שמחה רותם (רטהייזר), המכונה קאז'יק, נולד בשנת 1924 בורשה שבפולין. הבכור מבין ארבעת ילדי המשפחה. בהיותו בן 12 הצטרף קאז'יק אל תנועת הנוער החלוצית 'הנוער הציוני'. עם פרוץ מלחמת העולם השניה, בספטמבר 1939, איבד קאז'יק את אחיו ישראל וחמישה בני משפחה נוספים, כאשר ביתו נהרס בהפצצות הגרמנים. קאז'יק עצמו נפצע בהפצצות אלה. לאחר גרוש יהודי ורשה לגטו, שלחו אותו הוריו אל קרובי משפחה בכפר קלבוב, ליד ראדום, שם שהה כשלושה חודשים. בשנת 1942 חזר לגטו ורשה וחבר לארגון היהודי הלוחם (אי"ל). במהלך מרד גטו ורשה נלחם ושימש כקַשָּר בין הבונקרים שבתוך הגטו לבין הצד הארי. בסיום המרד פיקד קאז'יק על חילוצם של לוחמים מהגטו הבוער דרך תעלות ביוב. במעשה זה הציל את אחרוני המורדים ממרד גטו ורשה, שמר עליהם ואפשר להם להסתתר ביער ובדירות מסתור עד תום המלחמה. לאחר מכן המשיך קאז'יק לפעול בתפקידו כקשר וגם לקח חלק במרד הפולני בורשה. בינואר 1945 נשלח לעיר לובלין על-מנת ליצור קשר עם הממשלה הפולנית הזמנית. בדרכו לשם פגש חיילים סובייטים וכך מצא את עצמו בשטח שזה עתה שוחרר מהכיבוש הנאצי. בהמשך לקח חלק בארגון 'הבריחה'. בשנת 1946 עלה קאז'יק לארץ-ישראל במסגרת 'עלייה ב'' ונכלא על-ידי הבריטים במחנה המעצר בעתלית. בארץ הצטרף ל'הגנה' ולחם במלחמת העצמאות. לאחר קום המדינה שימש קאז'יק במספר תפקידים רשמיים בשליחות מדינת ישראל.
קאז'יק נשוי לגינה לבית אולמר ולהם שני בנים וחמישה נכדים. בשנת 1984 העלה את קורותיו על הכתב בספרו "ובתוכי העבר". החל משנת 1963 משמש קאז'יק כחבר בוועדה לציון חסידי אומות העולם של יד ושם. בשנת 2010 הקימה ממשלת פולין אנדרטה מעל בור הביוב שממנו יצאו הלוחמים.
לפניכם דברים שסיפר קאז'יק בראיונות ובהרצאות שנתן ביד ושם לאורך השנים.
האם תוכל לספר לנו על החיים לפני המלחמה?
נולדתי בורשה בשנת 1924. הוריי היו דתיים וגם ציוניים, קרובים בהשקפותיהם לחוגים של 'המזרחי'. בבית דיברנו יידיש, בחוץ, עם הסובבים, דיברנו פולנית, ובבית-הספר למדתי גם עברית. אבי היה בעל חנות לממכר חומרי בניין, נפט, צבעים וסדקית. אחרי שסיימתי את לימודיי בבית-ספר יסודי, המשכתי ללמוד בבית-ספר תיכון טכני מקצועי של הקהילה היהודית שנמצא בחצר הקהילה ברחוב גז'יבובסקה 26.
האם היית שייך לתנועת נוער כלשהי?
אני הייתי איש של הציונים: 'עקיבא' ו'הנוער הציוני'. עוד לפני המלחמה הייתי חבר בתנועת 'הנוער הציוני' במשך שנתיים. מאוחר יותר היה פילוג ב'נוער הציוני', חלק הלך ל'עקיבא' ואני בתוכם.
האם תוכל לספר על הימים הראשונים של המלחמה?
עד כמה שזכור לי, ביום פרוץ המלחמה באחד בספטמבר 1939, הייתי בבוקר בעיר, יתכן שבדרכי לבית-הספר. פתאום שמענו רעש של להקת אוירונים.
הטראם [חשמלית] נעצר. היו אנשים שאמרו כי האוירונים מפציצים את העיר והיו שאמרו שאלה תמרונים של חיל האוויר הפולני. מובן שמהר מאוד התברר כי זוהי התקפה של אוירונים גרמנים וכי פרצה מלחמה.
כבר בימים הראשונים נוצר מצב קשה מבחינת השגת מצרכי מזון. מיום ליום החמיר המצב, גברה הפאניקה וירד המוראל. ההפצצות הכבדות גברו והלכו. לא פעם קשה היה לי להכיר מקום בו עברתי אתמול, כי שורות ארוכות של בתים הפכו לתלי חורבות.
זכור לי שביתנו הופצץ יום אחרי יום הכיפורים. בבית פגעו שתי פצצות. בהתפוצצות נהרגו ונפצעו רבים מדיירי הבית. בין ההרוגים היו סבי וסבתי מצד אמי, דודתי ובעלה, בעלה של דודה אחרת, בת-דודתי ואחי ישראל, שהיה צעיר ממני בכשנה וחצי. אמי נפצעה ואני עצמי נפצעתי קשה. כשחזרתי להכרתי מצאתי את עצמי תחת מפולת. בסופו של דבר הצלחתי בכוחות עצמי להיחלץ. כשיצאתי ראיתי שביתנו הרוס לגמרי ולא ראיתי בו סימני חיים. הגעתי למקלט בבית סמוך ומצאתי שם את הוריי ושתי אחיותיי. הבנתי כי יתר בני המשפחה נהרגו כולם.
בהמשך הוחרמה החנות של אבי על-ידי הגרמנים ונצטוינו לשאת אות קלון ליהודים.
אחר-כך הוקם הגטו.
מה אתה זוכר מהחיים בגטו?
זמן קצר אחרי הקמת הגטו הוריי שלחו אותי לקרובי משפחה בעיירה קלבוב, על יד ראדום. נשארתי שם עד אמצע 1942, כלומר כשלושה חודשים. שם היה גטו ללא חומה. ושמה ראיתי בפעם הראשונה, במרחק של חמישה מטרים ממני איך שגרמני הורג יהודי והדם נשפך. תפסו אותו מחוץ לגטו. לא היתה חומה... אבל אסור היה לצאת. אז הגיע יושב-ראש היודנראט והתחנן על נפשו. לא עזר שום דבר. ירה בו והרג אותו. עלו על סוסים והלכו משם. זהו. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי איך הורגים.
בגירוש הגדול לא הייתי בורשה, אבל אחרי ששמעתי מה שקורה שם אז קמתי יום אחד וחזרתי הביתה. זהו. ונשארתי בגטו כמו כולם. בפעם הראשונה זעזע אותי מראה הגטו. כאמור, נעדרתי במשך תקופה ארוכה מורשה וידעתי על כל מה שעבר בינתיים על היהודים מתוך מה ששמעתי מאחרים.
בגטו המשכתי להיפגש עם חבריי לתנועה. באותה תקופה נבחרו מבין חברי התנועות גרעיני פעילים שהפכו ליחידות הארגון הלוחם.
האם תוכל לתאר את האוירה בגטו ערב המרד?
אנחנו ידענו בגטו שמשהו הולך לקרות, אך לומר את האמת, גם בשלב זה, כלומר בשלב הסופי שלפני חיסול הגטו, עדיין לא השלמנו כנראה עם הדבר הזה, ש...חיסול טוטאלי, לא ייתכן... במאה ה-20, בלב ליבה של אירופה, פשוט לא יתכן דבר כזה. קשה היה להשלים עם הרעיון הזה. בייחוד הדור המבוגר, כי אני הייתי בחור צעיר בעת ההיא, בן 18 או 19. הדור המבוגר, כמו ההורים שלי, הם זכרו עדיין את הגרמנים ממלחמת העולם הראשונה, כאנשים שהתייחסו ליהודים בצורה די טובה. לא יתכן, אין דבר כזה בכלל... איך בכל-זאת משכנעים את האוכלוסייה שזה כן נכון? בשלב מסוים נשלח אחד מאנשי ה'בונד', זלמן - זיגמונט פרידריך, והוא נסע אחרי רכבת שנסעה לטרבלינקה וחזר עם הבשורה שכל זה נכון, אמת ויציב. ואיך ידענו שזה בוודאות מוחלטת? טרבלינקה היתה בתוך שטח של יער, שלא ראו שום דבר ממה שנעשה בפנים. אבל הגרמנים לא יכלו להסתיר שני דברים: את העשן ואת הריח... וריח של שריפת גופות, זה ריח מסויים מאוד, וזה אי אפשר להסתיר וכך היה ברור ששמה משהו מתרחש. זה דבר אחד, ודבר שני הוא שלמרות הכל הצליחו לברוח מטרבלינקה מספר אנשים, לא ביחד, ביניהם היה בן–דוד שלי שהצליח לברוח. הוא התחבא מתחת לערימת בגדים ענקית שהועמסה על הרכבת בטרבלינקה ומצא את עצמו בחוץ. הוא חזר לגטו וסיפר, אבל ההורים שלי לא רצו להאמין לו.
האם תוכל לספר מה קרה לך במהלך המרד בגטו ורשה ולאחריו?
המרד החל ב-19 באפריל 1943. זה היה ערב ליל הסדר והגרמנים בדרך כלל אהבו בכל חג יהודי "לעשות ליהודים שמח". כך זה התחיל. ברגע הראשון, כאשר ראיתי את הכוח הגרמני האדיר שנכנס לגטו, התגובה הראשונית, ואני מניח שלא רק שלי... הרגשתי שאנחנו אפס. איזו יכולת יש לנו עם הנשק הדל – הכמעט לא-כלום – בהשוואה לכוח הגרמני האדיר, עם תותחים קלים וטנקים ונגמ"שים וכוח רגלי אדיר של מאות, מאות אם לא אלפים, שנכנסים פנימה ורכובים על אופנועים ואמבולנסים, ומה לא... הרגשתי את עצמי חסר אונים באופן מוחלט. על כל פנים, הייתי אז על המשמר עם ציפורה לרר וחלקתי איתה את התחושות שלי באותו רגע... אולם במחשבה שניה, שהגיעה מיד: הרי לרגע הזה חיכינו! ואחרי שהגיעו אלינו הידיעות הראשונות על מה שהתרחש בגטו המרכזי וגם למחרת אצלנו בשטח, היתה התרוממות רוח בלתי רגילה. כלומר, מצב הרוח נע מהקצה לקצה השני. מצד אחד חוסר אונים ומצד שני התרוממות רוח בלתי רגילה, כאילו ניצחנו את הגרמנים... הרי קשה היה להעלות על הדעת, גם אחרי ההצלחה הראשונית, היה ברור לנו שגורלנו נחרץ ושזו רק שאלה של זמן. אבל, למרות כל זה היתה התרוממות רוח בלתי רגילה, של עצם העובדה שאתה יכול להתמודד עם הגרמני הכל-יכול, שלמעשה רק המראה שלו הטיל אימה ופחד ושיתק אותך לחלוטין. אז זו היתה התגובה וזה היה מצב הרוח בימים הראשונים.
הקבוצה שלנו היתה ברחוב וואלובה 6 [באיזור המברשתנים], אם אני לא טועה ושם, במקום הכי גבוה, היתה לנו נקודת תצפית שממנה ניתן היה לראות את שער הכניסה לתוך השטח שלנו. ליד השער, בסמוך לכניסה, הטמנו חומר נפץ בכמות גדולה מאוד שהיתה מוכנה לאותו רגע שבו הגרמנים יחליטו לחסל את הגטו. אז היינו אמורים להפעיל את מטען חומר הנפץ הזה.
בנקודת התצפית הזאת היה לי שקע ותקע להפעלת המטען ומהצד השני היה לי לחצן של פעמון אזעקה.על-פי המוסכם מראש, אם נראה שהגרמנים נכנסים, אשתמש בו בכדי להזעיק את כל יתר חברי הקבוצה ולתת להם התראה שהנה הגרמנים נכנסים. למעשה כבר כולנו היינו בכוננות מכיוון שב-19 באפריל זה התחיל בגטו המרכזי וידענו שזה רק עניין של זמן, ושבוודאי יתחילו במלאכת ההשמדה גם בשטח שלנו, אבל לא כולם היו אז בעמדות: היתה תצפית והיתה כוננות. ובעשרים לחודש, בשעות המוקדמות של הבוקר, ולמזלי אני בדיוק הייתי בנקודת התצפית...ראיתי פתאום קבוצה של כמה מאות אנשי ס"ס צועדת ומתחילה להיכנס... הראשונים מתחילים ממש לעבור את שער הגטו! לחצתי בפעמון האזעקה וביד השניה החזקתי את התקע בכדי להפעיל את המטען הזה. המפקד שלי, חנוך גוטמן, נכנס בריצה בהולה ולא הספקתי עוד להגיד לו מה, כי הוא ראה בדיוק כמוני מהחלון מה שקורה, חטף ממני את התקע והשתהה עוד... אני מניח שאלה היו שניות, אפילו לא רגעים. בעצם בהמשך למה שאני עשיתי: לא הפעלתי את זה מיד מכיוון שחשבתי שצריך לתת לקבוצה הראשונה לעבור ולהפעיל את המטען באמצע, בין אלה שמאחור לבין אלה שכבר עברו, כדי שלא לבזבז את המטען רק על מספר קטן של אנשים.
הוא חטף ממני את התקע והפעיל אותו. המטען התפוצץ והיה פיצוץ אדיר. אני ממש הייתי המום ומשותק ברגע הראשון. מראה של איברים מרוסקים ושל גופות שמתעופפות באוויר, של גרמנים! העם הזה שכבש את כל אירופה, הדביר את כל אירופה והגיע עד לשערי מוסקבה - זאת לא היתה תופעה שהיינו רגילים לראות, בפרט בתוך הגטו, לראות שפתאום יהודים הורגים גרמנים.
היה משהו בלתי רגיל... אני הייתי ממש משותק איזשהו זמן מהמראה הזה של הפגיעה האדירה והבריחה של הגרמנים, שגם כן, אף פעם... במשך שנים הורגלנו לראות בריחה של יהודים, או של לא-יהודים, אבל לא של גרמנים. פעם ראשונה שראיתי מאז פרוץ המלחמה, שגרמנים בורחים.
האם תוכל לתאר מה קרה בימים שלאחר מכן?
בשלב מסוים הגרמנים הציתו את הגטו ואנחנו בפנים – בלהבות. ידענו שזה הסוף שלנו, שכל מה שסיפרו לנו זה אמת ויציב ושזה פשוט להישרף בחיים בפנים [בתוך הגטו]. ראינו שלמרות כל מה שהגרמנים עושים ולמרות מה שקורה, רוב רובו של הארגון נותר בחיים. אז מה עושים? וכאן התברר לי שלא חשבו על אפשרות כזו. פשוט לא חשבו. יש אחרים שיגידו שכן חשבו, אבל שלא הוכן שום דבר. בשבילי המחשבה בלבד זה דבר חשוב מאוד, אבל צריך גם לעשות משהו, לעשות בה שימוש וכאן לא נעשה שום דבר.
יום אחד, תוך כדי המרד, הגיעו אליי שני חברים מהאי"ל. המפורסם מביניהם זה מארק אדלמן, שהיה איש ה'בונד', הוא היה המפקד שלי. הם שאלו אותי אם אני מוכן לנסות לצאת מהגטו. אמרתי "כן", לא היה לי מה להפסיד, ידעתי מה מחכה לי... שלחו שני אנשים: את זיגמונט פרידריך, שהזכרתי קודם, ואותי.
במצב זה נשאלה השאלה איך יוצאים מהגטו? איך מוצאים דרך החוצה במצב כפי שהיה אז? ניסינו לצאת בכל מיני דרכים והדבר היה בלתי אפשרי. הגטו כולו עמד בלהבות והיה שמור: מסביב היתה חומה גבוהה והיו שומרים גרמנים ואוקראינים והיתה המשטרה הפולנית. כולם שמרו שאף אחד לא יברח וקשה מאוד היה לברוח.
מצאנו מנהרה קצרה שהובילה מצד אחד של הרחוב אל הצד השני. לא ידענו מי הכין את המנהרה, יותר מאוחר התברר שהיא הוכנה על-ידי הבית"רים.
יצאנו לצד הארי באחד במאי בלילה והחלטנו שאנחנו נשארים שם עד לפנות בוקר, כדי לראות ולהתמצא בשטח. פתאום יצא מישהו [מאחד הבתים] וכשראה אותנו, מיד ניסה להיכנס חזרה ולסגור את הדלת, אולם לא נתתי לו לסגור את הדלת, כי רציתי להיכנס איתו לשיחה. סיפרתי לו סיפור שבסופו של דבר התקבל על דעתו: אמרתי לו שאנחנו שני פולנים שנתקענו בגטו ושרק עכשיו הצלחנו לצאת. הוא ברך אותנו ונתן לנו אינפורמציה שלא תסולא בזהב. הוא אמר לנו לא לצאת דרך השער כי עומדים שם גרמנים. אחר-כך הוא סיפר לנו וראינו גם... היו גוויות בחצר ועל הגג, הבנו שהיתה שם תקרית. יותר מאוחר התברר שאלה היו הבית"רים שהיו קשורים למחתרת הפולנית הימנית ושאנשיה בגדו בהם. כלומר, כשהבית"רים יצאו, הגרמנים חיכו להם ולא נותר מהם אף אחד. הבעיה שלנו היתה מה עושים עם החבר'ה שלנו שעדיין בפנים, איך אנחנו מוציאים אותם משם? זה היה סיפור שלא פשוט לבצע אותו. איך עושים את זה? מתי? היינו צריכים למצוא מקום נח לקפוץ החוצה [מהגטו] וישר להיכנס אליו. הבנו שהדרך היחידה זה תעלות הביוב. זו האפשרות שאולי נותנת סיכוי כלשהו לחזור חזרה לגטו ולעשות את עבודת ההצלה. הגענו למישהו שקראו לו 'מלך הסחטנים', הוא גר בקומת קרקע ואפשר היה לצאת מהחלון שלו ולרדת משם לתעלות הביוב, מבלי לעבור דרך השער ולהסתכן בכך ששומר הבית יראה אותנו וימסור אותנו לגרמנים. האיש הזה, 'מלך הסחטנים', ברגע מסוים, כשכבר עמדנו להיכנס לתוך התעלה, אמר לי שהוא חושב שאני יהודי. אולם בסופו של דבר שכנעתי אותו שאני צריך לחלץ קבוצה של פולנים, ושכשאחזור אבוא אליו וניישב את זה. הוא נתן לי ללכת ויצאנו לדרך. ללכת בתעלות הביוב זה לבירינט כזה, שבלי מובילים שמכירים את הדרכים ואת התעלות הצדדיות הייתי הולך לאיבוד... לא הייתי מגיע לאן שרציתי. הצלחנו לגייס לעניין הזה שני פולנים, עובדי תעלות הביוב.
מכרנו להם את אותו סיפור: שאנחנו הולכים להציל קבוצה של פולנים, שנתקעו בגטו ושבעבור עזרתם הם יירשמו בספרי ההיסטוריה לעולם ועד... אז הם הסכימו ללכת ולעזור. לאחר שעברנו כמה עשרות מטרים בתוך התעלות הם התחרטו וסרבו להמשיך ללכת. הוצאתי את האקדח שהיה ברשותי ואמרתי להם: "או שאתם הולכים [איתנו] או נשארים פה, מה שאתם בוחרים", אז הם המשיכו ללכת. הגענו לאיזשהו מקום והם אמרו לי: "אתה בתוך הגטו."
הלך איתי בחור נוסף, מ'השומר הצעיר', ואמרתי לו: "תשמע, אתה נשאר לשמור עליהם", כי הייתי בטוח שאם נשאיר אותם לבד הם לא יחכו לנו ואני עליתי למעלה. בסך הכל עניין של כמה ימים מאז שיצאתי מהגטו ולא הכרתי את המקום! הכל היה הרוס!
כמה זמן עבר מרגע שיצאת מהגטו ועד שחזרת אליו? מה עבר עליך בזמן הזה?
אני יצאתי באחד במאי וחזרתי חזרה בלילה שבין ה-8 וה-9 במאי. זה לקח שבוע ימים.. נצח! נצח!! ואם כבר נגענו בזה, אז בין זה לזה... בצד הארי היה אז יצחק צוקרמן, אנטק. כשנשלחתי הבינותי שאני צריך למסור לו דו"ח. באתי ופגשתי אותו ומסרתי לו דו"ח וראיתי ש... הבינותי תיכף ומיד, שלמעשה אין לו שום אפשרות לעזור לנו. אין כלום, אין שום דבר, אין מחשבה אפילו. ואז עמדתי בפני ברירה לא לעשות שום דבר או לעשות בכל זאת משהו. היו להוריי מכרים בורשה וחשבתי שאולי בכל-זאת אוכל להיעזר על ידי מישהו אחר.
מהאחד במאי, נפגשתי עם אנטק עוד פעם נוספת, אך הוא היה חסר אונים. לא היו לו קשרים. הוא אמר שאם זה המצב הוא יחזור לגטו. אבל מה היה הטעם?... אם תחזור לגטו, במה תוכל לעזור לאנשים? נפרדו דרכינו...
התרוצצתי בעיר לחפש דרך כלשהי לחזור בחזרה לגטו. לא יכולנו לחזור דרך המנהרה שדרכה יצאנו מהגטו כי עמדו שם גרמנים. ידעתי שכל רגע שעובר הסיכויים להציל מישהו הולכים ואוזלים.
של מי היה הרעיון להשתמש בתעלות הביוב?
אני לא יודע של מי היה הרעיון המקורי, אבל השתמשו בהן הרבה אנשים.
איפה יצאת מהתעלה בגטו?
יצאתי איפה שהיה אחד השערים ששימש ככניסה ויציאה מהגטו מאז הקמתו ועד הסוף. זה היה ברחוב גנשה. כשפתחתי את המכסה, ראיתי שיש פה סיכון. מצד שני חשבתי שזה לא רצוי שאלך לחפש מקום אחר, כי כבר פתחתי. הכל היה הרוס הרי.
בכל אופן, מצאתי את עצמי חזרה בתוך הגטו. ידעתי בדיוק איפה אני נמצא, זיהיתי את המקום והתחלתי להתרוצץ, ניסיתי למצוא איפה שידעתי... כאשר יצאתי בכלל לא העליתי על הדעת שהמצב יכול להשתנות, שאנשים עברו למקומות אחרים: לבונקרים אחרים... למרתפים אחרים... כל אחד חיפש איפשהו להסתתר... בקיצור, אני מסתובב... אני מגיע למקום אחד, אני מגיע למקום שני ולמקום שלישי ואני לא יודע... רץ כמו מטורף ו...אין תשובה משום מקום. איש לא עונה. ואז... פתאום אני שומע קול של אישה, ששוכבת איפה שהוא בין ההריסות. כי אין שום בית שלם, כלום! ו... אני מתחיל לדבר איתה ואני שואל אותה: "אולי שמעת? אולי ראית? אולי...?" והיא עונה לי, ואני מנסה למצוא אותה ובשום אופן לא מצאתיה! הקדשתי לזה דקות ארוכות שנראו לי כמו נצח. בסוף ויתרתי והמשכתי ללכת.
אחרי ש...'לא קול ולא עונה' היה לי רגע של כנראה חולשה או... לא יודע להגדיר את המצב שלי, התיישבתי בתוך ההריסות האלה, באיזשהו מקום, לא ידעתי בדיוק איפה אני, ידעתי שאני בתוך הגטו ו...ישבתי. לא יודע כמה זמן... כנראה לא מעט. לא ידעתי מה להחליט ודמיינתי לעצמי שאני היהודי האחרון בגטו ורשה או בורשה בכלל. חשבתי שאחכה עד הבוקר והגרמנים יכנסו ואז תהיה לי אפשרות: או שאצליח, או שלא אצליח להרוג גרמני אחד, אולי שניים, אולי אף אחד... יהרגו אותי ובזה נגמר הסיפור. כמו שאני יושב, כמעט בניחותא, ובאמת, לא יודע מה לעשות... כן ללכת, לא ללכת... אין לי כבר לאן ללכת. איש לא עונה לי, סימן שאין אף אחד. פתאום נזכרתי ששני המובילים שלי והבחור הנוסף מחכים לי והחלטתי שאני חוזר לתעלת הביוב. הם חיכו במקום והתחלנו ללכת בחזרה, מבלי שום תוצאה, שום דבר. כאן קרה הדבר הבלתי אפשרי שבכלל קשה להאמין שהוא היה, אבל עובדה שהוא היה...: פתאום היה נדמה לי ששמעתי איזה רשרוש בתוך תעלת הביוב, אבל אני לא בטוח ואני גם לא יודע מי.... אולי זה הגרמנים. הכל היה עניין של שניות ופתאום אני פוגש בתוך תעלת הביוב עשרה אנשים שהכרתי, ביניהם, הראשונה שראיתי, היתה פנינה גרינשפן. אתם יכולים לתאר לעצמכם מן פגישה כזו, פתאומית, בתוך תעלת הביוב. שמחה וששון! כמעט שאיבדנו בינתיים את המובילים, כי הם לא רצו לחכות יותר, הם כבר הבינו מה שהולך פה אז היה צריך מהר מהר לעשות את הדברים. בתוך הקבוצה מצאתי בחור אחד ששמו היה שלמה שוסטר, שהיה צעיר ממני בשנה, אותו הכרתי היטב, עליו סמכתי.
שאלתי אותו קודם כל אם יש עדיין אנשים מהארגון שנותרו בחיים והם עדיין בפנים. קיבלתי תשובה חיובית. ביקשתי ממנו שייקח איתו אדם נוסף, יחזור בחזרה ויביא את כולם לתעלת הביוב.
נתתי הוראה לחכות על יד מכסה היציאה מתעלת הביוב, במקום בו אני אצא. בדרך סימנתי בגיר את המסלול בו עברנו. לפני שירדתי לתעלה לקחתי איתי גיר, כי לקחתי בחשבון שמישהו עלול לפספס ואז לא אדע איך לחזור בכלל.
הגעתי למכסה שממנו נכנסתי פנימה, ליד אותו 'מלך הסחטנים', וחזרתי אליו. חזרתי אליו כי זה היה הכי קרוב וגם כי שם יכולתי להחליף את הבגדים. נסו לחשוב איך נראיתי ואיך הרחתי אחרי כל ה'טיול' הזה... אמרתי לעשירייה הזאת שאצור איתם קשר. שאלו אותי אם יש לי זה או יש לי זה ואני אמרתי שיש לי הכל. מה אני אגיד להם, שאין לי כלום? שאני לא יודע מה אני עושה ברגע שאני יוצא החוצה? אמרתי להם שיחכו ושאני אצור איתם קשר. ו... קודם כל אני קיימתי את מה שאמרתי: לפנות בוקר חזרתי חזרה ויצרתי איתם קשר. בכל מכסה של תעלות הביוב יש פתח קטן של כשני סנטימטרים. שלשלתי דרכו פתק פנימה וביקשתי תשובה אם כל היתר, כל מי שנשאר בגטו, כבר הגיע ואם הם מחכים במקום. קיבלתי תשובה חיובית, שהאנשים הגיעו ומחכים שנוציא אותם ושאם לא נוציא אותם באופן מיידי, אז כבר לא יהיה את מי להוציא, וידעתי שזה המצב באמת. לא היתה לי שום אפשרות כזאת. בינתיים, בלילה, דאגתי להוריד להם קצת אוכל.
תשובה ברורה לא יכולתי לתת להם, כי לא ידעתי מתי אני משיג ומארגן את כל זה... קודם כל רכב... מאיפה אני לוקח רכב להעביר את כל האנשים?
אחרי ריצות לפה ולשם הצלחנו להתארגן לחלץ אותם בעשרה במאי, באמצע היום, במרחק של כ-150 מטר ממשמר גרמני.
למה החילוץ נקבע דווקא בשעה הזו ובמיקום הזה?
בגלל אותו 'מלך סחטנים', כי שם הוא גר וזה היה הבסיס לכניסה לתעלה ולחזרה מהתעלה. בינתיים הוא שיתף פעולה וניצלנו את זה.
שעת החילוץ נקבעה לאמצע היום כי בשעות החשכה היה עוצר ואי אפשר היה לנוע ברחובות וגם כי הזמנו משאית להובלת רהיטים, כאילו על-מנת להעביר תכולה של בית. הזמנו שתיים אך הגיעה רק אחת ופתאום הנהג רואה שבמקום רהיטים אנחנו מעמיסים אנשים... ותוך כדי כל המהומה הזאת עובר קצין משטרה פולנית והולך לכיוון עמדת הגרמנים. ניגשתי אליו ואמרתי לו שמתבצעת כאן פעולה של המחתרת הפולנית וביקשתי ממנו לחזור בחזרה מאיפה שבא... בדיעבד חשבתי שזו היתה שטות, כי הוא יכול היה להגיע לגרמנים מדרך אחרת. אבל לא חשבתי הרבה... חשבתי שצריך לעשות דברים כדי למנוע ממנו... הגרמנים היו הכי קרובים אליו ואליי בעת ההיא.
אז הוא חזר בו ואנחנו פתחנו את מכסה הביוב ואנשים התחילו לצאת, עלו למשאית. אני אומר 'התחילו לצאת' זה מוגזם מכיוון שהם היו באפיסת כוחות ולכל אחד היה צריך לעזור, לסחוב אותו החוצה... האוטו התמלא וכשראיתי שאף אחד יותר לא יוצא ניגשתי לפתח התעלה, והתכופפתי פנימה וצעקתי פנימה אם יש עוד מישהו ואין קול ואין עונה ו... נתתי הוראה לזוז.
האם הגרמנים ראו את כל זה?
הם ראו שיש איזו מהומה אבל הם לא ניגשו לבדוק, לא עשו שום פעולה. היה להם תפקיד לעמוד שמה אז הם עמדו שמה... אם הם ראו או לא ראו אני לא יודע.
כמה יהודים עלו על המשאית?
אני חושב שבמשאית היה... כל כך צפוף... שכבו אחד על השני. על המשאית עלה גם מפקד השטח שלי, הממונה על כמה קבוצות לוחמות, מארק אדלמן. המשאית התמלאה. נתתי הוראה לנסוע. וכאן קרה דבר נוסף שהעמיד אותי במצב מאוד מאוד קשה: אני נותן הוראה לזוז אז צביה לובטקין שהיתה בין אלה שעלו למשאית, אמרה לי: "נשארו אנשים למטה, חכה". אמרתי לה: "תשמעי, כאן אני מפקד הפעולה," במילים אלה... "ואני לא מחכה. אחרת אף אחד לא יצא בחיים מפה." ונתתי הוראה לזוז וזהו, נגמר הסיפור.
[מתוך עדות שנתן קאז'יק ביד ושם ב-1959: כשהגענו ליער אמרה אליי צביה כי היא כועסת עליי מאוד וכי היא מתכוונת לירות בי. אמרתי לה כי אין לי התנגדות כי נירה איש ברעהו. מארק אדלשטיין סיפר לי אחר-כך כי ברגע שפתחנו את התעלה ואנשים החלו לצאת, נשלחו שני אנשים ללכת לקרוא לאלה שהיו בתעלה הצדדית. השניים סרבו. צביה פנתה אז לשלאמק שוסטר ולאדולף הוכמן ושלחה אותם. כן הבטיחה להם, כי בלעדיהם לא תצא. (אגב, שלאמק היה חברי הקרוב ביותר).
על אף הכל, בשוקלי גם עכשיו בפרספקטיבה של שנים רבות אחורנית את העניין, בטוחני כי נהגתי נכון אז על שלא חזרנו למקום היציאה. האוטו היה ממילא מלא ולא היה מקום בו לאנשים נוספים. לפי חשבוני הגיעו הגרמנים דקות ספורות אחר שהתרחקנו מן המקום. הנחתי כי כשהאנשים הנשארים בתעלה יגיעו אל הפתח ויראו כי היא סגורה, הם יבינו כי אי אפשר לצאת עתה. שיקול זה היה מוטעה, כי כפי הנראה הם דווקא ניסו לצאת וכאמור, נהרגו כולם.
לשאלתי על שום מה נשארו ה-155 איש בתעלה הצדדית ולא התרכזו כולם ליד פתח היציאה, ענתה לי צביה ואמרה כי ליד הפתח היו מים רבים וקשה היה להחזיק שם את האנשים. היה הכרח להחזיק חלק מהם במקום יבש יותר.
למחרת היום התקשרתי עם אנטק צוקרמן. סיפרתי לו כי צביה אשתו היא בין הניצולים. הוא לא האמין בתחילה. אחר כך לקחתיו ליער והפגשתיו עם צביה ועם כל האחרים.]
אני דיברתי עם מארק אחרי זה בלי סוף פעמים ושאלתי אותו: "תגיד לי, למה אתה לא התערבת? אתה היית המפקד שלי." מה שאני יכול להגיד לכם זה שהוא היה באפיסת כוחות ולא היה מסוגל לעשות דבר. אבל על זה הוא ענה לי: "תשמע, אני חשבתי שאתה היחידי שיודע מה שהוא עושה שם." טוב... זה נכון, פשוט לא היה מישהו אחר. לא שביקשתי את התפקיד. לא ביקשתי שום דבר, לא היה לי מושג שאני אעמוד בפני מצב כזה. אבל היה צריך לפעול. דבר אחד שהבנתי הוא שכל רגע נוסף שעובר אנחנו עלולים לשלם מחיר יקר.
היה צריך להוביל את האנשים לאיזשהו מקום, ואין יערות בסביבה קרובה לורשה. זה היה מינוס גדול, אבל לא היתה ברירה, זה מה שהיה. ביקשתי מהחבר שלי, שהלך איתי לשם, שייסע עם המשאית, שנדע לאן הם הגיעו. הייתי צריך למצוא אותם אחרי זה, אי אפשר היה לשלוח אותם לבד. אבל הוא לא הסכים. אז בלית ברירה אני קפצתי על המשאית ונסעתי והגענו לאיזה מן יערון קטן, חורשה בעצם. אחרי שעברו כשעה וחצי-שעתיים מאז שהגעתי איתם לשם, חשבתי: "הגיע הזמן לחזור לורשה, לגשת לשם ולראות מה קרה." כשחזרתי ראיתי שהבחור הזה שהלך איתי, היהודי, כבר לא בחיים. ראיתי אותו הרוג, ירוי, ומלבדו עוד מישהו אחד ירוי. הבנתי שאצטרך להסתלק כי ראו אותי שם הרבה אנשים ומישהו יכול להצביע עליי ואני עלול לגמור גם... והסתלקתי משם.
מה עלה בגורלם של האנשים שהצלחתם לחלץ מהגטו?
בסופו של דבר, הבאנו את הקבוצה הזאת של האנשים, שאני מעריך שהיו כחמישים-שישים איש, ליער מרוחק מאוד, יער סמיך שהשם 'יער' ראוי לו. והם ישבו שם עד סוף 1944- תחילת 1945. אני הייתי מגיע אליהם לתוך היער וגם שם היו צרות עם הפולנים. אם היו יודעים שזו קבוצה של יהודים היו מחסלים אותם. בינתיים יצרנו קשר עם ראשי המחתרת [הפולנית] בורשה וקיבלנו מהם עזרה. הם [קבוצת האנשים שחולצה מהגטו] ישבו בתוך היער תקופה ארוכה מאוד. חלקם נהרגו בפעולות שונות. אבל במשך התקופה הזאת הוצאנו חלק מהיער, הבאנו אותם לורשה, הסתרנו אותם במקומות מסתור, וחלק ממש נשאר [ביער] עד הסוף. אנחנו קיימנו איתם קשר כל שנות הכיבוש. עם רובם בתוך היער ועם חלקם במקומות המסתור שמצאנו להם אחר כך.
מה המשמעות של מציאת מקום מסתור? במה זה כרוך?
כשאומרים מקום מסתור, ואני יודע מה היחס שלנו לעם הפולני, אני מוכרח לומר שזה לא נכון ולא בסדר. חלק מהעם הוא אנטישמי, זה אני מסכים, אבל אלה - חסידי אומות העולם, אני אומר לכם בכל הכנות, אני לא יודע אם זה היה להיפך אם אני הייתי מוכן לעשות את זה. אם הייתי מוכן להסתיר מישהו אצלי בבית כאשר אני יודע שאם תופסים אותי הורגים אותי והורגים את משפחתי. ואני יכול להגיד לכם על מקרה אחד, שאני יודע ידיעה אישית, לא מסיפורים, על משפחה פולנית: זוג ושלושה ילדים קטנים, שהחזיקה שבעה יהודים בכפר מסוים ומישהו הלשין עליהם. הגיעו גרמנים, הרגו את היהודים, הרגו את שלושת הילדים לעיני ההורים ואחר-כך הרגו את שני ההורים, כאשר האישה היתה בהריון.
מה שמעת על שהתרחש במילא 18?
תלוי מתי. במילא 18 התרחש אותו הדבר מה שהיה בכל מקום בסוף. הכל נהרס ונגמר. מפקד השטח שלי, מארק אדלמן, הוא טען בכלל שהכל עניין של הבנה ושל מחשבה. ושלא היו צריכים להתאבד שם. קשה להתווכח. יכול להיות שהצדק איתו. איש לא יכול להגיד ככה או ככה. יכול להיות שהמזל היה משחק להם ושהם היו יכולים לצאת מהגטו עם אותה קבוצה שיצאה. שבכל-זאת כמה עשרות אנשים יצאו. לא שזה מי יודע מה, מבין מאות אלפים שהיו בגטו....
זה היה הרבה מאוד עניין של מזל. ופרט למזל, אז צריך היה לדעת להחליט על דברים תוך שניות, ו... או שאתה מחליט טוב או שאתה מחליט רע, והתשלום הוא גבוה. זהו.
האם אתה יודע היום היכן נמצא בור הביוב שממנו יצאת ושממנו חילצת את האנשים?
אני יודע ועוד איך! לפני כשלוש שנים טיילתי בורשה עם פולני שהכרתי לפני מספר שנים, ועברנו ליד פסל של דה-גול, והוא אמר לי: "קאז'יק, אתה היית צריך לעמוד כאן ולא הוא." חשבתי שהבן אדם יצא מדעתו. כעבור כשנתיים, הוא טילפן אליי וסיפר לי שמקימים אנדרטה ברחוב פרוסטה. מי שרוצה לבקר שם, זה פרוסטה 51. אז הוא סיפר לי שהוא הקים גוף שעוסק בזה, אשר מורכב כולו מפולנים וגם שגריר ישראל בורשה בעת ההיא, והם הולכים להקים שם אנדרטה, ואכן הקימו אותה. והיא חיה וקיימת. מאז קיבלתי תלונות מאותו אדם וגם מאחרים, שהקבוצות הישראליות לא מגיעות לשם לבקר.
השנה נציין שבעים שנה למרד גטו ורשה ולמרידות בגטאות ובמחנות נוספים, והנושא נלמד בבתי הספר ומושם עליו דגש גם במסעות בני הנוער לפולין. איזה מסר עיקרי, לדעתך, צריך להעביר לבני הנוער?
להיות בני-אדם.
אנחנו חיה על שתי רגליים. ממש כך - כך אני חושב, כך אני מרגיש. ובין החיות האלה, על שתי רגליים, יש גם אנשים, שראויים לשם הזה -אדם.
!["קטע מתוך עיתון פולני משנת 1984, בו פורסם דבר הוצאתו לאור של ספרו של קאז'יק 'ובתוכי העבר'](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/kazik3b.jpg ""קטע מתוך עיתון פולני משנת 1984, בו פורסם דבר הוצאתו לאור של ספרו של קאז'יק 'ובתוכי העבר'")
