מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ה': 17:00-9:00

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

ראיון עם פרופ' חוי דרייפוס, היסטוריונית

"בית קברות בוער" - הציבור היהודי במרד גטו ורשה

אסף טל
  1. ראו מאמרה של דרייפוס (בן ששון) חוי, ‫ "כעת ורשה היהודית עושה רושם של בית קברות" : החיים בגטו ורשה במהלך "הגירוש הגדול", דפים לחקר השואה יח (תשסד), עמ' 103-124. 

פרופ' חוי דרייפוס, מרצה בכירה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב, ספרה "אנו יהודי פולין? - היחסים בין יהודים לפולנים בתקופת השואה מן ההיבט היהודי" ראה אור בהוצאת יד ושם (תש"ע), ולאחרונה התפרסם מחקרה (באנגלית) פרספקטיבות משתנות על יחסי יהודים פולנים בימי השואה. פרסמה מאמרים רבים על תקופת השואה בכלל ועל תולדות יהודי פולין בפרט. עומדת בראש המרכז לחקר השואה בפולין על שם אהרון גוטווירט במכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם. בימים אלה כותבת ד"ר דרייפוס גטו ורשה בחודשים האחרונים לקיומו ובכלל זה גם על תקופת המרד.

 

70 שנה אחרי פרוץ מרד גטו ורשה ודיכויו האכזרי, אלו היבטים של המרד עוד נותרו עלומים במחקר?

ראשית המחקר בנושא עסק הרבה מאוד בתנועות הלוחמות בגטו וביהודים שהיו חברים באי"ל ובאצ"י. הויכוח על חלקן של כל אחת מהמחתרות הללו במרד הביאה להתמקדות נוספת בהן, אך גם להתעלמות מחלק מרכזי מסיפורו של מרד גטו ורשה והוא - מעורבותם של המוני הציבור היהודי בפעולות התנגדות כנגד הכובש הגרמני. יש לזכור כי חברי תנועות המחתרת הללו מנו לכל היותר מספר מאות צעירים וצעירות, בעוד שאוכלוסיית הגטו עמדה על רבבות נפשות. כיום אנחנו מבינים יותר ויותר שלא רק שלא ניתן להבין את המרד ללא התייחסות לציבור היהודי כולו, אלא גם שפעילותם היא היא שנתנה למרד את אופיו הייחודי.

האם תוכלי לפרט על אותו ציבור יהודי ששרד עד לערב מרד גטו ורשה?

עלינו לזכור שאנחנו מדברים על מציאות שונה לחלוטין מזו שהתקיימה בגטו ורשה טרם הגירוש הגדול וטרם שילוחם של מאות אלפי יהודים לטרבלינקה2לא רק שאנחנו מדברים על מספר קטן באופן ניכר - בשיא הגטו חיו בו כחצי מליון יהודים, בתום הגירוש נותרו בו כ-50 אלף בלבד - אלא שכל מהות הגטו השתנתה. גטו ורשה לאחר הגירוש הגדול דמה יותר למחנה ריכוז מאשר לגטו והציבור היהודי ששרד בו, היה שבור נפשית מאימת ימי הגירוש. האירוע שהפיח תקווה בקרב רבים היה מה שכונה על ידי יהודי הגטו כאקציה השניה, חדירתם של הגרמנים לגטו ב-18 בינואר 1943 במטרה לגרש ממנו אלפי יהודים. לאמיתו של דבר אנחנו יודעים היום כי הגרמנים לא התכוונו לחסל את הגטו במהלך האקציה הזו, אך כמובן שיהודי הגטו לא היו מודעים לתוכניות הגרמניות. עבורם סימנה האקציה השניה, אקציית ינואר, כישלון גרמני. כאשר קוראים את כתביהם של יהודים שלא השתייכו בהכרח לתנועות המחתרת, מסתבר כי מה שגרם לשינוי לא היה כל כך מעשי ההתנגדות הספורים שהתקיימו במהלך ימי הגירוש, אלא דווקא העובדה שרבים כל כך סירבו לראשונה לציית להוראות הגרמניות ולהתייצב לפקודת הגירוש. רבים חשו כי גם בעתיד הסתתרות תוכל להציל אותם משילוח ואולי אף תסייע להם להגיע לסיום המלחמה. יש לזכור כי בינואר מתפשטות בגטו שמועות על תבוסה גרמנית קרובה בסטלינגרד וגם ההפצצות הסובייטיות על העיר מתגברות. רבים חשו כי זה רק עניין של זמן עד שהמלחמה תיגמר והאמונה ביכולתם של הפרטים לשרוד במחבוא עם בוא ימי הרעה העתידיים הלכה והתגברה. אף יהודי בגטו לא השלה את עצמו, בשלב זה, כי הגרמנים ימנעו משילוח שארית היהודים אל מותם. חלק מהיהודים אשר יכלו להרשות לעצמם - ברחו לצד הארי; אחרים ניסו להשתלב במפעלים הגרמנים שעדיין נותרו בגטו, מתוך האמונה שהכוח היהודי העובד יחוסל אחרון; אך ליהודים רבים לא היו צעדים אלו אפשריים ולכן הם החלו בהכנת מקומות מסתור ברחבי הגטו כולו.

בחודשים הללו, ואנחנו מדברים בעיקר על החודשים שבין ינואר לאפריל 19433, יהודי הגטו היו מרוכזים בעיקרם בשלושה חלקים שונים ממה שפעם היה גטו ורשה: בחלק הדרומי של שארית הגטו (מה שכונה בעבר הגטו הגדול או הצפוני) היו יחסית הרבה מפעלים גרמנים, הגדולים שבהם אלו של טבנס ושולץ. מרבית היהודים שחיו שם עבדו באותם מפעלים שכונו "שופים" ולכן נקרא חלק זה "אזור השופים". אזור נוסף היה שופ המברשתנים במזרח הגטו בו עבדו כ-4000 יהודים. החלק השלישי כונה הגטו המרכזי ושכן בצפון המתחם. חלק ניכר מהיהודים שחיו בגטו המרכזי לא השתייכו באופן רשמי לשום מפעל גרמני ובסלנג שרווח בגטו כונו "הפראיים". אלו היו היהודים העיקריים שהכינו לעצמם מקומות מסתור, אם כי היו גם יהודים בשופים (באזור השופים ובשופ המברשתנים) שתכננו להסתתר בגטו לכשיחל הגירוש הסופי.

מה קרה לאותו ציבור יהודי משפורץ המרד?

בימים הראשונים בכל אחד מהאזורים נוצרת מציאות מעט שונה. יש לזכור כי המתקפה הגרמנית מתחילה ולמעשה מתרכזת בגטו המרכזי וזאת מאחר, שהגרמנים בהחלט מודעים לציבור היהודי הגדול הנמצא שם ללא אישור. לצד ניסיון לפנות באופן מסודר את פועלי המפעלים הבודדים שהתקיימו שם, ניסו הגרמנים לבצע את הגירוש הסופי של האוכלוסייה היהודית באזור הזה באלימות רבה. משהתברר להם תוך ימים - ולמעשה תוך שעות - כי לא רק שאין היענות לדרישה הגרמנית להתייצב לגירוש אלא גם כי כוחות המחתרת פוגעים בהם בנשק, החלו הגרמנים בגירוש אכזרי ובדיכוי איום של המרד. מעבר לשריפת הבתים, שעליה יש לתת את הדעת, הגרמנים הפעילו אלימות נוראית כלפי היהודים שנתפסו ובכלל זה התעללות רבה והוצאות המוניות להורג. לעומת זאת, באזור השופים הסיפור היה שונה לחלוטין. מעבר לכך שביום הראשון הגרמנים בכלל לא נכנסו לשם, נעשה מאמץ כביר מצד הגרמנים ובעיקר מצד התעשיינים הגרמנים להעביר את הפועלים היהודים וציוד המפעלים באופן מסודר לאזור לובלין. וכך, במקביל לאלימות הקשה שכבר השתוללה בצפון הגטו התפרסמה קריאה לפועלים בשופים להתייצב לגירוש. בתחילה מעטים התייצבו, אולם כאשר התברר שהגרמנים אינם נמנעים מלפעול באכזריות חסרת גבולות גם באזור השופים, מאות יהודים נענו לקריאה הגרמנית. רבים אחרים המשיכו להתבצר במקומות המחבוא. בשופ המברשתנים הסיפור היה מעט שונה, אך במסגרת מקוצרת זו רק נאמר שמה שמתרחש שם הוא עירוב של התופעות אותן ציינו בגטו המרכזי ובאזור השופים.

 לאחר מספר ימים, משהסתיים הזמן שניתן על ידי הס"ס לתעשיינים הגרמנים, קשה היה להבחין בין האזורים השונים ברחבי הגטו כולו. בשלב הזה ההתנסות היהודית מתחלקת בין חיים בבונקר (על היבטיו השונים), היציאה לרחובות הבוערים (על מעשי הזוועה המתחוללים שם) לבין ריכוז היהודים באומשלגפלץ לקראת גירושם. על אף ההבדלים בין המציאויות השונות, המשותף לכולן היא האכזריות הגרמנית לצד האימה והייאוש של הקורבנות היהודים כמו גם ההתבצרות היהודית במקומות המסתור ההולכים ומתדלדלים, אשר הפכה להיות סממן כל כך מרכזי של המרד.

  • 2. ראו מאמרה של דרייפוס (בן ששון) חוי, ‫ "כעת ורשה היהודית עושה רושם של בית קברות" : החיים בגטו ורשה במהלך "הגירוש הגדול", דפים לחקר השואה יח (תשסד) 103-124

מדוע יש לראות את ההתבצרות הזו כחלק מהמרד, האם לא מדובר כאן על פעולת הישרדות אנושית וטבעית?

ראשית, אין ספק שהיהודים פעלו באופן אנושי ושאפו להגדיל את אפשרויות הצלתם ככל האפשר. אולם כדי להבין עד כמה מעשים אלו היו חלק ממעשי ההתנגדות יש לבחון שני צדדים חשובים: מחד, אלו צעדים הפריעו לגרמנים בדיכוי המרד כפי שתכננו ומאידך, כיצד ראו את עצמם היהודים המתבצרים וכיצד תפסו את חלקם במרד. וכאן חשוב לומר שיש לנו מקורות חשובים ביותר בנושא משני היבטים אלה. מקור חשוב ביותר להבנת המרד אלו הן הדו"חות המרובים שכתב גנרל הס"ס יירגן שטרופ אשר הופקד על דיכוי  המרד. קריאה מדוקדקת של הדו"חות הללו מעלה לא רק את העובדה, שהחל מהיום השני או השלישי בעייתו העיקרית היתה לא עם תנועת ההתנגדות המזוינת, אלא עם תופעת ההתבצרות הנרחבת, אלא גם שחלק מהאבדות הגרמניות נגרמו דווקא במהלך הניסיון למגר את מקומות המחבוא. זאת ועוד, בעקבות חוסר הציות הנרחב של האוכלוסייה היהודית נאלצו הגרמנים לוותר בסופו של דבר על פינוי מסודר של העובדים וכתוצאה מכך נגרם להם נזק כלכלי נכבד.

חשוב לא פחות לציין את המקורות היהודים בני הזמן ולמרבה המזל יש לנו מספר מסמכים מרתקים כמו גם עדויות מוקדמות, אשר מתארים את התופעות הללו. הדימוי העצמי של היהודים המתבצרים הוא כשל מי שלוחמים בגרמנים ולעתים הם אף רואים את עצמם כחלק מתנועת ההתנגדות היהודית.

אז מי היו בעצם לוחמי מרד גטו ורשה?

אני חושבת שכאן עלינו להתייחס למספר קבוצות שבוודאי שונות זו מזו. ראשית, חשוב להדגיש כי ההתבצרות היא חלק חשוב מסיפור המרד, אך היא כמובן לא כל הסיפור. ממש כפי שלא ניתן לספר את אירועי מרד גטו ורשה ללא התייחסות לחלקם של המוני הציבור היהודי, כך גם לא ניתן להתעלם כמובן ממעשי תנועות המחתרת. המרד לא היה הופך לאירוע כל כך משמעותי ללא הפעולות המזוינות של אי"ל ואצ"י. אמנם, לכל מחתרת היו המאפיינים שלה, אך הגרמנים (למעשה גם יהודים רבים) לא היו  מודעים לקיומם של שני הארגונים, כי אם לקיומה של מחתרת יהודית. זאת ועוד, צריך לזכור כי בחלק ניכר מהבונקרים, לצד ההצטיידות בדברי מאכל, חומרי רפואה ועוד, נעשה ניסיון מאומץ להשיג כלי נשק. כלומר מעבר ללחימה שבוצעה על ידי חברי אצ"י ואי"ל, נתקלו הגרמנים בלא מעט התנגדות מזוינת "לא-מאורגנת" במהלך המאבק בבונקרים. משום כך לוחמי המרד מורכבים מחברי המחתרות - המרשימות מאוד כל אחת מהן לכשעצמה - מההתבצרות בבונקרים ומלחימה לא מאורגנת במקומות מסתור רבים. העובדה שמעשי ההתנגדות הללו מצטרפים למערכה כוללת של המוני הציבור היהודי כנגד הכובש הגרמני, היא דבר שאין לו תקדים באירופה של שנת 1943 ולא בכדי הפך מרד גטו ורשה לסמל להתנגדות אנושית מרשימה.