האוכלוסיה היהודית בעיר צמחה פי ארבעה תוך חמישים שנה וב-1902 הגיעה ל-10,000 יהודים – למעלה ממחצית אוכלוסיית העיר. זאת למרות תקופות של רעב כבד וכן מגפות ושריפות בהן נספו מאות יהודים. חלק מהגידול נבע מצווים שלטוניים שהורו על גירוש היהודים מהכפרים ומהערים הסמוכות לגבול המערבי של הקיסרות הרוסית. חלק מהפליטים מצאו מקלט בשאוולי והוסיפו על מצוקת הדיור והפרנסה של יהודי העיר. נוסף על כך הטיל עליהם השלטון הרוסי מסים גבוהים.
בתחילת מלחמת העולם הראשונה התקיימו בשאוולי קרבות קשים בהם נהרס מרכז העיר. קוזקים רוסים פרעו ביהודים, גייסו צעירים יהודיים לחפירת תעלות הגנה מחוץ לעיר וגרשו כמעט את כל יתר יהודי שאוולי לרוסיה.
מ-1919 היתה שאוולי עיר מחוז בליטא העצמאית. אז החלו לשוב לעיר חלק מהיהודים שגורשו בתקופת השלטון הרוסי. הם שיקמו את ההריסות בעזרת קרוביהם בדרום אפריקה ובארצות הברית וכן בעזרת הג'וינט. הם החלו להקים מחדש את בתי התפילה, הישיבה וחלק מהקלויזים. בית היתומים שוכן באחד הקלויזים המשוקמים. בעיר נפתחו מחדש בית החולים, מוסדות צדקה וסעד רבים וכן מרכז של חברת אוז"ה (OSE) – ארגון בריאות יהודי עולמי. אלפים מילדי בתי הספר היהודים קיבלו טיפול במרפאות החברה בעיר ונהנו מקייטנות הקיץ שארגנה.
בתקופה זו היו תקריות אנטישמיות ומקרים של פגיעה כלכלית ביהודים. איגוד הסוחרים הליטאים יצא נגד קנייה מסוחרים יהודים ופרנסתם של רבים מהם התערערה. היו נוצרים בני העיר שיצאו נגד השחיטה היהודית ונגד שלטים עם אותיות עבריות. ערב המלחמה היו בעיר עלילת דם ומספר מקרים של פרעות ביהודים.
ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בשאוולי כ-6,600 יהודים, כחמישית מתושביה.
במרס 1939 סופחה העיר ממל (קלייפדה) מליטא לגרמניה ויהודים רבים הגיעו ממנה לשאוולי. גם בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ וחלוקת פולין בין גרמניה לברית המועצות בסוף 1939 הגיעו לשאוולי פליטים יהודים רבים, בהם חלוצים מקיבוצי הכשרה. בתחילת 1940 ארגנו חלוצים אלה קיבוץ הכשרה ל-120 פליטים שהשתייכו לתנועת החלוץ. עם סיפוח ליטא לברית המועצות ביוני 1940 הופסקה הפעילות הפוליטית של היהודים ותנועות הנוער וקיבוצי ההכשרה פוזרו. מוסדות החינוך העברי, כולל הגימנסיה, נסגרו או הפכו למוסדות חינוך קומוניסטיים. גם עסקיהם הפרטיים ורבים מבתיהם של היהודים הולאמו. ביוני 1941 הוגלו לסיביר וליתר חלקי ברית המועצות יהודים רבים, בהם ציונים, בתור "יסודות בלתי מהימנים."
כלכלה ומסחר
במאה ה-19 היתה שאוולי מרכז עירוני ומסחרי של יישובי הסביבה. כלכלתה התבססה על מסחר במוצרי חקלאות שנשלחו לנמלי ריגה ולייפאיה שבלטביה. יהודי העיר היו ברובם סוחרים זעירים, רוכלים ועגלונים, והיו בהם גם בעלי אכסניות, אורוות ובתי מרזח. בסוף המאה ה-19 הפך המסחר ביי"ש, שהיה חופשי, למונופול של הממשלה הרוסית ויהודים רבים איבדו את פרנסתם. עם זאת, בתקופה זו הקימו יהודים בעיר מפעלים גדולים לעיבוד עור, שאחד מהם העסיק אלפי פועלים, וכן בתי חרושת שייצרו טבק וסיגריות, סבון, יציקות ברזל, בירה, שוקולד וסוכריות, בית חרושת לעיבוד פשתן ובתי מסחר גדולים לייצוא פשתן, עורות ותבואה.
בסוף המאה ה-19 נוסד בעיר בית חולים יהודי ובו 12 מיטות. כעבור שנים מעטות הועבר בית החולים למבנה חדש בן שתי קומות ובו חדר ניתוחים, מרפאה ובית מרקחת. אגודות "ביקור חולים" ו"לינת צדק" תמכו בכסף ובתרופות בחולים עניים. בבניין הישן של בית החולים הוקם "מושב זקנים". עוד היו בעיר בניין שהשתייך לאגודת "הכנסת אורחים" ובית יתומים, וכן חברות סיוע לנזקקים בהלוואות ללא ריבית. בעיר פעלה אגודת "מאכל כשר" שסיפקה ארוחות כשרות ליהודים מבין חיילי הצבא הרוסי שהיו מוצבים בשאוולי.
בין המלחמות התפרנסו רוב היהודים ממסחר, תעשייה ומלאכה. היו בהם מאות פועלים ופקידים יהודים, וגם בעלי מקצועות חופשיים. אלפי יהודים עבדו בבתי חרושת גדולים ובינוניים, רובם בענפי המזון וההלבשה אך גם בענפי הבניין, העץ והכימיקלים. בעיר היו למעלה מ-200 מפעלי תעשיה זעירה. למעלה ממחציתם השתייכו ליהודים. עוד היו בעיר כ-200 בעלי מלאכה יהודיים שהיו מאוגדים באיגוד מקצועי שהפעיל קרן הלוואות וסיפק סיוע רפואי לחברי האיגוד. מפעלי עור של משפחת פרנקל סיפקו פרנסה למאות יהודים. סוחרים יהודים עסקו ביצוא דרך הים הצפוני. בעיר היו בנקים פרטיים בבעלות יהודים ואגודות יהודיות לאשראי והלוואה.
פוליטיקה
רוב יהודי שאוולי הזדהו עם הציונות. בעיר פעלו סניפים של מפלגות רבות, כולל הרוויזיוניסטים, חיבת ציון והמזרחי. ציוני שאוולי ייסדו את אגודת "הזמיר" שערכה ערבי ספרות ומוסיקה. יצחק-צבי שפירא, בן שאוולי, היה מראשוני המתיישבים בפתח תקוה. בנו אברהם שפירא היה ראש השומרים בארץ ישראל ומראשי "ההגנה". ציוני שאוולי היו מראשוני המתיישבים בכפר סבא וברחובות.
הנוער הציוני היה מאורגן ב"החלוץ", השומר הצעיר, בית"ר (משנת 1929), הפועל המזרחי, גורדוניה, הנוער הציוני ובני עקיבא. בעיר פעלו גם קיבוצי הכשרה חלוצית. תנועת החלוץ החזיקה בעיר מפעל לנגרות ומפעל לסוכריות. בשנים 1921-1920 עלתה לארץ ישראל קבוצה של החלוץ משאוולי.
בעיר פעלו סניפים של אגודות הספורט הציוניות מכבי והפועל. מפלגת הבונד היתה פעילה בשאוולי עד מלחמת העולם הראשונה, ורבים ממאות הפועלים ובעלי המלאכה היהודיים בעיר תמכו בה. בעיר פעל סניף של אגודת ישראל ומספר יהודים השתייכו למפלגה הקומוניסטית.
חינוך, תרבות ודת
ילדי היהודים למדו ב"חדר" המסורתי הצפוף, אך בהדרגה התרבו המוסדות להנחלת השכלה כללית, בהם אגודות יהודיות, גימנסיות רוסיות, בית ספר מקצועי ליהודים, בתי ספר פרטיים ליהודים ואף בתי ספר ממשלתיים ליהודים שאחד מהם יסד המשורר י' ל' גורדון. עוד התקיימו בעיר קורסים עיוניים למבוגרים.
בין ילידי העיר במאה ה-19 היו הסופרים יוסף-אליעזר אפשטיין ויעקב-צבי סובול, הרב ואיש החינוך אברהם-ברוך ריין, טוביה דאנציג, לימים פרופ' למתמטיקה באוניברסיטאות קולומביה וג'ונס הופקינס, ויקטור ברנר, פסל ומעצב מדליות ומטבעות בארצות הברית וכן הנדבן הציוני רפאל-שלמה גוץ.
ילדי היהודים בעיר למדו במוסדות חינוך יהודיים וממשלתיים, בהם בית ספר עברי דתי ובו כ-400 תלמידים, בתי ספר עבריים של רשת "תרבות", גימנסיה עברית שנוסדה בשנת 1920, גימנסיה דתית של רשת "יבנה", בית ספר יידי ובו כ-300 תלמידים, גן ילדים בעברית וגן ביידיש. בגימנסיה העברית התקיימו מכינה וחוגי אחר צהריים והתנהלה בה פעילות ציונית ערה. רבים מתלמידי הגימנסיה ובוגריה עלו לארץ ישראל והשתלבו בקיבוצים וביישובים אחרים. עם זאת, השלטונות הליטאיים דרשו להורות יותר ויותר מקצועות בליטאית במקום בעברית, והנהלת הגימנסיה נאלצה לציית. בכל בית ספר יהודי בעיר היתה ספריה לתלמידים ובנוסף פעלו בעיר שתי ספריות גדולות – אחת בעברית ואחת ביידיש. מעת לעת פעלו בעיר בתי ספר יהודיים מקצועיים.
יהודים רבים פקדו את התאטרון הממשלתי בעיר. מדי פעם ביקרו בעיר להקות תיאטרון יהודיות מקובנה. בעיר היה עיתון יידי בשם "די צייט" (הזמן). כמו כן פעל בעיר גדוד מכבי אש שרוב חבריו היו יהודים. "אגודת הלוחמים היהודיים שהשתתפו במלחמת העצמאות של ליטא" החזיקה סניף בעיר, ובסניף זה היו מועדון, אולם קריאה בו התקיימו הרצאות, וכן חוג דרמה.
בעיר פעלו ישיבה ותלמוד תורה גדול, בית מדרש ו"חדר" מודרני לילדי עניים שהתקשו לשלם שכר לימוד (ה"חדרים" המסורתיים כבר לא התקיימו). כמו כן פעלו בעיר "קלויזים" (בתי תפילה ולימוד תורה). קבוצות בעלי מקצוע ארגנו קלויזים נפרדים: החנוונים, הסוחרים, הסנדלרים, החייטים, העגלונים, הקצבים והקברנים. קלויזים אחרים הוקמו בשכונות שונות, בדרך כלל ביוזמה מקומית ובתמיכת בעלי אמצעים ומתפללים. רוב הקהילה השתייך ל"מתנגדים" – הליטאים – אם כי בעיר היו יותר ממאה חסידים.
בקיץ 1915 כבשו הגרמנים את שאוולי. הצבא הרוסי הנסוג שרף את מרכז העיר, בו גרו רוב היהודים. בית הכנסת המפואר שהתקיים עוד מ-1749 עלה באש, וכך גם בניין הישיבה החדש.
בין ילידי העיר בתקופה זו היו עו"ד דב שילנסקי, ממפקדי האצ"ל באירופה ולימים יו"ר הכנסת, הסופרת והעיתונאית אסתר קל, איש החינוך דוד פור והפרופסור להיסטוריה דוד גולן.
