דיתה אמורה לפתוח כשתתבגר. הוריה של דיתה שרדו בסופו של דבר את המלחמה ועלו עם בתם לישראל:
"ילדונת שלי אהובה ויקרה מכל,
כשילדתי אותך אהובתי שלי, לא העליתי על דעתי שאחרי שש וחצי שנים איאלץ לכתוב לך מכתב בתוכן זה... לוקחת אני עמדי את דמותך האהובה, כפי שהיית בביתנו, את קול קשקושך הילדותי, החמוד, את ריח גופך הטהור, את קצב נשימתך, את חיוכך ואת בכייך... נוטלת אני עמי את הפחד האיום, התהומי, אשר לב אמך לא היה מסוגל לשכך אפילו לרגע אחד... זכרי לטובה את הסבים והסבתות הדודים והדודות וכל המשפחה. שמרי את זיכרוננו כולנו ואנא, אל תאשימינו. ואשר לי, אמך, מחלי לי, מחלי לי ילדתי היקרה על שילדתיך, ברצוני היה להביאך לעולם בקהילתך ולחיות את חייך שלך, ואם הדברים התגלגלו אחרת, אין זו באשמתנו; לכן אני מתחננת, גוזלי שלי היקר שלי, היחיד שלי, אנא אל תאשימנו... עוד דבר הייתי רוצה שתדעי, שאמך הייתה אדם זקוף קומה, למרות כל ההשפלות שירדו עלינו מידם של אויבינו ואם ייגזר עליה למות, היא תמות בלי לגנות, בלי בכי, אלא תעלה על שפתיה חיוך של בוז כלפי תליניה.
מאמצת אני אותך אל לבי, נושקת בלהט ומברכת אותך בכל העצמה של לב ואהבה של אם. אמך"
החול יזכור
מילים: נתן יונתן
לחן: נחום היימן
ביצוע: חוה אלברשטיין
החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה.
הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם
הנעורים שבאו פתע אל סופם.
כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חיוור
והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר
האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה.
הכל ישוב אל המצולות...
היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים
ובית עלמין על הגבעות
ושניים שחלפו דומם
בין החצב והקברים והשיקמה.
הכל ישוב אל המצולות...
רבים מהניצולים המשיכו לספר את סיפורם לאחר השואה, כדי להעביר את מורשתם. במעשה העדות, נפתחו אצלם פצעים שנדמה היה שכבר הגלידו, גם אם לא תמיד העלו ארוכה, וזאת על מנת להעניק לנו את הזיכרון ואת חיוב החיים.
יצחק כהן יליד סלוניקי וניצול אושוויץ-בירקנאו שב ומספר את סיפורו. למעננו:
"אני מרגיש חובה לספר את הסיפור האישי שלי, ובאמצעותו את סיפורה של קהילת סלוניקי, גם כדי שהדור הצעיר ידע מה קרה... כל עוד אנו, ניצולי השואה, חיים, עלינו לספר את הסיפור... אני מקווה שבני הנוער יקראו וילמדו, ידעו ויזכרו. אני רואה שהיום יש מודעות מאוד גדולה לנושא השואה, והדבר חשוב בעיני. אני גם מקווה שאהבת הזולת תתגבר על השנאה ועל היצרים, ושדבר זה ילמדו בעולם כולו. אני, ששרדתי יחידי מכל משפחתי, לא איבדתי את התקווה והאופטימיות, ואני מקווה שהאמונה באדם תמשיך ותתקיים."
שירים עד כאן
מילים: נתן יונתן
לחן: נחום היימן
שירים עד כאן נתנה לנו ארכה
עד שהזמן שלנו יעצור
היו גשמים ואור
מה עוד אפשר לרצות
מה עוד אפשר לרצות
יפים ממני וממך
יפים ממני וממך
האדמה לקחה
שירים עד כאן דקה אחר דקה
קצרות ואוהבות וכואבות
אבל האחרונה
סופית וארוכה סופית וארוכה
שעון השמש והחול שעון השמש והחול
הגיע עד הקו
שירים עד כאן בגובה הפסגה
גם האוויר מתחיל להיות דליל
אבל לכם ולי
עוד נשארו מילים עוד נשארו מילים
לזכור איך שהיינו כאן לזכור איך שהיינו כאן
כשייסגר הגן
שירים עד כאן הבכי והצחוק
קולות האנשים כוכבי הזמן
השמש והים הלחם העולם המר והמתוק
וכל מה שהיה נשאיר וכל מה שהיה נשאיר
לחיות בתוך השיר
הדברים שהובאו בטקס הינם חלק ממאגר זיכרון עצום ובלתי נדלה. אנו מחוייבים לכל אותם שסיפרו ועדיין מספרים לנו את סיפוריהם; אנו מחויבים להנצחת סיפורם וזיכרם של הניספים ולהעברתו לדורות הבאים.
הצוואה / אכסלרוד
תרגם: יהושע טן-פי
בישיבת סלבודקה בגטו של ליטא
יושב לו שמש זקן ואבוּל.
את תפילת הווידוי בלחש יפליטה,
ירשום את צוואת הדור השכול.
עת תצאו לחופשי, יהודים,
ספרו לבנים בני-בנים
על סִבלות ותלאות שבאונו,
על רצח וכאב ידעונו [...]
נפטר השמש – צוואתו מהבהבת
בלב יהודים מגדול ועד טף.
באותיות זהב – היד כאן כותבת
קורות הגטו, חייו ושיריו.
