מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

ראיון עם המלחין יעקב הולנדר, ניצול שואה

"זה מלווה אותי כל החיים..."

אסף טל, לירז לחמנוביץ

יעקב (יאנק) הולנדר נולד בשנת 1928 בקרקוב שבפולין. בתקופת השואה הוא התגורר עם משפחתו בגטו קרקוב ובהמשך היה אסיר במחנות שונים ביניהם פלאשוב, אושוויץ ומאוטהאוזן. לאחר המלחמה נמנה על ילדי סלבינו, עלה לארץ באניה 'כתריאל יפה' אך גורש לקפריסין, שם, בין שאר עיסוקיו, ניהל את מקהלת המחנה. עם השחרור מקפריסין נקלט הולנדר בקיבוץ משמר השרון יחד עם כל חבריו למקהלה ונשלח ללמוד את יסודות הניצוח וההלחנה. הולנדר הלחין שירים רבים, חלקם זכו במקומות הראשונים בפסטיבלי הזמר. הוא אף שימש כמעבד קולי ומנצח של ההרכבים הקוליים – 'הרעננים', 'אדם לאדם', 'זמר לך' ועוד ולהקות צבאיות רבות.

נפגשנו איתו לשמוע על זיכרונות ילדותו מהעיר קרקוב, על החיים בגטו בעיר, ועל קורותיו במהלך המלחמה ולאחריה, עת הפך לאחד המלחינים הבולטים בנוף הזמר הישראלי.

תוכל לספר על המשפחה בה גדלת?

נולדתי בקרקוב בשנת 1928 להורי אברהם ורגינה. השנה שמופיעה במסמכים היא שנת 1929 אבל זו טעות. כשהגעתי ארצה באוניה הראשונה שהוגלתה לקפריסין, אמרו לנו אנשי הסוכנות: "תגידו שאתם צעירים יותר בשנה" כדי שיוכלו להעלות אותנו. אחר כך רציתי שישנו את זה חזרה אבל כבר לא היו יחסים [מדיניים] עם פולין וזה נמשך. אני כבר השלמתי עם זה, שאני צעיר יותר בשנה.

המשפחה הייתה די ידועה, בעיקר בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. משפחה מאד מסועפת, תמיד שאלו אותי 'מאיזה הולנדרים אתה?'. היו אלה שלוש משפחות שהיו מאד קשורות זו לזו. סבא שלי, דוד הולנדר, היה איש מאד ידוע בקרקוב, ובעל תואר כבוד שהוענק לו על ידי פרנץ יוזף - "הספק הראשי של הקיסר פרנץ יוזף" והוא בנה עבורו פרויקטים של הצבא בכל רחבי גליציה, ובנוסף היה בעל רישיון בלעדי להוצאת חול מהויסלה. בכלל, לא ידעתי הרבה על המשפחה, אבל כשהייתי באושוויץ, פגשתי איש אחד מקרקוב, ישבנו לילה שלם ואני סיפרתי לו מי אני והוא אמר לי "בוא, אני אספר לך על המשפחה שלך". הוא באמת גילה בקיאות בלתי רגילה וגילה לי כל מיני דברים דרמטיים, סיפורים שהיו טאבו במשפחה. כשהגעתי ארצה פגשתי אח של אבי ושאלתי אותו: "האם זה נכון שכך וכך וכך?" הוא היה המום; "מאיפה אתה יודע את זה" הוא שאל. אחד הסיפורים היה קשור לסבא שלי; התגלה שבוינה הייתה לו מאהבת. המשפחה של אשתו הייתה משפחה מאד מסורתית והדבר גרם לזעזוע נורא. נערכה לו 'לווית חרם' ובעקבותיה הוא נאלץ לעזוב את קרקוב ולעבור לגור בוינה, שם הוא גם נפטר. היה זה הסוד המשפחתי שלא שיתפו בו את ילדי המשפחה.

היינו שלושה אחים. האח הגדול, דולק, היה יליד 1919 והאח האמצעי, בֵּנֶק, נולד ב-1922. אני הייתי בן הזקונים, התקווה האחרונה של אימי שתהיה לה בת. עם אימא דיברתי גרמנית, עם אבא רק פולנית. עברית לא דיברנו בבית, את זה למדתי בארץ. אמי, רגינה לבית זימרייך, הייתה עקרת בית. היא נולדה בצ'רנוביץ וגדלה בוינה. אבא שלי, אברהם הולנדר, היה חייל בצבא האוסטרי והם הכירו בעצם בוינה. לאבא שלי היה עסק של פרוות - הוא ייצא לארצות הברית פרוות לבגדי ילדים ובנוסף היה לו גם סלון פרוות בקרקוב. הוא התחיל לעסוק בכך לאחר האירוע עם סבי - המשפחה התרסקה והוא היה צריך להתחיל ללמוד מקצוע. הוא התחיל ממש מכלום, כי כל העושר של המשפחה נעלם בעקבות הסקנדל המשפחתי ועם פירוק הקיסרות האוסטרו-הונגרית.

האם אתה זוכר את הבית בו התגוררתם?

גרנו ברחוב מיודובה (Miodowa), בגבול של קז'ימיש. היה זה רחוב שהתחבר עם רחוב סטרובישנה, רחוב ארוך מאד שעבר מרינק (Rynek), אזור השוק, עד לאיזור הגשר של הויסלה. זה היה איזור יהודי, שהתגוררו בו משפחות יהודיות רבות.

אילו חוויות משפחתיות אתה זוכר?

הרבה מאד מבני המשפחה שלי התגוררו בקרקוב. לא היינו משפחה אורתודוכסית, אבל כן מסורתית. אבא שלי אפילו קיבל תואר של גבאי בית כנסת מבית הכנסת 'הישן'. זהו בית כנסת שנבנה לפני 700 שנה בערך והיום משמש כמוזיאון. זה היה תואר נדיר שעלה לו הרבה מאד כסף.... וגם אחרי כל האירועים עם סבא שלי, זה היה כמעט לא יאמן שנתנו לו את התואר הזה. היה לנו בית כשר, ואת החגים הינו חוגגים כל המשפחה יחד; החגים היו מאד יפים אצלנו. אמא שלי שרה נפלא ואבא גם. כל השכנים חיכו לסדר פסח אצלנו כדי לשמוע אותנו שרים ואני זוכר אותו כחג נפלא.

היו בקרקוב בתי כנסת רבים ביניהם - בית הכנסת הישן והטמפל. בחגים, כמו ראש השנה ויום כיפור, היינו הולכים לבית הכנסת 'הישן', וביום שישי הייתי הולך רק עם אבא אל ה'טמפל'. הייתה שם מקהלה מעורבת של נשים וגברים והם היו שרים ליטורגיות. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי מקהלה. לפני שלוש שנים הופעתי עם מקהלה ב'טמפל' בקרקוב, מקהלה שהופיעה גם בבית הנבחרים הפולני, וזו הייתה מעין סגירת מעגל.

באיזה בית ספר למדת? מה נהגת לעשות לאחר שעות הלימודים?

למדתי בבית ספר פולני, אבל רוב התלמידים בו היו יהודים. היו לי גם מעט חברים פולנים. לא למדנו עברית בבית הספר, אבל היה לנו מורה לדת, שלמעשה לימד היסטוריה. היו לי הרבה חברים ואני זוכר אותם טוב מאד. היינו משחקים כדורגל; היה לי חבר שהתעניין בחידושים טכנולוגים והיה משתף אותי בזה; היו לי שני חברים אחים – יולק ואדק גולדשטיין, אני מזכיר אותם כדי שאולי מישהו יקרא וימצא קשר...

תוכל לספר על החיים התרבותיים בקרקוב?

בשבת אחרי צהריים היינו הולכים לקולנוע - זו הייתה מסורת שכזו - האחים שלי קיבלו עבור זה כסף מההורים, אך רק בתנאי שייקחו גם אותי. בדיעבד, הם מאד רצו שאבוא איתם, מכיוון שהתברר שהייתי זוכר את המנגינה שהייתה בסרט, אז הם לקחו אותי בתור טייפרקורדר... בכלל, הלכנו להרבה מאד סרטים וגם הצגות פה ושם. היה לי דוד אחד שהיה קומיקאי בתיאטרון יידיש, ושם הכירו אותי, אז נכנסתי בלי תשלום.

אני למעשה נחשבתי לתקופה מסוימת ילד פלא בתחום הציור; זה לא היה כל כך יוצא מן הכלל לדעתי, אבל ככה חשבו. דוד שלי היה נשיא איגוד הציירים, והיו לי במשפחה עוד ציירים, וכולם חשבו שזו הדרך. לא חשבו על מוזיקה. אבל עוד לפני המלחמה, איבדתי עניין בציור ויותר התעניינתי במוזיקה.

האם אתה ואחייך הייתם שייכים לתנועת נוער כלשהיא?

לא, אבל הייתי במועדון ספורט, וגם אחיי. אחד מהם היה סגן אלוף קרקוב בפינג פונג, שהיה ענף יהודי מובהק. היו ארבעה מועדוני ספורט יהודיים ובכלל, הנוער היה מאד פעיל בספורט.

כשפרצה המלחמה, היית בן 11. מה אתה זוכר מאותה תקופה?

את היום בו פרצה המלחמה אני זוכר כאילו היה זה אתמול; יצאתי עם אבי לפינת הרחוב, שעליו סיפרתי קודם, ושם עמד קיוסק שבו היו תולים מודעות לגיוס. אבא הלך לראות האם השנתון שלו מתגייס ואז עברו בשמיים שלושה מטוסים גרמנים. המשכתי ללכת עוד זמן מה לבית הספר אבל מהר מאד הוציאו משם את היהודים ואסרו עליהם לבוא. בעקבות כך, ארגנו כמה אנשים בית ספר מאולתר - היינו באים אל המורה הביתה, ישבנו מסביב לשולחן עגול גדול וכך למדנו. אך זה לא נמשך זמן רב כי היא פחדה. היא לא הייתה יהודיה.

אחי האמצעי למד בבית ספר מסחרי ואחי הגדול התחיל לעבוד אצל חבר של אבי. עם פרוץ המלחמה הייתה סכנה של גיוס ולכן הייתה בריחה רגלית גדולה של הנוער למזרח פולין, ביניהם היה אחי הגדול. הייתה איזושהי תכנית שהמשפחה תברח להונגריה או שוויץ. אבל לא יכולנו לבצע את זה כי אחי הגדול, כאמור, ברח, ולא ידענו מה עלה בגורלו. היינו מוכרחים לחכות שיחזור, וכך איחרנו את האפשרות לברוח מפולין.

אבא שלי היה נפגש כל יום בשעה 5 בקפה 'רויאל' עם קבוצת ברידג'. היה אפשר לכוון את השעון לשעה חמש לפי הפגישות שלהם. כשנכנסו הגרמנים לקרקוב, התחילו רדיפות של היהודים. בין השאר הם היו באים לבתי קפה, מוציאים את היהודים החוצה, נותנים להם מטאטא ומצווים עליהם לטאטא את הרחוב. אבל לאבא שלי הייתה תעודה של קצין אוסטרי, אז כיבדו אותו מאד, והוא לא סבל כל כך. יום אחד, ארבעה שבועות לאחר הכיבוש הגרמני, נכנסו גרמנים לבית הקפה 'רויאל', ביניהם היה אחד כנראה מהס"ס, והוא לקח את התעודה של אבא וקרע אותה לגזרים. בעקבות זאת אבא אמר שזה הזמן לצאת מפה ועברנו להתגורר בכפר בזי'זיני, שם שכרנו אגף בבית של משפחה פולנית. משפחות יהודיות רבות ברחו מקרקוב לשם ולעוד שלושה או ארבעה כפרים בסביבה. בכפר הזה גם ערכו לי את בר המצווה. היה שם בית כנסת בתוך דירה ושם חגגנו. היה לי רבי שהיה בא אלינו פעם בשבוע, עוד מהתקופה שהיינו גרים בקרקוב, ומלמד אותי לקרוא מתוך הסידור. כעבור כמה שבועות הרחיבו את האיזור שאמור היה להיות נקי מיהודים והיינו צריכים לעבור לכפר אחר. אני מאד התיידדתי עם המשפחה הפולנית אצלה גרנו וכשנאלצנו לעזוב לכפר רחוק יותר, הם התחננו לאבא שלי שישאיר אותי אצלם. אבל זה היה בלתי אפשרי כי הכפר כולו כבר ידע שאני יהודי. כך כל שלושה–ארבעה חודשים הייתה הוראה כזו וכל פעם ברחנו רחוק יותר, עד שיצאה הוראה שכל היהודים בכפרים הללו צריכים לחזור לקרקוב ולהיכנס לגטו.

מה אתה זוכר מהחיים בגטו?

אל הגטו נכנסתי יחד עם ההורים והאחים שלי. לחלק מהמשפחה המורחבת שלי הייתה אזרחות הונגרית והם יכלו להמשיך ולהתגורר בקרקוב. אני זוכר היטב את הרחוב בגטו – רחוב לימנובסקייגו (Limanowskiego). אף פעם לא ראיתי איך הבית נראה מהרחוב עצמו כי זה כבר היה מחוץ לגטו. בעצם אל הבית הינו מגיעים תוך כדי מעבר מחצר לחצר. גם בגטו, אני זוכר שחגגנו את החגים, במעין בית כנסת מאולתר. הגטו היה מחולק לאיזור של צעירים ואיזור של מבוגרים וילדים. אני עברתי עם ההורים שלי לגטו של המבוגרים (הוא נקרא אוקראינה, אני לא יודע מדוע), שם גרנו יחד עם משפחה נוספת של הורים וילדה בגילי. שמו של אב המשפחה היה דר' יוזף שרייבר. הוא היה מחזאי חובב ואבא שלי היה במאי חובב והם קראו הרבה מחזות יחד. 

יום אחד הגיעו שמועות לגטו שעומדת להיות אקציה גדולה. אבא שלי הציע לשותפינו לדירה לבנות במרתף סוג של מחבוא; בדירות בקרקוב לכל דירה היה חדר על הגג וחדר במרתף, ששימש מעין מחסן, ובו שמרו את מגלשות השלג, משחקי ילדים, פחם, יין ועוד. אבא שלי רצה לארגן אפשרות כניסה למרתף ולעשות פטנט שמבחוץ ייראה כאילו המרתף סגור. דר' שרייבר אמר לאבא שלי: "עזוב שטויות, לא יהיה שום דבר", אני אפילו זוכר את הטון בו הוא אמר את הדברים. אבל אבא לא שמע בקולו - היו לו ידיים טובות והוא הצליח לקנות חומרים ולבנות במרתף בריח מאד מסיבי, שאפשר היה להיכנס ולסגור אותו. אבל, הוא לא הספיק לעשות את הפטנט שלו.

ערב אחד, זה היה בחודש אוקטובר 1942, שמענו שעומדת להיות אקציה והגרמנים מתחילים לאסוף יהודים. לקחנו שמיכות פוך וברחנו למרתף. מיד כשנסגרנו מבפנים שמענו קולות של חיילים גרמנים יורדים במדרגות. שמענו שפורצים את כל הדלתות ומגרשים את כל היהודים. שמענו בכי. אני זוכר את כל הקולות. בסוף הגיעו אלינו, אל הדלת האחרונה, ואני שומע, בגרמנית : " Es gibt keine Sperre, da muss doch jemanden drinnen sein ", כלומר: "אין פה מנעול מוכרח להיות מישהו בפנים". אני זוכר את זה כאילו זה קרה לפני רגע. הם התחילו לפרוץ את הדלת, נוצר סדק ועם כל מכה, הסדק הלך והתרחב. אבא עמד ליד הדלת עם מוט ברזל. הוא לא היה תמים ואני חושב שהוא ידע שלא היו לו הרבה סיכויים. אני לא יודע מה היו החישובים שלו, אין לי מושג – אולי הוא העדיף שיירו בו. לא שאלתי אותו אף פעם על זה. הסדק הלך והתרחב. ופתאום, ברגע מסוים, אחד החיילים אומר לשני – "עזוב, נבוא הנה יותר מאוחר"... זה פשוט סיפור שלא ייאמן. לא ייאמן! אני זוכר את זה בדיוק דקה אחרי דקה. אחר כך ניסיתי למצוא לזה הסבר הגיוני - איך זה קרה הנס הזה? מה פתאום? ההסבר שעלה בדעתי הוא שכנראה הגרמנים ירדו, גירשו את כל היהודים, הכול היה כבר ריק ושקט ופה בדלת האחרונה נותרו שני חיילים ליד דלת שלא נפתחת. יכול להיות שהם פחדו ממה יקרה להם אם יתנפלו עליהם כשתיפרץ הדלת. כל החיילים שבאו איתם כבר עלו למעלה ונשארה רק הדלת שלנו, עם דממה. יתכן שלכן הם הסתלקו ואנחנו ניצלנו, בודדים מכל האיזור, אולי יחד עם עוד משפחה או שתיים. הם ידעו שאנחנו יושבים בפנים, לא היה להם שום ספק בזה! ובכל זאת... אחרי שהם עלו, ישבנו שם, בלי הגה, שעה בוודאי. אח"כ חזרנו לדירה, יחד עם משפחת שרייבר. הילדה שלהם ישבה איתי על ערימת פחם וכולם ישבו בלי הגה. זה נמשך שעות אני חושב. אני זוכר את הבוקר בו יצאנו מהמרתף ועברנו לחלק השני של הגטו, של הצעירים – שם היו שני האחים שלי. הם ידעו שחיסלו את כל הגטו וכשראו אותי, הם לא האמינו. 

בשדה התעופה בקרקוב היה מחנה עבודה גרמני, שכדי להגיע אליו היה צריך לשלם כסף. אבא שלי הצליח להשיג רק ארבעה תגים עבורנו, ואחי האמצעי בא איתנו אבל היה בלתי לגאלי – הוא הסתתר כל הזמן על הגג בצריף ששכנו בו. גרנו שם בתנאים אידיאליים יחסית למלחמה.

לאחר מכן העבירו את כולנו לפלשוב. בפלשוב שלחו את אמא שלי למחנה הנשים, וכעבור זמן העבירו אותי ואת אחי האמצעי, בנק, למחנה העבודה סטרחוביצה, ששימש כבית חרושת לנשק. בנק ואני עבדנו ליד תנור בחום של אלפיים מעלות. בתנור הכינו פגזים והתפקיד שלנו היה להוציא את הפגזים מהתנור ולשים אותם בתוך בריכה של חול ומים. זו הייתה עבודה נוראה כי החום היה בלתי נסבל. בסטרחוביצה הייתה מגיפה נוראה של טיפוס ובנק חלה. בצהריים הייתי לוקח בשבילו צלחת מרק לצריף של החולים. אחר כך כנראה נדבקתי ממנו ונשארתי אני לשכב בצריף. כשפתחתי את העיניים, בנק ישב לידי, הוא הבריא בינתיים והוא טיפל בי.

מה עלה בגורל שאר בני המשפחה?

דולק וההורים נשארו בפלשוב. לאחר מכן, העבירו את דולק למחנה ברגן בלזן כנראה, אני לא יודע בדיוק, כי הכול הגיע אלי משמועות – אותו כבר לא ראיתי יותר... אמא שלי נפטרה בפלשוב ואבא שלי נשלח בטרנספורט של מבוגרים ב–15 למאי 1944 למשרפות באושוויץ. אני ובנק נותרנו יחד כמעט עד סוף המלחמה.

בהמשך העבירו אותי ואת בנק לעבודה במכרות פחם ברדולטובה. שם לכל אדם היה ממונה, כורה פחם, ואנחנו היינו העוזרים שלו. הממונה שלי היה פולני אציל נפש בשם תיאודור פבליצ'ק. בחג המולד הוא הביא לי עוגה גדולה ואמר לי לאכול, אני אכלתי חצי מהעוגה ואת החצי השני הסתרתי כדי לקחת לבנק. הוא ראה את זה, החוויר ואמר "מה, אתה רוצה שיכניסו אותי לבית הסוהר בגלל שהבאתי לך עוגה? מיד תאכל את הכול!". אכלתי הכול, כי לא הייתה לי ברירה, ובערב כשחזרתי למחנה, סיפרתי לבנק שהייתה לי עוגה בשבילו ושנאלצתי לאכול אותה. בכיתי, אני לא זוכר אם אי פעם בכיתי כך. לא יכולתי לסלוח לעצמי שאכלתי את כל העוגה. לא יכולתי לסלוח. הוא ניסה להרגיע אותי אבל זה היה צער כזה, שקשה לתאר אותו. נדמה לי שלא חוויתי עוד יום כזה. זה מלווה אותי כל החיים, הדבר הזה, שבאתי וסיפרתי לו שלא יכולתי להביא לו עוגה והייתי צריך לאכול אותה כולה.

שם, במכרות פחם ברדולטובה בנק חטף זיהום ברגל. כשהרוסים התקרבו, בסוף שנת 1944, פינו אותנו ברגל, ואני סחבתי את בנק כי הוא לא יכול היה ללכת. בסופו של דבר הצלחתי להביא אותו למאוטהאוזן. אותי העמידו בשורה ובנק ישב על החול כי הוא לא יכול היה לעמוד כבר. לאחר מכן העבירו אותי למחנה אחר והוא נשאר שם. מאז לא ראיתי אותו... ומשם כבר המשכתי לבדי.

האם אתה זוכר את ימי השחרור?

אני שוחררתי בגונסקירכן, ליד לינץ. זה כבר לא היה מחנה עבודה או ריכוז, פשוט שמו אותנו שם, שנגווע... זה כבר היה ממש סוף המלחמה והגרמנים נסוגו. לקראת סוף המלחמה, הם הרשו לצלב האדום להביא לנו חבילות של אוכל. עד היום אני לא יודע איך אבל הצלחתי לקבל חבילה. כשרציתי לצאת מהתור, פחדתי שהיהודים מסביבי יקרעו אותי לגזרים, אז פשוט ישבתי ואכלתי את הכול במקום. זה היה כמעט הסוף שלי כי אחרי זה, במשך יומיים, שכבתי בחוץ על החול ושלשלתי.

למחרת שמעתי צעקות "הגרמנים ברחו", אבל לא יכולתי אפילו לקום. לא היה לי את הכוח. זה היה על יד הכביש, ומישהו צעק שהאמריקאים באים – התחלתי לזחול; לעבור חמישים מטרים לקח לי חצי יום. עברו שם טנקים ואני הרמתי את היד רק כדי שיראו שאני חי. לבסוף אמבולנס אחד עצר לידי ולקח אותי לבית חולים. אני זוכר שבבית החולים שקלו אותי – 33 קילו. הייתי בן 16... בית החולים שהועברתי אליו היה של חיל האוויר הגרמני – הרשלינג – אבל הפכו אותו לבית חולים לטיפול בפליטי המחנות והצוות הרפואי היה גרמני. לאחר מכן, לא זוכר איך, הועברתי לבית חולים אחר של חיל האוויר האמריקאי. אני זוכר שלקח לי שבוע או יותר, עד שהצלחתי לעמוד על הרגליים. כל יום הלכתי עוד 20 מטר, עוד 30 מטר. הייתי שם בערך שבועיים. 

יום אחד אני שומע מרחוק-רחוק ששרים את 'התקווה'. יצאתי כמו מוכה ירח לכיוון השירה. כשהגעתי לשם התברר לי שאלו חיילי הבריגאדה שאספו פליטים והעבירו אותם לאיטליה. יצאתי מבית החולים, בפיג'מה, עם מכנסיים קצרים, הלכתי לכיוון אחת המשאיות, שם הרימו אותי ושמו אותי למעלה והגעתי לאיטליה. בבית החולים לא ידעו לאן נעלמתי... באיטליה הגעתי למודנה (Modena), לבניין שנקרא 'אקדמיה מיליטרה' ומשם עמדתי על הרגליים, התחלתי לצאת, לנסוע בטרמפים, ליהנות מהחופש. העונג הגדול ביותר היה ללכת ברחוב על המדרכות, פשוט ללכת הלוך וחזור. אחרי כל השנים שהייתי במחנות, העונג הזה ללכת... אי אפשר לתאר את זה, כי זה נשמע מאד לא הגיוני... לאחר מכן העבירו אותנו לסלבינו.

סלבינו (Selvino) היה מתחם של ילדי האצולה האיטלקית הצבאית. על כל מיטה היה שם של ילד ואני ישנתי על מיטה שעליה היה כתוב 'ארנלדו מוסוליני'. מנהל הבית היה משה זעירי, שעסק הרבה שנים בחינוך בארץ, חבר קבוצת שילר. הוא הקים בבית הזה ממש מדינה – סידורי עבודה, כיתות לימוד, מקהלה, הוצאת עיתון. אני הייתי כתב השבוע ההומוריסטי עם המדור 'הראי העקום'. יום אחד משה זעירי חלה וכולם רצו שאני אנהל את המקהלה וכך היה. בסלבינו התחלתי גם ללמוד עברית. המקהלה, דרך אגב, המשיכה גם לאחר שהגענו לקפריסין.

איך הגעתם לקפריסין?

מסלבינו עלינו על הספינה 'כתריאל יפה' - זו הייתה הספינה הראשונה שהבריטים גירשו לקפריסין, בשנת 1946. בדרך היינו כמעט חודש ימים ואז תפסה אותנו משחתת בריטית, ממש לפני חופי הארץ. החיילים הבריטים הובילו אותנו לנמל חיפה, ראינו מרחוק את האורות של העיר, ושהינו באותה ספינה במשך שבוע כי בדיוק אז הכינו את המחנה בקפריסין. כשהגענו לקפריסין, עדיין לא עמדו כל האוהלים אבל כבר הגיעו חיילים ארץ ישראלים ואורגנו כיתות לימוד. אנחנו אמנם חיינו במחנה, אבל הבריטים איפשרו לכל מיני גורמים מהארץ לבוא, לטפל בנו וללמד אותנו. אני המשכתי לנהל את המקהלה והופענו שם עם חומרים שלמדנו במקהלה בסלבינו, בעברית.

מתי הורשת לעלות לארץ ולאן הגעת?

הייתי בקפריסין בערך שלושה חודשים. משם העבירו אותנו למשמר השרון, במסגרת עליית הנוער. לאחר מכן נשלחתי לקורס מנצחים. כשחזרתי, קיבלתי לידי את המקהלה של הקיבוץ ולמעשה אז התחילה הדרך המקצועית שלי. שנה לאחר מכן פרצה מלחמת העצמאות וגייסו את כולנו, התנדבנו לפלמ"ח, חטיבת הראל, גדוד 6 ולקחנו חלק בשחרור הדרך לירושלים. אחרי השחרור עלינו לקיבוץ צאלים, ושם הייתי קרוב לשנה. בקיבוץ נערכה הצבעה האם לשלוח אותי ללמוד ב"מדרשה למחנכים למוזיקה". החברים אמנם הצביעו בעד, אבל הבנתי שאני בעצם מתחייב בכך להישאר בקיבוץ. לא הייתי בטוח אם אני באמת רוצה בכך ולכן לא יצאתי ללמוד. נסעתי לתל אביב, שם פגשתי את דוד שלי וגרתי אצלו כחודשיים.

כיצד התחילה הקריירה המוזיקלית שלך?

התחלתי ללמוד באקדמיה למוזיקה, ובנס גם נתנו לי לעבוד כמורה למוזיקה, אפילו שעדיין לא ידעתי עברית כמו שצריך. היום שלי נראה בערך כך: הייתי קם בבוקר, הולך ללמד בבית הספר, בעיקר בבית ספר 'הכרמל' בתל אביב, חוזר לחדר ששכרתי, ובשעה שלוש הולך ללימודים באקדמיה. בערב עבדתי עם איזו מקהלה, ולאחר מכן חזרתי לחדר, עשיתי שיעורי בית עד אמצע הלילה ושוב קמתי בבוקר לעבודה. מי יכול היה לקיים אותי חוץ ממני? הרי הייתי לבדי, אבל איכשהוא הצלחתי לא רע... באותה תקופה התחלתי ממש להלחין שירים. עד אז עשיתי את זה בצורה חובבנית.

מהיכן לדעתך שאובות ההשפעות המוזיקליות שלך?

אין ספק שהושפעתי הרבה מהבית - בבית נהגנו לשמוע תקליטים רבים ולשיר. אבל הייתי מושפע מאד גם מהשאנסון הצרפתי וממוזיקה מודאלית. קשה לי להתחקות בדיוק אחר ההשפעות, אבל יש לי כנראה איזשהו סגנון אחיד כי השירים שנשלחו לטלוויזיה, נשלחו בעילום שם, ונבחרו על ידי ועדה. התברר שהם זיהו את השירים שלי, כך סיפר לי אחר-כך אחד מחברי הועדה, גיל אלדמע; כאשר שמעו את השיר שלי, ישר ידעו שהוא שלי. בשנת 1964 הלחנתי שיר ובעידודה של אשתי שלחתי אותו לפסטיבל הזמר והוא זכה בפרס ראשון, זו התקופה שבה התחלתי לכתוב שירים ממש. השיר נקרא 'ילדתי אמרי'. זה עשה לי תיאבון והלחנתי עוד שירים שהשתתפו בעוד פסטיבלים. זכיתי שלוש פעמים במקום ראשון עם 'אהבתיה', ו'מי יודע כמה'. בהמשך הלחנתי עוד שירים נוספים שזכו לפרסום גדול כמו 'תנו לנו יד ונלך', 'יש לי אהבה', 'אזכור את הדרך', 'שיר לערב חג' , ל'התראות' ועוד.

הולנדר נשא לאישה את דבורה ונולדו להם שני ילדים. בשנת 2007 הדליק הולנדר משואה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה במהלך העצרת הממלכתית ביד ושם. ב-23 במאי 2011 הוענק לו אות הוקרה על תרומה לזמר העברי בפסטיבל ימי הזמר בר-אילן, שנערך על-ידי אוניברסיטת בר-אילן, הפקולטה למדעי הרוח, המחלקה למוזיקה והמרכז לחקר המוזיקה העממית הישראלית, בשיתוף גלי צה"ל ובמלאת 40 שנה למחלקת המוזיקה בתחנה הצבאית.