חנוכה בתקופת השואה
לאה זוננשטיין, אסירה ממחנה ווסטרבורק שבהולנד מספרת:
"הגיע חנוכה ואנחנו השתדלנו להדליק נרות כל יום, הם לא הרשו הגרמנים. ביום הראשון הם עוד לא ידעו, פתאום בכל הצריפים מדליקים נרות. ביום השני הם באו והיה איסור חמור להדליק נרות. ואז קרה נס, והייתה פתאום הפסקת חשמל, אז היינו צריכים להדליק נרות. השתדלנו להחזיק בכל דבר...גם שרנו שירים של חנוכה. אני זוכרת שהיה שם מורה... הוא לא זכר את כל המילים ופתאום הוא שואל אותי: 'תגידי, איך הבית השני של "חנוכה חנוכה"?', ואני הייתי צריכה להיזכר, אבל הוא רצה בכל מחיר לדעת את כל המילים שיוכל ללמד את כל הילדים שירי חנוכה".
ניגונים
מילים: פניה ברגשטיין
לחן: דוד זהבי
ביצוע: יהורם גאון
שתלתם ניגונים בי, אימי ואבי,
ניגונים, מזמורים שוכחים.
גרעינים, גרעינים נשאם לבבי –
עתה הם עולים וצומחים.
עתה הם שולחים פארות בדמי,
שורשיהם בעורקי שלובים.
ניגוניך, אבי, ושירך אימי,
בדופקי נעורים ושבים.
הנה אאזין שיר ערשי הרחוק,
הביע פי אם אלי בת.
הנה לי תזהורנה בדמע ושחוק
איכה וזמירות של שבת.
כל הגה ייתם וכל צליל ייאלם –
בי קולכם הרחוק כי יהום.
עיניי אעצום, והריני אתכם
מעל לחשכת התהום.
"קשה מאוד היה לנו לדעת תאריכים, חגים וכו'. רבים התקשו אף להבדיל בין יום ללילה. חילופי לוח השנה נראו כשייכים לפלנטה אחרת. אך היו בינינו כמה נערות דתיות, וביניהן אחת במיוחד, בת של רב, שידעה תמיד את הימים והחגים...היא ספרה לנו שחנוכה ממשמש ובא. כשהתקרב היום, אמי ואני תכננו להשיג משהו שישמש לנו כמנורה. הנר יהיה כמה חוטים דקיקים, וגם השמן היה דבר של מותרות ממש, אבל הבעיה העיקרית הייתה החנוכייה. לפתע, מצאנו פתרון – כמה מהבנות יצאו לעבוד מחוץ לשערי המחנה, ולתדהמתנו עברנו דרך שדה תפוחי אדמה. בשעה שהסוהרת שלנו הייתה עסוקה לרגע, לקחנו כמה תפוחי אדמה, הסתרנו אותם מתחת לבגדינו ושמרנו אותם לסוף היום. תפוחי האדמה הללו היו תוספת חשובה לתפריטנו הדל... אך בערב נר ראשון של חנוכה, כל תשומת הלב הופנתה ממזון גופני למזון רוחני. אף שבמקרים מסוימים תוספת הקלוריות הייתה הדבר היחידי שהחזיק אותנו בחיים, היה צורך גדול יותר להדליק נרות ולהכריז על ניצחון רוחני על שובינו. לכן, שמנו בצד ארבעה תפוחי אדמה, חתכנו אותם לחצי וניקינו אותם כדי שישמשו כחנוכייה.. אנחנו, נערות צעירות באושוויץ, חגגנו את ניצחון מתתיהו והחשמונאים...".
מעוז צור
מילים: מתוך התפילה
רעות שבעה נפשי ביגון כוחי כילה
חיי מררו בקושי בשעבוד מלכות עגלה
ובידו הגדולה הוציא את הסגולה [...]
חשוף זרוע קודשך וקרב קץ הישועה
נקום נקמת עבדיך מאומה הרשעה
כי ארכה לנו הישועה ואין קץ לימי הרעה
דחה אדמון בצל צלמון
הקם לנו רועה שבעה"
"הכל אסור לנו ואת הכל אנו עושים..."
כך כתב ביומנו חיים קפלן, מורה מגטו ורשה.
ואכן, לעיתים קיום החגים היה כרוך בסכנת חיים של ממש. בגלל המצב הקשה, כל סוג של הצלחה הייתה בגדר נס: להשיג את השמן, להדליק את הנר, לא להיתפס, לומר ברכה בציבור. כך מתאר זאת אסיר יהודי ממחנה נידרארשל בגרמניה:
"בכותבי ביומני הקטן, שבו רשמתי גם מועדי ישראל, גיליתי בשמחה רבה שחנוכה, חג האורים, יחול בעוד כמה ימים...מיד נועצתי בבנצי, שנעשה לאיש אמונם של אנשי הבלוק... 'כן, עלינו להדליק נרות בחנוכה. הדבר יעלה את המורל וישפר את האווירה. הכן תכנית, אך בזהירות'. ידענו היטב שאין שום חובה להעמיד עצמנו בסכנה כדי להדליק נר חנוכה. חכמינו לא הורו לנו למסור נפשנו בעבור מצווה זו, אך רגש פנימי חזק דרש מאיתנו לבצע מעשה שיש בו מסירות נפש...הרי רעבים היינו לא רק לפרוסת לחם אלא למעט רוחניות...
על שתי בעיות היה צריך להתגבר – צריך היה לארגן שמן וכן למצוא מקום שממנו האור לא יראה. החלטנו להטיל גורל. על השם הראשון שיעלה בגורל יוטל לגנוב השמן, השלישי יהיה אחראי להסתרתו... בהגיע יום שני בערב, שמתי את השמן במחיצתה הריקה של קופסה למשחת נעליים, הוצאתי כמה חוטים משמיכתי הדקה והפכתים לפתיל...לאחר הארוחה בירכתי את שלוש הברכות ונר חנוכה קטן הבהב באיטיות מתחת לדרגשי. לא רק חבריי מן השולחן הדתי השתתפו, אלא גם רבים אחרים מן החדר הצטרפו לזמזום של שירי החנוכה..."
שמחה וחבריו כמעט איבדו את חייהם בגלל החנוכייה. המפקד הנאצי הריח את השמן הבוער ועמד לגלות את החנוכייה מתחת לדרגש, כאשר נשמע צופר האזעקה והחיפוש הופסק...
עמוד האש
מילים: אהוד מנור
לחן: שם טוב לוי
ביצוע: הכל עובר חביבי
אני רואה אותו בלילה
ניצב על מקומו עמוד האש.
מגדל של אור עולה למעלה
מצמיח שורשים כאילו ביקש
להגיד לפזורי העם,
לתועי המדבר אי שם
בואו לכאן מצפון, מים,
נגב וקדם…
פורים בתקופת השואה
"לעולם לא אחדל לקוות;
כי ברגע שאחדל לקוות, אחדל להתקיים.
כל שנותר לי היא התקווה.
כל קיומי תלוי בה..."
כאשר לא ניתן היה לקיים את החג כפי שהיה נהוג לפני המלחמה, התרכזו המאמצים לציין את החג סביב התקווה, התקווה שאף הפעם יתרחש נס...
"שבועות אחדים לפני פורים תש"ג נפוצו פתאום שמועות כי מרכזים את יהודי כל עיירות הסביבה כדי להביאם לגטו וילנה... בסתר ליבם ידעו האנשים כי זהו הצעד הראשון לחיסולו של גטו וילנה. בערב נהרו המוני יהודים לקריאת המגילה... צפופים ודחוקים עמדו האנשים וכאילו ממרחקי מרחקים הגיע לאוזניהם בת קולו של בעל קורא: 'שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה...'
והפסוקים הישנים... קיבלו פתאום בחדר הזה משמעות חיה. דומה היה כאילו איזה קול מסתורי בוקע ועולה מן המחתרת: 'להיקהל ולעמוד על נפשם. להשמיד, להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם...' המורה גולדברג נושא נאום: התאוששו נא. התאמצו להחזיק מעמד. ספורים הירחים, השבועות עד למפלתו של המן..."
משלוח מנות במחנה המוות
מילים: בן טוב
הלוך ורקוע, הלוך וטפוף
מהלך רבי פנחס.
את עמלק שסביבו יאפוף,
ישים ברגליו למרמס.
על פיסות נייר, כרטיסי עבודה,
ירשום בכתב זעיר,
יגלול לפניו פרשת המגילה,
על תבוסת המן היהיר...
אמצה דמעה ועוד דמעה
מקרבי, מלשד העצמות,
הלחלוחית האחרונה הלחה,
שנותרה לפליטה עוד.
ושתי דמעות, אוצר יקרות,
אזילן מהמלאי שאזל,
וכך אקיים "משלוח מנות"
אני – האביון והדל.
למי אשלח, למי אשגרם?
כלום לרבי יצחק המסכן?
או שמא לרבי מנחם
הרצוץ, השבור והגידם?!
טול דמעותיי, אבי העשוקים!
מדם לבבי, משלוח מנות –
כיין הרקח, כעסיס רימונים
כך סיים בקול ענות."
הסכנה בקריאת המגילה הורגשה באופן ברור בתקופת השואה. כך מתוארת קריאת המגילה במחנה בוכנוואלד:
"והנה, לילה אחד, כאשר נזכרנו באותה אמרה עתיקה כי 'משנכנס אדר מרבין בשמחה' גמלה בלבנו ההחלטה להכין חגיגת פורים חשאית כדת וכדין. ובשארית כוחותיי ממש טרחתי כמה ימים באיסוף כל מיני פסולת של נייר אשר התגלגלו בחצר המחנה... מכיוון שגמרתי בלבי לרשום על שיירי הניירות הללו, מתוך הזיכרון, את מגילת אסתר... חילקנו את צרור הניירות בין כמה אנשים... בסך הכול היה לנו עיפרון אחד... העיפרון עבר מיד ליד. כל אחד רשם מזיכרונו כמה פסוקים מן המגילה, מכיוון שכל אחד תאב היה לקחת חלק במצווה זו של כתיבת המגילה...
נתחיל בקריאת המגילה בשעה מאוחרת, מתוך פחד שמא תתגלה התכונה הגדולה והחשודה לעיניהם של השומרים והמרצחים... הקריאה עצמה עברה עלינו מתוך התרוממות עילאית והתלהבות גדולה... למחרת קמנו שוב ושרכנו רגלינו כתמול שלשום. ובכל זאת הרגשנו כאילו נשתנה משהו מאווירת המחנה, כיוון שהעזנו לקרוא בקול 'ארור המן' והכוונה הייתה ברורה לכל מיהו 'המן' זה..."
"...הבט משמיים וראה, כי היינו ללעג וקלס בגויים,
נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד, ולמכה ולחרפה.
ובכל זאת שמך לא שכחנו, נא אל תשכחנו..."
שבת בתקופת השואה
בדומה לקיום מצוות החגים, גם השמירה על מצוות השבת עוררה קשיים רבים במהלך השואה. לעתים, כדי לקיים את המצווה, ניסו ליצור יש מאין…
מספרת ברכה מגטו ורשה:
"בימי שבת בשעות הבוקר נפגשים לפעילות של תנועת הנוער הציונית, אני מצטרפת לפעילות. המדריכים משחקים איתנו, מלמדים אותנו שירים בעברית, ומספרים לנו סיפורים מרתקים על ארץ ישראל...
ארוחת הצהרים של שבת שונה מכל ימות השבוע. אוכלים צ'ולנט (חמין) בטעם של הגטו. הצ'ולנט הזה הכיל גריסי פנינה, תפוחי אדמה, מתובל בשמן שחור משהו. למרות הכל אני זוכרת את טעמו, טעים להפליא. בשעת הסעודה השלישית המשכנו לשמוע מפי אבא אגדות על ארץ ישראל, כמו בימים ימימה. ימי השבת היו הימים היחידים בהם נדמה כאילו איננו רעבים, למרות שלא אכלנו מזון לשובע. האווירה המיוחדת של השבת, התרוממות הרוח והקדושה תרמו כנראה לאשליה של תחושת השובע".
היו כאלה שהתעקשו לקיים, ולו רק דבר אחד קטן, סמלי, כגון הדלקת נרות או אמירת תפילה קצרה, משהו שיזכיר את השבת, כמו בבית אבא ואמא...
"השתדלנו ליצור, לכל הפחות לרגעים אחדים, אווירה חגיגית, אווירה של קדושת השבת על ידי תפילה והדלקת נרות. מחברותינו שעסקו באריזת החבילות, קיבלנו נרות והדלקנו אותם בעיניים זולגות כבר בערב שבת השנייה להיותנו שם. פה וגם במקומות אחרים, במשך ימי נדודינו, התפללה קבוצתנו בערב שבת כמנהג הקהילה הניאולוגית בקול רם ובשירים כמו שהיינו נוהגות בעירנו, נאג'י קאניז'א, לפני פרעות הנאצים. אחיותינו ממארמארוש התאספו סביבנו והקשיבו בלחש וברגש אל שירנו היפים. במשך כל ימי נדודינו המעונים השתדלנו לקיים מצוות הדלקת נרות... כשרון הנשים להמציא שמן ופתילות להדלקת הנרות היה כמעין המתגבר...
בכל זאת, היו עתים שלא הייתה אפשרות להשיג נרות. אז הדליקו נרות של שבת באופן סמלי... בנובמבר שנת 1944, בליל שבת חשוך ומעורפל, הלכנו חמישה חמישה בשורות כנהוג, לעבודת לילה של שתיים-עשרה שעות. מרות נפש הלכנו במלבושינו הקרועים, דרך קילומטרים של רפש וטיט, לבית החרושת של נשק. פתאום פתחה שכנה מתת-קרפטיה ואמרה: 'עכשיו הדלקתי נר של שבת... הבטתי על שתי נורות החשמל ובירכתי עליהן...".
קבלת שבת במחנה:
"השמש נוטה לערוב. עצי טרבלינקה עוטפים צל כהה הנופל על צריפי העץ הלבנים ומבהיקים בקרני האור האחרונות. העבודה נגמרה זה עתה והבחורים... שבורים ורצוצים, צמאים ורעבים הוחזרו לצריפיהם, אין כוח להוציא אנחה... מנחם קופץ לפתע מהמיטה, מכסה ראש בידיו ומכריז: 'יהודים! דומני כי שבת קודש היום, אכן שבת קודש היום!'. הכל שותקים, קופאים, כאילו אין בכוחם להגיד ולשמוע כי שבת היום, אך מנחם פותח: 'מזמור שיר ליום השבת...'
כהרף עין מתרוממים כולם ממיטותיהם ומתחילים אף הם באמירת מזמור ליום השבת. אך מנחם מפסיק פתאום, כי הוא נזכר במשהו. הוא מוציא מתחת לכותנתו שני נרות קטנים וגפרור ומעמידם על הרצפה ומדליקם... מנחם מכריז בהתלהבות... 'הבה נקבל את פני השבת כהלכתה...' המתפללים משקיעים עצמם בתפילה... במקום שבו התפללו נתקדש פתאום והפך לתוכן יחידי של חייהם...".
שמחה מתאר:
"עם שקיעת החמה התאספנו לתפילת 'קבלת שבת', וכשלחשתי 'לקראת שבת לכו ונלכה' חשתי כמין רגיעה מיוחדת מתפשטת בכל אברי, שלווה עילאית תפסה את מקומם של הפחד והדאגה אשר היו מנת חלקי בימים האחרונים. לראשונה בחיי חשתי בחשיבותה של התפילה...הרגשתי שמילות התפילה ממיסים את שערי הפלדה ואת גדרות התיל, עוברים דרך אלפי חיילי הס"ס בבתי המעצר ופולסים להם דרך אל הרקיע...".
שמחה אונדורפר נשלח במהלך המלחמה למחנות אושוויץ ובוכנוואלד. הוא שרד את השואה, אך עקב בריאותו הרעועה, תוצאת השהייה במחנות, נפטר והוא בן 44 בלבד...
התרוממות הנפש גברה לעיתים על הזהירות והפחד.
"עשרים וארבעה יהודים היינו, תשעה עשר בחורים וחמש בחורות ולנו שבעה עשר רובים ורימונים, בלב יער. בבקתת העפר פנימה שרים להם היהודים ניגונים ושירי עם יהודיים, ופרטיזן אחד, לייזר, מנצח על הזמרה: 'חברים, ערב שבת היום, הבה נזמר אבינו מלכנו'. והכל פותחים מיד בזמרת 'אבינו מלכנו'. פעם בפעם נכנס הזקיף ומעיר לנו את הערתו: 'הנמיכו קול חבריה' שכן מגיעים אנו לידי התלהבות".
אשרי הגפרור
מילים: חנה סנש
לחן: דוד זהבי
אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות
אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות
אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד...
אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות"
"אני מאמין באמונה שלמה, בביאת המשיח, אני מאמין".
