על-פי עדותה של בתו, ליהגודרי היו שבעה ילדים והוא עבד בחנות בסמרקנד. הוא הגיע ממשפחה ענייה, אך נישא לאישה שמשפחתה הייתה מבוססת.
הבית היה מסורתי, אך הילדים הצעירים קיבלו חינוך לא-יהודי, בעקבות דרישת השלטונות הקומוניסטים. בתקופה זו המשפחה נפגעה כלכלית ואיבדה את רכושה.
כשפרצה המלחמה, גוייסו הגברים לצבא, ובשנת 1943 גוייס גם יהגודרי. הוא תיאר תנאים קשים מאוד, רעב גדול וקור קשה. אף שנשלח לאזור עורפי, הוא שוחרר לאחר שמונה חודשים בגלל היותו בעל משפחה גדולה ואיש מבוגר (אחי אשתו, יצחק, שהיה בחור צעיר בן 24 גוייס לחיל השריון ומצא את מותו בקרבות-טנקים באזור סטלינגרד).
לדברי בתו, התקופה בה שהה אביה בצבא הייתה קשה גם עבורם, מכיוון שלא היה מי שיפרנס אותם. אימה, שניסתה לערער על הגיוס הכפוי בטענה שאינה יכולה להאכיל את ילדיה, נענתה שבתה הבכורה (קלרה, שהייתה אז בת 13) תוכל להחליפו בחנות. כך אכן היה והבת הגדולה הפכה למפרנסת.
לאחר שחרורו, חזר יהגודרי לביתו, ולמרות שחזר לעבודתו, ילדיו הגדולים לא זכו להקלה בנטל הדאגה למשפחה. צרכי השעה חייבו אותו לשלוח אותם לעבודות שונות – טיפול בבית, סיוע לסבתא החולה ועוד.
בזמן המלחמה התגוררו בביתם פליטים יהודים מאודסה. אבי המשפחה גוייס ונהרג בחזית ואילו אשתו ובנו נאלצו לעבוד שעות רבות על מנת שיוכלו להתקיים. עם סיום המלחמה הם חזרו לביתם.
עיבוד של ראיון שנערך עם בתו קלרה, ע"י קלונטר נדז'דה.