מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

שיחה עם מישל קישקה, קריקטוריסט ומאייר

"זה סיפור מאוד אישי"

אסף טל, מרב ז'נו

מישל קישקה הוא קריקטוריסט ומאייר ישראלי. יליד בלגיה, בן לניצולי שואה, עלה לארץ בשנות השבעים, למד ומלמד ב"בצלאל" ומתגורר בירושלים. מכהן כיו"ר איגוד הקריקטוריסטים בישראל, ופעיל בארגון הבין-לאומי "קריקטוריסטים למען שלום". 

פגשנו אותו לשיחה על היותו אמן בן הדור השני לשואה ועל ייצוגי השואה בקומיקס.

נולדת להורים ניצולי שואה. בבלוג שאתה מפרסם מופיעות לא מעט קריקטורות שעוסקות בשואה. האם תוכל לספר לנו קצת על כך? 

במשך הרבה מאוד שנים לא נגעתי בנושא זה. אני, כמו הרבה מאוד ילדים שהם דור שני לשואה, גדלתי בתוך השתיקה הרועמת של ההורים. זמן רב לא בדקתי כיצד הושפעתי מכך ומה יש לי לומר על כך. בשנים האחרונות זה השתנה, הייתה פריצה מאוד משמעותית בחומה הזאת. זה בא לידי ביטוי בדרכים שונות. אחת מהן היא כתיבת סיפור קומיקס אישי שנוגע בילדות שלי כבן לניצולי שואה. אני מתקדם לאט, אבל זה כל הזמן נמצא בתודעה שלי: כל עוד כוחי במותניי אני חייב לעשות את זה. חייב לעצמי, חייב להיסטוריה המשפחתית וחייב לקוראים הפוטנציאליים. על ציר זמן של שנה יש הרבה הזדמנויות לטפל בנושא: יום השואה הבין-לאומי, 27 בינואר, יום שחרור אושוויץ, וישנו יום השחרור של אבא שלי מבוכנוואלד ב-22 באפריל, וישנו סוף מלחמת העולם השנייה (9-8 במאי), וישנו יום ההולדת של היטלר (20 באפריל). בכל הזדמנות אני עושה משהו ואומר לעצמי, הנה, אתה מסוגל. תראה, זה לא מפחיד כל כך. אני חושב שכל הדברים האלה הם מעין תרגילי חימום לקראת הקפיצה הגדולה לספר שמחכה לי במגרה.

מתי הנושא הפך למרכזי בעשייה שלך?

אני מרצה על זה בהרבה הזדמנויות. בין היתר, כחבר בגוף הבין-לאומי שנקרא "קריקטוריסטים למען שלום", הרציתי בדוחה, בקטאר, על קריקטורות אנטישמיות בעולם הערבי, והראיתי קריקטורה שציירתי של אבא שלי עם אחמדיניג'אד שמנסה למחוק לו את המספר. אירוע מכונן מבחינתי בהקשר זה הוא כנס הצדעה לעיר ניו יורק אחרי 11 בספטמבר, שנערך בינואר 2002, חודשים ספורים אחרי האירוע. היינו חבורה של קריקטוריסטים מכל העולם, והופענו שם בפני ועדה כלכלית חשובה. לקורות החיים ששלחתי הוספתי בפעם הראשונה בחיי שאני בן לניצולי שואה. יכול להיות שהדרמה העולמית של נפילת התאומים גרמה לי להציג את עצמי ככה. היום אין מקום שבו קורות החיים שלי לא מתחילים במשפט הזה. זה קצת יצא משליטתי - הפרט הביוגרפי הזה מופיע בגוגל, ובאינטרנט אתה לא שולט במה שכותבים עליך. אני מוצג קודם כל כבן לניצולים. כל השאר פחות חשוב. זה מעניין, כי לא שאני לא רואה כך את עצמי, אבל קצת מפריע לי שזה הופך להיות העיקר.

תוכל לתאר את השתיקה הרועמת שדיברת עליה קודם?

שני הוריי הם ניצולי שואה. אימא שלי וכל משפחתה היו פליטים בשוויץ כל תקופת המלחמה. הם שילמו למבריחים והצליחו בדרך-לא-דרך לגנוב את הגבול ולעבור מבלגיה לשוויץ. הם היו שבע נפשות, ואף אחד לא נפגע מהמשפחה של אימא שלי. אך גם זו טראומה. אימא הייתה מספרת פה ושם, אני לא בטוח שזה היה ממש מפורט, אני גם לא בטוח שהקשבנו בקשב הראוי. רק ידענו שהיא הייתה פליטה בשוויץ. היום אילו היא הייתה חיה, הייתי מושיב אותה עם מכשיר הקלטה ומבקש ממנה לדבר. אצל אבא שלי הייתה שתיקה רועמת. אצל אימא שלי זו לא הייתה שתיקה רועמת, כי זה סיפור עם סוף טוב. הסיפור של אבא שלי הוא סיפור עם סוף עצוב במובן הזה שהוא הניצול היחיד מהמשפחה שלו. אז זה לא נושא שאפשר היה לשאול עליו. מה שידעתי להגיד על אבא אם שאלו אותי, זה שהוא היה במחנות, שיש לו מספר על היד. לא ניסיתי לדעת מה המספר שלו. הסתכלתי, זה היה קצת מטושטש. ידעתי שיש הוכחה בלתי מחיקה לסיפור שבו כולם מתו והוא הניצול היחיד. כל חיי בבלגיה הייתי בסביבה לא יהודית: הייתי בבית ספר ממלכתי רגיל לא יהודי, הייתי בפנימייה לא יהודית. רק תנועת הנוער, השומר הצעיר, הייתה יהודית. אבל שם כולנו היינו בנים של ניצולי שואה – אז זה בכלל לא היה עניין, אף אחד לא דיבר על זה.

אז כיצד נחשפת בכל זאת למידע על השואה?

בתקופה שאני הייתי ילד בשנות השישים ונער בשנות השבעים, לא היו הרבה ספרים, ולא היו הרבה סרטים חוץ מ"לילה וערפל" ואולי עוד סרט או שניים. אף אחד לא קרא את פרימו לוי אחרי המלחמה. אנשים לא קראו, אנשים רצו לשכוח מן העבר ולפתוח דף חדש. מה שקרה זה סיפור מאוד אישי, שאותו אני מתכוון לספר בקומיקס. היה לי אח קטן, צעיר ממני בשלוש שנים, שהתאבד. זה קרה לפני 22 שנה, הוא היה בן 31. הוא היה צריך להיות היום בן 53. ההתאבדות שלו גרמה לאבא שלי להתחיל לספר על מה שהוא עבר בתקופת השואה. זאת הייתה טראומה מאוד אישית, שהתחברה לטראומה אחרת שהייתה רדומה, ובשעת האבל על אחי הכל התפרץ החוצה. לאט לאט הוא הפך להיות עד שמעיד בבתי ספר תיכוניים בבלגיה. הוא גם מלווה קבוצות שנוסעות פעמיים בשנה לאושוויץ. הוא כתב את הסיפור שלו בכתב יד על כשלוש-מאות עמודים, וזה יצא כספר והיה  לרב מכר, ובכל מקום בו הוא מופיע אנשים מבקשים את הספר עם הקדשה שלו. הוא היה בן שש-עשרה כשהוא נלקח לגרמניה. הוא היה נער, אבל במבנה הגוף שלו הוא היה יותר גדול וחזק מאבא שלו. לכן בסלקציה הוא הלך עם הגברים ולא עם הילדים. בקיצור, זו הפכה להיות המטרה שלו בחיים. הוא הפך להיות מעין דובר הדור הזה בבלגיה.

איך אתם, בני המשפחה, הגבתם לשינוי שחל בו?

כשהוא התחיל לספר אני התאבלתי על אחי הקטן ולא רציתי לשמוע סיפורים מגרמניה. זה היה מסלול התנגשות מאוד מאוד קשה. הוא מצדו סיפר לכל מי שרצה רק לשמוע, אבל אני לא יכולתי להכיל את הסיפור שלו. הספר שלו היה מונח שנה שלמה סגור על השידה שלי עד שבכלל פתחתי אותו. כשכבר קראתי גיליתי דברים וכעסתי עליו שהוא לא סיפר לי קודם. לא נסעתי אתו לאושוויץ עדיין. הוא ביקש ממני להצטרף אליו, ואני אמרתי שאני אבוא בתנאי שנהיה שנינו לבד, בלי כיתה, תלמידים ומורים. לי מגיע סיפור יותר טוב, ולא הסיפור שאתה יודע כבר בעל פה. אני צריך את הנסיעה הזאת רק בשביל הקשר אתו. לא בשביל להבין משהו שקרה אז. אני צריך להיות קצת עם אבא שלי, אבל אני גם יודע שיותר ממה שהוא כתב בספר הוא לא יהיה מסוגל להגיד לי. זה יהיה לו קשה מדיי, אבל לפחות כדי שהוא יידע שבנו הבכור נסע אתו לאושוויץ. 

אם הוא לא יספר לי, אני אראה החמצה בזה שלא הצלחתי להביא אותו לכך שהוא יספר לי פנים אל פנים משהו שהוא אף פעם לא סיפר לאנשים אחרים. אם הוא יהיה מסוגל להגיד לי קצת יותר - יותר מה שהוא כתב בספר, יותר ממה שהוא מספר לתלמידים, יותר ממה שהוא סיפר לאימא שלי - אני חושב שאני ארוויח משהו בקשר אתו, משהו שיישאר אתי. אני יכול להבין שהוא ודומיו לא סיפרו לילדים כדי לגונן עליהם. באחת הפעמים ששאלתי אותו מדוע הוא לא סיפר לנו, היו שתי תשובות: האחת שאף פעם לא שאלנו אותו, והשנייה שהוא רצה לגונן עלינו. אני לא עשיתי מחקר השוואתי בין "דור שני" שסיפרו לו לבין "דור שני" שלא סיפרו לו. אני לא יודע מי יצא מוכשר יותר לחיים, אבל מכיוון שאני לא יכול לתקן את העבר, אולי אפשר לתקן משהו בהווה: בקשר בינינו, בהבנה של הדברים, ובמה שיהיה לי למסור אחר כך. אמנם מנקודת מבט אחרת, אבל אוכל לפחות לספר את הסיפור האמיתי של אבא שלי.

אתה חושב שאחרי שתהיה שם אתו תוכל להתחיל לעבוד על הספר שלך?

אני חושב שאני אתחיל קודם. אני יכול להתחיל מחר.

מה גרם לך להשתהות בכתיבת הספר?

אם הייתם שואלים אותי לפני כמה שנים, הייתי אומר שכל עוד אבא שלי חי, אני לא יכול לעשות את הקומיקס הזה. קשה לי אפילו לחשוב שהוא יקרא את זה. כי באותה מידה שאנחנו היינו ארבעה ילדים ולא יכולנו לדעת מה עובר עליו, לו לא היה מושג מה עבר עלינו. בקומיקס אני אוכל לכתוב על הדברים האלה והוא יקרא את זה. היום אני בטוח שהוא יהיה פתוח לקרוא את זה, כי הוא את שלו עשה. הוא היה מספר ללא שם שהיה אמור להיעלם מכדור הארץ. גם אחרי שהוא יצא מהמחנות והקים משפחה, הוא היה מאוד אנונימי. הוא לא היה "מישהו". בגלל המלחמה הוא מעולם לא השלים את הלימודים, ולא הגשים חלומות גדולים. הוא שרד והקים משפחה, ובשביל מי שיצא מהגיהינום זה אולי הישג גדול. אבל בזכות העדות שלו הייתה לו רהביליטציה בחברת בני אדם. אני חושב שמהמקום הזה של להיות מישהו יהיה לו קל יותר לקרוא את הסיפור שלי. 

בעבר לא הייתי בשל להתחיל לכתוב, כי זה מהול בכל כך הרבה תסכולים וכעסים ושאלות פתוחות; וצחוקים. ואני עדיין לא יודע בכלל איך אני רוצה לטפל בזה. זה סיפור לא פשוט. לכן אני לא נגעתי ממש בבשר החי, אני כל הזמן מסביב. כל הקריקטורות, מה שנמצא בבלוג שלי, זה השוליים של העניין.

אתה רוצה לכתוב את הסיפור שלו?

לא. את הסיפור שלי, אני רוצה לכתוב את הסיפור שלי. כמובן שיהיה לו מקום מרכזי. אני לא יכול לספר עליי בלי לספר עליו. לא הייתי לבד. היינו ארבעה ילדים והיה לנו הווי משפחתי, אבל אי אפשר לעשות את "מאוס" פעם נוספת. את העבודה שעשה ארט ספיגלמן על עצמו ועל אבא שלו כדי להוציא ממנו בכוח את הסיפור ולהפוך אותו לקומיקס אני לא יכול לעשות, כי זה כבר נעשה וזה היה מושלם. זאת יצירת מופת. לי יש זווית אחרת. אני רוצה לחזור לילדות ולנסות לתאר את ההווי של הבית והילדות שלי על רקע השואה. אני רוצה להביא את חוויותיי מזווית הראייה שלי כילד בבית של ניצולים - מה אני הבנתי, מה היה מותר ומה היה אסור, כיצד אני הסתכלתי על החברה. עד עכשיו, תוך כדי כתיבה, ניסיתי להעלות זיכרונות מדויקים ולכתוב אותם בבת אחת כדי לא לשכוח אף פרט שיכול להיות שתהיה לו משמעות. אז הוצאתי מעצמי לא מעט. אבל כל הזמן יש עוד ועוד. זאת חובה שיש לי כלפי עצמי ולא כלפי אף אחד אחר. אם אני אסיים ואבא שלי יוכל לקרוא את זה, מה טוב.

וזה יהיה קומיקס?

וזה יהיה קומיקס מאוד מוצלח, מאוד מצחיק.

למה קומיקס?

מכיוון שזה הדבר הראשון שהכרתי כילד. גדלתי עם קומיקסים ביד. הייתי מסתכל על קומיקסים עוד לפני שידעתי לקרוא. בלגיה היא למעשה אחת ממעצמות הקומיקס בעולם, שהן צרפת, ארצות הברית יפן - ובלגיה.

הקומיקס הבלגו-צרפתי היה ועודנו החשוב ביותר באירופה. הקומיקס התחיל כמוצר לוואי של העיתונות, כמקדם מכירות של עיתונים. כשהעיתונות נולדה והתפתחה בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, לא היה רדיו, קולנוע, או טלוויזיה. היו סדרות הומוריסטיות בעיתונים, לכן זה נקרא קומיקס. זה היה הומור של סלפסטיק, עם גיבורים שחזרו כל יום בסיפורים נפרדים או בהמשכים. עם הזמן זה הפך להיות שפה נפרדת מהעיתונות. כשנולדתי ב-54' היה "טין-טין", ואחר כך היה גם "אסטריקס", שהוא צרפתי, אבל הרי צרפתית היא שפת אמי. והיו הדרדסים וכל מיני קומיקסים, וזה היה העולם שלי. תמיד ידעתי, כבר מכיתה א', שזה מה שאעשה כשאהיה גדול. אם נחזור לשאלה למה קומיקס, מכיוון שאני לא מגדיר את עצמי רק ככותב. אני חושב שזה לא יהיה שלם אם לא אצייר. זאת השפה שלי. אני יודע לספר סיפור טוב יותר כשאני משלב מילים ותמונות.

ייצוגי השואה באיור, בקומיקס ובאנימציה מעוררים לעתים קרובות מחלוקת. מה דעתך על אופני ייצוג אלה?

אלו שלושה מדיומים שונים וצריך להבחין ביניהם. קריקטורה היא אמנות בפני עצמה. האיור מלווה ונותן פרשנות בצד טקסט. קומיקס הוא שפה בפני עצמה. הוא בהחלט לא טקסט מאויר, אלא סיפור מצויר. השאלה של הייצוג צריכה להיבחן לאחר מעשה. אין טעם לשאול את השאלה המקדימה "האם זה נכון, רלוונטי, ראוי ". כל השאלות האלה מתגמדות נוכח העובדה הקיימת של יצירות העוסקות בשואה. מה הן עושות לקורא? האם יש להן השלכות מוסריות או חינוכיות? ברגע שאתה יוצר משהו שנוגע לשואה, יש לו זיקה חינוכית בין אם תרצה ובין אם לאו. אני לא חושב שהשאלה החינוכית העסיקה את ספיגלמן. המוטיבציה שלו הייתה בעיה אישית שהוא ניסה לפתור. ההשלכות החינוכיות באו מעצם הקיום של "מאוס", מהחשיפה הנרחבת שאליה זכה, משום שהוא תורגם ל-14 שפות, ובעיקר מאופייה הידידותי של שפת הקומיקס.

מה מייחד את הקומיקס ממדיומים אחרים?

הקשר בין המוצר, בין הטקסט והיותו קומיקס לבין הקורא. להבדיל מקולנוע ולהבדיל מאנימציה, את הקומיקס אתה יכול לקחת אתך לכל מקום. אתה לא צריך שום טכנולוגיה, אתה אפילו לא צריך חשמל. אור יום יספיק. קומיקס הוא מוצר שאתה לוקח ליד, בפורמט נוח, ומעיין בו בזמנך החופשי. הקשר שאתה מפתח עם הקומיקס הוא כמו קשר שאתה מפתח עם ספר. מי שאוהב לקרוא ספרים צריך להבין איזה קשר עמוק, אמיץ, ואינטימי וייחודי הקורא קושר עם הספר. אז יש בבלתי אמצעיות של אופן הכניסה שלך לעולם הקומיקס משהו קסום בצורה שנוגעת בנימים המאוד עמוקים שלך כקורא. הריגוש שאתה חווה, ההזדהות שלך עם הגיבורים הם מאוד עמוקים. אתה לבד עם עצמך, במיוחד בנושאים היותר אישיים, היותר עמוקים והיותר קשים.

לסרטים וספרים התרגלנו כאן, ולמרות ההצלחה הגדולה והפופולריות של הז'אנר הזה של קומיקס במדינות דוברות צרפתית ובארצות הברית, שנים רבות עברו עד שספר כמו "מאוס" תורגם לעברית. אתה חושב שייצוג השואה בקומיקס נתפס כמאיים?

אני לא חושב. כשאתם אומרים "אנשים" אני ישר שומע אנשים מבוגרים. להם יכול להיות שזה לא קל, כי אין להם הרגל של קריאת קומיקס, אבל לבני הנעורים יש. בעשרים שנות קיומו הצליח הקומיקס לחדור לתודעה המקומית ולייצר נישה קומיקסית מקומית. יש אפילו מוזיאון לקומיקס. יש חוגים במתנ"סים, ואחת לשנה באוגוסט מתקיים בסינמטק תל אביב פסטיבל קומיקס. כלומר יש פה צימאון. הבעיה בהתייחסות של ההדיוטות לקומיקס היא שהוא נתפס תמיד כמיועד לילדים, לבני נוער גג. אבל יש תחום שלם של קומיקס הפונה לקהל בוגר. ובקומיקסים אלה ישנם ערכים נוספים מלבד הומור או הרפתקנות בסגנון ג'יימס בונד או אינדיאנה ג'ונס. הזירה הזאת לבוגרים מתמלאת בשנים האחרונות בסיפורים אישיים מאוד מרתקים. אמנם יש בזה חשיפה, אבל זאת לא חשיפה אקסהיביציוניסטית כמו בתיאטרון ובקולנוע. בקומיקס גם כשאתה לגמרי מתערטל נפשית, זו מעין השלכה של עצמך מול הקורא היחיד. חוץ מזה, קומיקס אתה יכול לעשות לבד, אתה לא צריך מפיק, במאי, תקציב, תאורנים, מאפרים, מלבישים, שחקנים. אתה מתלבט לבד מול הדף הלבן ומוציא מעצמך את הדברים.

בקומיקסים השונים שנעשים בנושא השואה יש סגנונות מגוונים, מן הסתם כמספר הסגנונות שקיימים בז'אנר הזה. יש איזה סגנון שמועדף עליך?

ממש לא. לי קשה עם דברים שלא מצוירים טוב. או כשהם לא מעניינים. אני לא יכול להגדיר "טוב", אבל עבודה אמנותית רעה, נמוכה, דוחה אותי. ספר מעניין אני אקרא עד הסוף גם אם הסגנון שלו לא לרוחי. אף פעם לא קראתי סיפור של גיבור-על עד הסוף. אני לא סובל את זה.

יש טענה שגיבורי-העל האמריקנים הם המצאה של מהגרים יהודים.

במוזיאון היהודי בניו יורק הוצגה לפני כמה שנים תערוכה בנושא. זאת תזה מעניינת, רק שהיום בתחום הזה של היוצרים של גיבורי-על אתה מוצא מעט מאוד יהודים. יכול להיות שהם המציאו את זה מתוך היותם מהגרים, ומתוך האוניברסליזם היהודי והאמונה בכוח עליון וכו'. אבל עובדה היא שניתן למצוא גיבורי-על גם ביפן, ואין כל כך הרבה יהודים ביפן. הסבר נוסף על תופעת גיבורי-העל הוא שארצות הברית היא מדינה בלי היסטוריה: באו אירופים, הרגו את האינדיאנים, הקימו מדינה. יש מיתולוגיה יוונית, רומית, הודית, אבל אין מיתולוגיה אמריקנית. גיבורי-העל מהווים את המיתולוגיה שאין להם. נראה לי שזה מתחבר טוב לפאסט פוד. פאסט-מיתולוגיה, למה לא? 

כמי שגדל על האסכולה של הקומיקס הפרנקו-בלגי, אף פעם לא לקחתי ברצינות את גיבורי-העל. זה נראה לי מצויר לא טוב, ילדותי, משעמם ושבלוני. במרוצת השנים הקדשתי לזה קצת יותר מחשבה, כי ראיתי שכשאני מדבר על קומיקס בכיתה, הרפרנס של הסטודנטים הוא קודם כל גיבורי-על. נאלצתי להתעניין קצת יותר, והיום אני מזלזל בזה פחות מאשר בעבר. אני מודע לחשיבות, אבל הריאליזם הזה הוא לא לרוחי.

ואם מישהו ישתמש באסתטיקה כזו בקומיקס בנושא שואה?

זה יהיה נורא! אפילו ג'ו קוברט הבין את זה. הוא בא מעולם של ציפורן ודיו שחור. הוא צייר גיבורי-על כל חייו, וכאן הוא החליט לעבוד אחרת.

למה סגנון זה הוא עדיף?

משום שהוא אמיתי יותר. הסגנון השני הוא מנייריסטי, גותי, בלתי נסבל. קומיקס כזה היה יוצא קומיקס לבני נוער, וזה קומיקס למבוגרים. השפה הזו היא קצת יותר נשגבת, חופשית יותר, אמנותית יותר ופחות נוסחתית. זו המקבילה לסרט עצמאי, ואם קוברט היה עושה את זה בדיו, המקבילה הייתה סרט הוליוודי. ואולי משום כך זו הפעם הראשונה שהקומיקס שלו הוא כל כך אישי.

זה סיפור מרגש שמאוד אהבתי. הספר של קוברט הוא מוצלח מאוד. זאת האסכולה האמריקנית והריאליזם במיטבו. אמנים שיודעים בכמה משיכות עיפרון לבנות סצנה. 

בקומיקס אין נוסחאות, הכול פתוח. הסגנון של גיבורי-העל הוא יותר נוסחתי. מחולק הוריזונטלי (פרוס מאוזן). ב"מאוס" ספיגלמן בנה היררכיה שבה הקורא צריך להבין איפה המספר ואיפה הדיאלוג החי. זה כמו קריינות בסרט. ספיגלמן שיחק עם הקונבנציות של הז'אנר בצורה מעניינת מאוד. הוא התלבט קשות כיצד לצייר את "מאוס", כי זה לא הסגנון הרגיל שלו. וההחלטה שלו לצייר יהודים כעכברים הייתה החלטה מאוד אמיצה.

חלק מהקריקטורות שלך מתפרסמות בעברית וחלק בצרפתית. שאלנו את עצמנו אם קהל היעד שלך הוא פרנקופוני או ישראלי?

הקריקטורות שלי לא מתפרסמות כרגע בישראל. הן מתפרסמות בצרפתית. פה הן מתפרסמות רק בבלוג. יש קריקטורות שאני עושה בצרפתית, ואו שאני מתרגם אותן בגוף הקריקטורה ומפרסם בבלוג בעברית, או שאני מוסיף את התרגום כשורה נלווית. במשך עשר שנים הייתי עושה קריקטורות בעברית, מתרגם לצרפתית ושולח לחו"ל. אך יש דברים שלא ניתן לתרגם, מאחר שהם תלויי קונטקסט. במקרים כאלה נדרש הסבר לקהל שלא מדבר את השפה, מהו ההקשר התרבותי ומה יש להבין. לפעמים יש לי קריקטורות שמובנות רק בצרפתית. לפעמים זה מתאים רק בעברית, ואז אני לא טורח לתרגם. רק כשבאמת אפשר למצוא הקבלה טובה, אני מתרגם.

באיזו שפה הקומיקס שלך ייכתב?

אני עוד לא יודע, אבל מבחינתי הוא יהיה בשתי שפות: בעברית ובצרפתית. אני דובר את שתי השפות פחות או יותר באותה הרמה. חשוב לי לתקשר עם קהל פה, וחשוב לי לתקשר עם קהל פרנקופוני במידה שווה. וכמובן, אני לא אצטרך לתרגם, אני אכתוב אותו בשתי השפות. אז אני גם צריך לחשוב על דרך לעבוד בשתי השפות במקביל. אני אתחיל משפה אחת, ואחר כך אעבור לשנייה. מאיזו שפה אני אתחיל? יכול להיות שמצרפתית. זיכרונות הילדות שלי הם לא בעברית.