ד"ר דוד וינפלד, מתרגם, עורך וחוקר ספרות, תרגם את יצירתה הספרותית של אידה פינק לעברית. הוא נולד בפולין ב-1937 ועלה לארץ ב-1950. בין השאר תרגם וינפלד את הרומן של פינק "נלך בלילות נישן בימים" ואת קובצי הסיפורים שלה "הגן המפליג למרחקים", "רישומים לקורות חיים" ו"כל הסיפורים". דוד וינפלד תרגם מפולנית לעברית גם יצירות של צ'סלב מילוש, ויסלבה שימבורסקה וזביגנייב הרברט. מעבר להיותו המתרגם של אידה פינק, וינפלד היה גם מיודד עם הסופרת המנוחה. נפגשנו איתו לשיחה על יצירתה הספרותית של אידה פינק ועל אישיותה המיוחדת.
מתי פגשת את אידה פינק בפעם האחרונה?
נפגשנו כחודשיים לפני מותה. אני ורעייתי הגענו לביקור בביתה של אידה. היא כבר ישבה על כסא גלגלים והדיבור היה קשה עליה, אבל יחד עם זאת היא עקבה בעירנות אילמת אחרי השיחה. מה שהותיר בי את הרושם החזק ביותר היו ארשת פניה והבעת עיניה של אידה, שעמדו בניגוד גמור למצבה הפיזי: העיניים שלה קרנו, ולא ראינו בהן שום גילויים חיצוניים של כאב, מועקה או מרירות. הרגשתי שכל הווייתה באותה שעה הקרינה הרמוניה.
מה אתה יכול לספר עליה, מי הייתה אידה פינק?
הספרות היתה אחד מהמרכיבים החשובים בעולמה. אידה הייתה אחת הדמויות ההרמוניות ביותר שפגשתי. יצא לי במרוצת השנים להכיר גם אנשים הרמוניים וגם סופרים דגולים, אבל בדרך כלל זה לא היה אותו אדם... אידה, לעומת זאת, הייתה גם וגם.
המשוררת ויסלבה שימבורסקה אמרה פעם: "במעמקיו של סופר מוכשר גועשים כל מיני שדים... ללא סיוע מצדם לא היה יכול סופר לרדת לעומק החוויות הסבוכות של דמויותיו". אני לא יודע מה התרחש בקרבה של אידה, אבל נדמה לי שְלַ"שדים" האלה היו אצלה חיים קשים. היא לא נזקקה להם כדי לרדת לעומק החוויות הסבוכות של הגיבורים, היו לה אמצעים משלה, בעיקר חוכמת הלב שלה והאמפתיה שלה לבני אדם.
עוד דבר שקשה לי שלא לחשוב עליו כשאני נזכר בה, הוא הצניעות הגדולה שלה והאופן שבו היא ראתה את עצמה ואת יצירתה. זו צניעות שרק יוצר גדול, רק סופרת גדולה יכולה להרשות לעצמה. היתה לה מעין "גדולה שלא יודעת שהיא כזאת".
תרגמת רבים מסיפוריה, איך זה היה לעבוד איתה?
היא הייתה פרפקציוניסטית, היא נלחמה על הדיוק של כל מילה וכל משפט. היא פשוט לא היתה משחררת סיפור לפני שהיתה שלמה איתו לגמרי. למשל, את הסיפור "הגעתה הקשה של יוליה" אידה לא שחררה לפרסום למעלה מעשר שנים, וזאת משום שהיא לא מצאה את המשפט האחרון של הסיפור, משפט שיניח את דעתה. אגב, בסופו של דבר המשפט היה פשוט: "אנחנו נכנסים למכונית. נוסעים"...
אני זוכר שיחה אחת איתה, לאחר שתרגמתי את הסיפור "מול הראי". זה סיפור בן פחות משלושה עמודים, והוא בעיניי, אם יורשה לי להשתמש בלשון פיוטית, מין "יהלום של עצב תהומי", פשוט מעשה אמנות מושלם. היא שאלה אותי מה דעתי על הסיפור במילים אלה: "נו, תגיד לי, זה שווה משהו?"... עניתי לה: "אידה, אם זו שיטתך להוציא מחמאות מבני אדם, אני מוכן לשתף פעולה..."
אגב, הסיפור הזה בסך הכל מספר על בחורה שבאה לחברתה ומבקשת ממנה לתקן את השמלה שלה, זה הכל. אבל דווקא הסיפור הזה ממחיש את התחושה היומיומית הרגילה של השואה יותר מהרבה כרכים עבים ומחקריים.
האם היה לך קושי מיוחד לתרגם את היצירות שלה לעברית?
אין תרגומים לא קשים. יחד עם זאת, יש יצירות שקשה יותר לתרגם מאחרות. למשל, יש יוצרים חשובים בשירה הפולנית שקשה לתרגם אותם ואני לא נוגע בהם, מכיוון שאני חושב שזה עניין אבוד. דווקא היצירות של אידה פינק הן לא נורא קשות לתרגום. זה לא אומר שלא חלים עליהן כל הקשיים של מלאכת התרגום, אבל יחד עם זאת, מדובר ביצירות ברמת תרגומיות גבוהה, זאת אומרת ניתנות לתרגום.
מהו הדבר, לדעתך, שהופך את היצירה הספרותית של אידה פינק לכל כך מיוחדת ושונה? מהם סימני הייחוד של כתיבתה?
הייתה לה היכולת לבודד מתוך השיירות ההולכות למוות את הפרט. היא בעצם הראתה שאפשר לכתוב בלי צעקה על דברים שהצעקה מובנת מהם, היא נמנעת מהצעקה. היה לה כישרון הגדול להעמיד את עולמה הפנימי של הדמות על פי מה שנקרא "מערכת הסימנים הראשונה", זאת אומרת אותה מערכת סימנים הגלויה לעיניים, אותה מערכת סימנים שנקלטת על ידי החושים. למשל: המחווה הגופנית של הגיבור, המבט, צבע הקול, המקום שבו הגיבורה בוחרת להתיישב בבית הקפה, או תנועות הידיים של תופרת המתקנת שמלה. נדמה לי שלפעמים מה שסופרת חכמה רואה באותה "מערכת סימנים ראשונה" לא נופל ממה שיוצרים אחרים רואים כאשר הם צוללים אל "מעמקי הנפש".
או למשל זה שהיא לא עוסקת בזוועה הפיזית של השואה, היא לא נוגעת במה שתומאס מאן הגדיר כ"כאב ברגע ההתרחשות הריאלית שלו". היא מתארת לא את המעשה הריאלי האלים אלא את מה שלפניו ואחריו, את האימה, הפחד, את התמצית הנפשית של העניין. תמיד ישנה השאלה אם אפשר לייצג את השואה דרך המילה, אם אפשר לבטא את השואה דרך הספרות. אני חושב שאידה פינק מוכיחה שכן, אפשר. היא עושה את זה.
עד כמה הסיפורים שלה, אם בכלל, מבוססים על החיים הפרטיים שלה?
הגרעין של יצירתה הוא בוודאי אוטוביוגרפי. מבחינת מקדמי הזמן והמקום, ברור שרבים מהסיפורים מתרחשים בעיר הולדתה זבארז', הרופא בסיפורים הוא אבא שלה, שאכן היה רופא, וישנם גם עוד רמזים לחייה הפרטיים. ישנם גם סיפורים שהם אינם אוטוביוגרפיים, אך מבוססים על סיפורים של אנשים אחרים - על עדויות שאידה פינק שמעה כאשר עבדה ביד ושם כגובה של עדויות בפולנית, למשל הסיפור "הכלב". ישנם גם סיפורים שהיא ביססה על קורותיו של בעלה, גם כן ניצול שואה. וכמובן, הרומן שלה "נלך בלילות נישן בימים", שמבוסס על סיפור הישרדותם של אידה ושל אחותה.
אידה פינק חיה בחולון רוב שנותיה, אך המשיכה לכתוב בפולנית ולא בעברית. האם היא בכל זאת היתה "בת בית" בספרות העברית?
למרות שהייתה לה מודעות יהודית מפותחת מאוד, היא לא הייתה בת בית בספרות ובתרבות העברית, וכמעט שלא הכירה את הספרות הזו. אבל דווקא הזרות הזו שלה הייתה יתרון. מכיוון שהיא לא בת בית, היא גם פטורה מכל העומס הסגנוני, מרצף המרטירולוגיה היהודית ומספרות הגזירות. היא פשוט לא מכירה את כל אלה ולא נזקקת להם. מהבחינה הזו זה גם סוג של יתרון, מכיוון שהיא כותבת בלי אסוציאציות, לא מגילת איכה, לא ירמיהו, לא אורי צבי גרינברג וכו'.
אגב, מקור ההשפעה האמיתי שלה היה המסורת הגדולה, האוניברסלית של הסיפור הקצר, ואולי לא במקרה אחד הסופרים החביבים ביותר עליה היה המינגוויי. יש לכך ביטוי בסיפורים שלה - החומרה, החתירה לתמציתי והחיסכון הלשוני.
האם היא נתפסת כיום בפולין כסופרת פולנייה?
היא לא נתפסת כסופרת פולנייה, אלא כסופרת יהודייה הכותבת בפולנית, אבל היא ללא ספק נחשבת לאחת הסופרות החשובות ביותר שכתבו בשפה הפולנית אודות הלילה הזה שירד על אירופה. היא ידועה ואהובה מאוד בפולין, וההתקבלות של סיפוריה בהחלט מרשימה. עוד בתקופה הקומוניסטית הספרים שלה התפרסמו בפולין טיפין-טיפין, בתחילה אפילו בכל מיני הוצאות פיראטיות.
נראה שרק בשנים האחרונות אידה פינק הצליחה "להתקבל" על ידי הקוראים בישראל ולהפוך לסופרת מוכרת ומוערכת. מדוע לקח כל כך הרבה זמן עד שהיא הצליחה לבסס את מקומה ולפרוץ ללב התודעה הספרותית בישראל?
ההתקבלות שלה בארץ ארכה כמה שנים טובות, וסיפוריה לא זכו להיענות מיידית של הקוראים. את הסיבות לכך היטיב לבטא סופר נודע אחד, שלא אציין כאן את שמו. בשנות השבעים, כשאידה עוד הייתה סופרת אלמונית לחלוטין, היא הביאה לאותו סופר קובץ סיפורים שכתבה. לאחר שקרא את כתב היד, הוא אמר לה: "אבל גבירתי, ככה לא כותבים על השואה".
למה התכוון אותו סופר, לדעתך?
מאז ששמעתי את הסיפור הזה, אני באמת תוהה למה בעצם הוא התכוון. נדמה לי שהכוונה הייתה בעיקר למה שאין בסיפוריה של פינק, ומן הראוי, לדעתו, שיהיה בסיפורים האלה. הפריע לאותו סופר שאין בסיפורים שלה ביטוי לגורל היהודי במלחמה. הוא לא מצא בסיפוריה הדים לשרשרת המרטירולוגיה היהודית לדורותיה. הוא גם לא מצא בסיפורים שלה הדים לחשבון ההיסטורי עם העולם הלא היהודי, או ביטוי למשמעות הלאומית של השואה ולמסקנות המתחייבות ממנה, והוא גם לא מצא איזשהו מסר לדורות הבאים.
ועוד דבר - הוא לא מצא בסיפורים שלה ניסיון לתפיסה כוללת מקיפה של האירוע הבלתי נתפס הזה. כלומר, הוא לא מצא איזו פרשנות פסיכולוגית או דתית מטאפיזית או חברתית או אחרת. לעומת זאת, הוא מצא סיפורים קצרים שעוסקים בעיקר בגורלם של יחידים, יחידים שלא נועדו להיות גיבורים של טרגדיה. הוא מצא פיסות חיים קטנות יומיומיות שלכאורה, רק לכאורה, כמובן, נעדרות משמעות מעבר לעצמן.
ומדוע לאותו סופר שאמר לה "ככה לא כותבים על השואה" הפריעה העובדה שהיא מתמקדת באותן "פיסות חיים קטנות יומיומיות"?
נראה שלא היה לו קל לתפוס שלפעמים דווקא הפרט הקטן ונטול המשמעות הציבורית יכול לייצג את הטרגדיה העצומה והבלתי נתפסת. הוא לא מצא בסיפוריה את צעקת הניצולים שרוצים להרעיש שמים וארץ. הייתי אומר שאותו סופר, שאגב, אין לי ספק בכנותו ובכוונותיו הטובות, שכח כי גם הצעקות נחלשות עם הזמן ועם ההתרחקות מהאירועים. אולי הוא לא הבין שהמחאה האמיתית נגד זדונו ורשעתו של הזמן ההיסטורי, נמצאת לפעמים דווקא בטקסטים שקטים שעוסקים באירועים קטנים. טקסטים שמשאירים אחריהם איזו דומייה או הרהור על דרכו של עולם שירד מן הפסים, אותו עולם שירד מן הפסים בשנות האימה ההן.
