ספר לנו על עצמך, מה הוביל אותך לעסוק ביידיש? האם השורשים המשפחתיים השפיעו עליך?
אני בן 37. נולדתי בתל אביב, עברתי לבני ברק וחזרתי להתגורר בתל אביב. היום אני עובד במדור "תרבות וספרות" של "הארץ", עורך – יחד עם חנה עמית – את כתב העת "דווקא", מתרגם מיידיש ומצרפתית.
בבית הורי דיברו עברית. לעומת זאת, סבא וסבתא שלי מעולם לא למדו עברית, והשיחות בינינו הסתכמו ב"וואָס מאַכסטו" ו"זיי געזונט" (מה שלומך? להתראות). סבי וסבתי מתו בנעורי, וכך החמצתי את הקשר עם האנשים היקרים ההם ועם ארץ יידיש. תמיד הסתקרנתי מהמעשה של אשת נח: להסתכל לאחור, אל העבר העולה בלהבות. זמן מה עבר עד שגיליתי שהיידיש היא החיבור שלי לעולם של אתמול. ככל שלמדתי יותר גיליתי שהיידיש אינה רק אוצר מלים משפחתיות, בעיקר כאלה שמגיעות בסופו של דבר לקיבה, אלא עולם ומלואו. לכן אני מאמין שהיידיש לא שייכת רק לאשכנזים. אני זכיתי לגדול בצִלה ולכן אני מנסה להמשיך את המורשת שלה, אבל אני שמח מאוד ליהנות ממעשי ההצלה של שפות יהודיות גלותיות שונות, ושפות אחרות בכלל.
התחלתי ללמוד יידיש באמצעות קריאה בכתבי שלום עליכם (עם אשה נהדרת, לִילה הולצמן, מלאה כרימון ביידיש), ואחר כך למדתי בבית שלום עליכם ובחוג ליידיש באוניברסיטה העברית בירושלים, שבו למדתי לימודי תואר שני, וכתבתי עבודת גמר על הסופר והמשורר ישראל ראבון, מחבר "די גאַס" (הרחוב) – רומן מודרני אקספרסיוניסטי להדהים. תיארתי את הגיבור של ראבון כגלגול יהודי של המשוטט העירוני (של בודלר וולטר בנימין), וכצאצא-ממזר של היהודי הנודד/הנצחי.
אתה עוסק בראשיתה של ספרות היידיש, מתי היית מתארך את ראשית הספרות היפה ביידיש? איזו מערכת יחסים מנהלת ספרות היידיש עם הספרות המודרנית בשפות האירופיות שמסביבה, אילו מאפיינים דומים או ייחודיים היא מכילה?
מקובל להציג את הרומן "דאָס שטערנטיכל" של ישראל אקסנפלד, וגם את יצירתו של שלמה אטינגר (שניהם פעלו במחצית הראשונה של המאה ה-19), כראשיתה של ספרות יידיש החדשה. שני היוצרים הללו לא רק העזו להעלות על הכתב את היידיש שבפיהם, היידיש המזרחית, ולשבור בכך מסורת של מאות שנים, שבה נכתבה יידיש אחת – היידיש המערבית, המורכבת מעברית וגרמנית, בלי המרכיב הסלאבי - מנהר האמסטל ועד הדנייפר; השניים האלה נחשבים ראשונים גם מפני שכתבו יצירות מודרניות כמו רומאנים ומחזות של ממש. אבל קשה למתוח גבולות ברורים. לאקסנפלד ולאטינגר קדמו אחרים, ויצירות "אירופיות" נכתבו ביידיש כבר בראשיתה המתועדת, במאה ה-14, ובמיוחד ביצירתו של אליהו בחור. כבר אז הושפעה היידיש מיצירות איטלקיות וגרמניות למשל. אפשר לומר שגם הרומנים המודרניים של מנדלי ושלום עליכם נושאים מאפיינים של ספרות יידיש המובהקת בדורות הקודמים, אף על פי שגם מנדלי מו"ס מתייחס כמובן ליצירה כמו "דון קיחוטה" ב"מסעות בנימין השלישי", ושלום עליכם שאף לכתוב את הרומן היהודי, כלומר את תשובת המשקל לרומן הרוסי/הגרמני. לא בכדי הבינו יוצרי יידיש בני המאה העשרים, כמו אברהם סוצקבר ואיציק מאנגר, שסגולתה של היידיש היא השילוב בין ישן לחדש, בין קודש לחול, בין ישראל לעמים. כלומר, בין המרכיב המדרשי-פרשני-יהודי של היידיש לבין היותה שפה הודו-אירופית, קרובה ללשונות הגויים.
מה הם הזרמים החברתיים-תרבותיים שהתקיימו ועיצבו את דמותה של היצירה ביידיש? מה היו מרכזי היצירה המובהקים ובספרות ובשירת יידיש?
כמעט כל ה"איזמים" הספרותיים והאידיאולוגיים של המאה העשרים הגיעו גם ליידיש (כולל הפאשיזם, לא כולל הנאציזם): פוטוריזם, אימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, דאדאיזם, סימבוליזם, אינטרוספקטיביזם וכיו"ב. עדות לאינספור הזרמים שעברו ביידיש, במקביל לזרמים בשפות אחרות (וביניהן עברית), אפשר למצוא במבחר המרתק שתרגם בנימין הרשב, "מאניפסטים של מודרניזם". עוד קודם לכן השפיעה המחשבה הרומנטית הלאומית של המאה ה-19 על התעוררות היידיש ועל הגדרתה כשפה לאומית "אותנטית". אין ספק שהאידיאולוגיה האוטונומיסטית (שקראה ליהודים להישאר בגלות ולחיות בה באוטונומיה תרבותית) והבונדיסטית עודדו את היצירה המודרנית-החילונית ביידיש. אבל אפשר לומר בהכללה, שככל היידיש התרחקה מתפקידה כשפת יום-יום כך היא עברה סובלימציה גבוהה יותר: בארצות הברית, למשל, היא הגיעה לשיאים מודרניסטיים בשירתם של ליילס וגלאטשטיין למשל, ובברית-המועצות היא זכתה לזה בשירה של פרץ מארקיש למשל. דווקא בוורשה, המרכז השלישי של יצירת יידיש בין שתי המלחמות, היה לה אופי שמרני יותר, מחובר יותר ל"שורשיו".
מי היוצר האהוב עליך ביידיש ומהן יצירות המופת לדעתך? האם היית מצביע על קאנון ספרותי מסויים, אם כן, האם היו בו שינויים במרוצת השנים? (בהתחשב בשינויים בנסיבות ההיסטוריות, בהעברת מרכזי הכובד של היהדות דוברת היידיש) .
ככל שפה, גם היידיש נדרשה לקאנון כבר בשלבי התהוותה הראשוניים כשפה מודרנית, ושלושת הקלאסיקונים של היידיש הם, מאז תחילת המאה העשרים, מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם. שלושתם רצו, כל אחד בדרכו, למצוא ביטוי לנפש הלאומית היהודית בעזרת היידיש. מאחר שמאז השתנו הטעמים (כמה פעמים), רבים היום, ואני בתוכם, מחפשים בספרות יידיש דווקא את הביטוי האישי-האנושי-האוניברסלי, וקל למצוא אותו ביצירה הענקית של שלום עליכם. ה"אני" של יוצר יידיש בגדולתו מעניין אותי יותר מ"אנחנו". ומאחר שאין ליידיש מוסד כמו "האקדמיה ללשון העברית" ומועצה לאומית שתקבע בכל דור קאנון חדש – למרבה הצער והשמחה - כל אחד יכול ליצור לעצמו קאנון משלו, שמורכב לפעמים משברי יצירה של משורר או סופר מסוים. יש שברים רבים כאלה: שברים גדולים מיצירתם של יעקב גלאטשטיין, א' ליילס, מ"ל הלפרן, יוסף פפיררניקוב, אנה מרגולין, פרץ מרקיש, וגם שברים קטנים יותר, יקרים ללבי.
נראה לי שיש גם קאנון יידיש מקומי, שמורכב מיוצרים שחיו כאן, ולו תקופה קצרה, כמו איציק מאנגר וכמובן אברהם סוצקבר. האחרון - על יצירתו העשירה, המגוונת מבחינה תוכנית וצורנית כאחד, המושלמת והמרגשת לעתים קרובות - שייך בלי ספק לקאנון יידיש העולמי.
יוצרי יידיש, לכל הפחות הקלאסיקנים שבהם (מוכר-ספרים, שלום-עליכם, י"ל פרץ, שלום אש ) ואפילו היוצרים הבולטים במאה ה-20 כדוגמת י"ב זינגר, נחשבים לפופולריים מאוד דווקא במהדורות המתורגמות שלהם לשפות מקומיות בארצות בהן חיו ופעלו. כאשר יוצר כמו שלום-עליכם נחשב לאוצר לאומי אוקראיני והדגש אינו על יהדותו ועל השפה בה הוא כתב. יש כאן פרדוקס מסויים. כיצד היית מסביר את זה?
קשה לי לראות בזה פרדוקס. אם קורא יהודי יכול בלי קושי להתחבר ליצירה של סופר אוקראיני כמו ניקולאי גוגול, מדוע לא יכול להיות מצב הפוך? מי שרואה בספרות יידיש ספרות מקומית-שבטית בלבד, כלומר ספרות של ז'רגון, יתקשה לראות את הערך האוניברסלי שלה ויתפלא על הפופולריות שלה. אבל היידיש הצליחה במהירות שיא להגיע להישגים ספרותיים, שאינם נופלים לפעמים מאלה של שפות אירופיות אחרות. לכל שפה יש הגניוס שלה, ומתרגם טוב יודע למצוא את הגניוס המקביל בשפה שאליה הוא מתרגם. האם קורא תל-אביבי קרוב יורת לכתריאלבקה מאשר קורא באוקראינה או בארצות הברית? כן ולא. העולם הזה זר ומוכר לכולם. המקרה של בשביס-זינגר דווקא מוכיח את ההנחה הזאת. מאחר שהיו לו מתרגמים מעולים (בין השאר סול בלו), ובעזרת מאמצים יחצ"ניים מוצלחים, הוא הצליח לצאת מדל"ת אמות של יידיש ולהגיע לקהל הקוראים האמריקאי, היהודי והלא-יהודי.
חלק נכבד מתרבות היידיש הוא עלייתו של תיאטרון היידיש במזרח אירופה ובהמשך גם בארצות הברית. האם תוכל לאפיין קווים לדמותו? אילו מחזות הועלו, מה היה הרפרטואר המקורי ואילו מחזות קלאסיים לא יהודיים יובאו והוצגו על הבמה ביידיש?
התיאטרון תופס מרכזי בתרבות יידיש, ופניו השונים משרטטים את דיוקנה של השפה עצמה, ולכן הקדשנו לו את הגיליון הרביעי של "דווקא". אחד ההישגים הגדולים שלו היה יצירת שפה "טבעית", שפת דיאלוגים המשקפת את שפתו של היהודי המזרח אירופי (כפי שציינתי קודם, שפה הכוללת את המרכיב הסלאבי). התיאטרון הוא מסורת עתיקת יומין ביידיש, ויצירות נכתבו להצגות חובבים כמו "פורים שפיל" ושפילים אחרים, כבר במאות ה-16-15. ההצגות הללו התבססו אמנם על נושאים מקראיים, אבל היו פתח לחילול קודש מבורך, לביקורת על מוסדות הקהילה, על רבניה וגביריה וכו'. המסורת הזאת נמשכה גם ביצירה של "אבי התיאטרון היהודי" אברהם גולדפאדן (1908-1840). מבחינה זו היה התיאטרון ביידיש מכשיר חינוכי לקידום ערכים משכיליים בין השאר, להמוני צופיו, בתוך סוכרייה מתוקה-מרה, שגרמה לו לצחוק ולבכות. בשיאו של התיאטרון עלו בו כמעט כל המחזות הקלאסיים, ומי שראה את שלמה מיכאלס בתפקיד המלך ליר – לא ישכח לעולם את השיגעון המיוחד הזה. מיכאלס ובנימין זוסקין, ראשי התיאטרון היהודי הממלכתי של ברית המועצות, יצרו תיאטרון מודרני, תמציתי ולירי, אבל רוב התיאטרון ביידיש פונה יותר להמונים, וסובל לפעמים מוולגריות-יתר. התכונה הזאת היא אחת מפניה של היידיש עצמה, ואני נמשך אליה ונדחה ממנה בעת ובעונה אחת.
הגיליון האחרון של "דווקא" עסק בעיר ניו-יורק ובתרבות היידיש שיוצאה אליה והתפתחה בה. אילו נושאים העסיקו את יוצרי היידיש בתקופה זו? האם יש המשכיות ביצירה ביידיש מהמולדת הישנה או שמא היא נסחפה בזרמים חדשים, אמריקאיים? האם היצירה ותרבות היידיש השפיעו על הסביבה האמריקאית?
כל גיליון של "דווקא" מנסה ללמוד וללמד על היידיש ותרבותה (אבל גם עלינו ועל אנשים אחרים) באמצעות נושא מסוים. מבחינה זאת, הגיליון על היידיש בניו יורק בחן את הנסיונות של היידיש, שפת העולם הישן, להתאים את עצמה לעולם החדש. אברהם נוברשטרן בוחן את הסוגייה הזאת באמצעות המשורר ה' לייוויק, המחפש את העם היהודי בלוֹאֶר איסט סייד. מתן חרמוני, למשל, כותב במאמרו על הסופר שמ"ר, אבי אבות השוּנד [ רומאנים למשרתות] בספרות יידיש, על החירות הסגנונית שזכה בה בארץ החופש. בניו יורק לובשת היידיש את הפנים המגוונים ביותר: היא שייכת לחרדים אבל גם לחוגים רדיקליים, לבימות המפוארות של התיאטרון בשדרה השנייה אך גם לספרות האליטיסטית ביותר; למערכת החינוך היידישית ולכליזמירוקיסטים החדשים. בגיליון "דווקא" על ניו יורק כלול מאמר של עיתונאי חרדי מברוקלין, אך גם תסריט על שתי מתרגמות לסביות מיידיש לאנגלית. היידיש מנסה לשמור על רלבנטיות בארצות-הברית באמצעות קליטה תמידית מהתרבות האמריקאית (אין ספק שגלאטשטיין וחבריו האינכזיכיסטים רצו לכתוב כמו ת"ס אליוט ועזרא פאונד), אבל הדבר מתבטא גם בתרבות הפופולרית, בהשפעות הרוק והפאנק על להקת ה"כליזמטיקס" למשל). כך, ורק כך, היא יכולה להשפיע גם על הסביבה שבה היא נמצאת ועל העולם שמסתובב סביב אמריקה.
האם היה המשך ליצירה ביידיש אחרי השואה? מיהם לדעתך היוצרים מרכזיים בספרות ובשירה ביידיש? מהם הנושאים הדומיננטיים בכתיבה שלאחר המלחמה?
הניסיון להקים מרכזי יידיש חדשים אחרי השואה במזרח אירופה כשל בדרך כלל. בין השאר הוקמה בפולין הוצאת ספרים, "יידיש בוך" ובברית-המועצות הוצאו לאור מהדורות מחקריות של שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים למשל. השואה דחקה את קץ היידיש גם במרכזים האחרים של היידיש, בעיקר בארצות הברית. בישראל יסדה קבוצת משוררים עולים בשנות החמישים את תנועת "יונג ישראל", ואברהם סוצקבר הוציא לאור (בתמיכה ממלכתית), מסוף שנות הארבעים ועד לשנות התשעים, את כתב העת המצוין "גאָלדענע קייט". סוצקבר הוא דוגמה לנווה מדבר, תרתי משמע: לא רק מפני שהוא הגיע לשיא יצירתו הספרותית ביידיש אחרי כל שיא אחר, אלא מפני שיצירתו מתארת בין השאר את סביבתו החדשה בישראל (כולל המדבר).
בשנים האחרונות אנו עדים לגלים של עניין ביידיש לא רק בישראל. ישנם קורסים להוראת השפה ומחלקות אוניברסיטאיות להוראת השפה וספרותה. כיצד אתה מסביר את התופעה? מאחר שהתופעה מקיפה גם תלמידים שאינם יהודיים, האם לדעתך מדובר בחיבה ובסקרנות כלפי האזוטרי? האם יש אחדות גורל בין היידיש לשפות קטנות אחרות בעולם?
אני חושב שרק מי שבכלל לא מגלה עניין ביידיש יכול להתפלא על העניין שהיידיש מעוררת. הרי מדובר בתרבות חובקת כל, ומה עוד שהיא תרבות יהודית, ואיך אפשר להשלים עם גזר דין המוות שהוטל עליה? תופעה כזאת קשה הרבה יותר להסביר. בעיני אין ביידיש שום דבר אזוטרי, אבל אני מודה שאני נמשך אליה גם בהיותה אנדרדוג. זו מעין החמלה שגילה ליידיש מנדלי מוכר ספרים, כפי שכתב ב"רשימות לתולדותי" ב-1889: "וארחם את היהודית (יידיש) הבת הלא-רוחמה".
יש לדעתי שני סוגי עניין ביידיש בישראל: הראשון נובע מנוסטלגיה אליה של דור הצברים הראשון ומרגשי אשמה שלהם כלפי דור ההורים; הם התביישו ביידיש בצעירותם, ועכשיו הם מכים על חטא על זלזול הורים ושפתם, ומנסים לכפר על כך בהתקרבות מחודשת לשפה ולתרבותה. למרבה השמחה, בנים שבים להוריהם לא רק בעדות אשכנז, וכך כולנו יכולים לצאת נשכרים מהתופעה. אתר האינטרנט "פיוט" למשל, משלים את החסר כל כך בתרבות הישראלית: את החלק המוסיקלי והטקסטואלי של שירת המזרח. יש באתר הזה גם מקום לחלק החסידי, וזו עוד הוכחה לאחוות מיעוטים ולאחדות גורל בין שפות קטנות, שאני מתעקש להאמין בה גם אם יוכח אחרת.
הסוג השני של גילוי העניין ביידיש הוא אידיאולוגי ופוליטי יותר, והוא רווח הרבה פחות בישראל מאשר בחו"ל. מדובר במשיכה ליידיש כאלטרנטיבה לעברית, משיכה לגלות ולקוסמופולטיות בניגוד לציונות ולמדינת ישראל, כגלגול מאוחר של האידיאולוגיה של תנועת "הבונד" האנטי ציונית. המשיכה הזאת אינה אקדמית בלבד, אלא היא גם מעשית, ולפעמים יש לה פירות טעימים מאוד, כמו הדיסק החדש של דניאל קהאן האמריקאי ולהקת הלכזימרוק הישראלית "אוי דיוויז'ן",
"The Unternationale", שמעדכן את הביקורת הבונדאית הישנה על הציונות ומדינת ישראל. אני חייב להודות שאני מוצא גם בזה עניין, אף על פי שאני אינני מעמיד את היידיש כנגד העברית (וכיוצא בה); כמו שאמר מנדלי מוכר ספרים, שתי השפות הן כשני נחיריים. בראיון עם חוה אלברשטיין, שהתפרסם בגיליון הראשון של "דווקא", היא אמרה: "היידיש והעברית הן שתי אחיות תאומות, שהיתה ביניהן מלחמה קשה והיידיש הפסידה שלא שבאשמתה. היידיש בשבילי היא חלק מהישראליות".
בעולם האקדמי בחו"ל ישנן מחלקות רבות ללימודי יהדות ויידיש ונראה שיש פריחה בתחום זה. מה דעתך על התופעה?
הפריחה בלימודי יידיש אכן קיימת, לדעתי, אבל בחו"ל בלבד (בארץ נסגר זה מכבר החוג ליידיש באוניברסיטה העברית שבו למדתי). היידיש מושכת שם יהודים ולא יהודים שמתעניינים ביהודיוּת גלותית, השייכת לארצותיהם, לעומת העברית, שמייצגת דווקא את הצד הלאומי, המסתגר. בפולין, למשל, רבים חוקרים את היידיש המקומית שנעלמה, ובגרמניה נחקרים השורשים הגרמאניים של היידיש וכו'. בארצות הברית, וגם במקומות אחרים שמושפעים מתופעות דומות, היידיש היא חלק מהרב-תרבותיות. בארץ, למרבה הצער, לא מתעניינים עדיין באופן נרחב ביהדות "גלותית" ולא מחפשים צורות ביניים של יהדות חילונית, שהיידיש מציעה.
האם יש כאן משהו חתרני? האם בהקשר הישראלי מדובר בניסיון לאמץ אלטרנטיבה לתרבות המיינסטרים?
יש ביידיש משהו חתרני, אבל אני לא מאמין שהיא מסכנת את תרבות המיינסטרים הישראלית והעברית. אדרבה: היא מוסיפה לה ממדים מאתגרים, מעשירים ומעמיקים. אחרת, התרבות העברית תישאר חד ממדית, וייצא שכרה בהפסדה.
אתה עורך יחד עם חנה עמית את כתב העת "דווקא – ארץ יידיש ותרבותה". מדובר בכתב עת בעברית שעוסק ביידיש ובעולם היהודי דובר היידיש. מה היתה המוטיבציה שעמדה מאחורי יסודו של כתב העת?
כתב העת שלנו רוצה, בפשטות, להנכיח את היידיש בישראל; לא רק את השפה, אלא את עולמה הרחב תרתי משמע. לא בכדי הקדשנו את הגיליון הראשון למסעות. "דווקא" נכתב רובו בעברית (יש כמה חלקים דו-לשוניים, בעיקר יצירות ספרותיות לצד תרגומן) במטרה להגיע לקהל ישראלי, ש(כבר) אין לו דעה קדומה על היידיש. למי שיש דעה קדומה על היידיש אנחנו רוצים לעשות דווקא: להראות הם שהיידיש אינה רק געפליטע פיש, שהיא לא רק שפה שבדיחות נשמעות בה טוב יותר. ב"דווקא" מתפרסמים מחקרים רציניים ומבטים חדשים של חוקרים וסטודנטים, שאינם עוסקים דווקא ביידיש, לצד יצירות חדשות ותרגומים של יצירות ספרותיות, מוכרות ולא מוכרות. בגיליון הקרוב למשל, על היידישע מאַמע, האם היהודייה, מנסים הכותבים להשיב איך הפכה האם היהודייה לאם פולנייה, ויש בו תרגום של פרק הקללות המפורסם באוטוביוגרפיה של שלום עליכם ושל סיפור בחרוזים על אמא-חסידה מאת המשורר ז'אמה טלסין.
כתב העת, בניגוד לפרסומים מודפסים אחרים שעוסקים ביידיש (רובם ביידיש) עכשווי מאוד באופיו: הוא עשוי היטב, קולח ולא עמוס בהערות שוליים ואף מלווה בגרפיקה ובאיורים משובבי נפש. האם יש כאן כוונה להגיע לקהלים רחבים יותר, למשל בבחירה בעברית כשפת הפרסום. אתם מחפשים את קהל הקוראים הצעיר?
"דווקא" מנסה כמובן להגיע לקהל רחב כלל האפשר, ומטבע הדברים אנחנו פונים גם לקהל הצעיר, שעשוי להיות מאוים פחות בגללה ומשוחרר יותר מדעות קדומות. היום היידיש נחשבת שפה של זקנים, למשל, ובגיליון השני רצינו להזכיר שבין שתי מלחמות העולם היה ממוצע דובריה הצעיר ביותר בעולם. הפנייה הזאת לקהל הרחב, והצעיר בכלל זה, היא טבעית ביותר לנו, כישראלים דוברי עברית, ומכאן גם הצורה הגראפית "משובבת הנפש". בגיליון הראשון של "דווקא" ציטטנו את אבות ישורון שאמר: "יש לי דבר אחד לומר, אבל בשתי מלים, לא במלה אחת.... כל מלה שייכת לשפה אחרת, אחת שייכת לעברית ואחת שייכת ליידיש... היידיש נכתרה מפינו, במו פינו כרתנו את היידיש מפינו. אולי זה היה הכרחי, אבל צריך לא לשכוח שהיא מכרה בוורשה לביבות חמות".
מתי ומדוע התחלת לתרגם מיידיש לעברית? אילו שאיפות יש לך כמתרגם? מה חשוב לך להעביר לקהל הקוראים הישראלי? איך נראה תהליך העבודה שלך? אילו יצירות היית רוצה לתרגם בעתיד?
כדובר עברית רציתי להעביר את היידיש לצד שלי, וכשקראתי את שלום עליכם ביידיש נדמה היה לי שאני שומע את קולו גם בעברית. לכן תרגמתי בין השאר את "עירם של האנשים הקטנים", ולא רק מתוך המשיכה שלי אליהם. התרגום אינו צריך להישמע לטעמי "יידישי"; אוי ואבוי לתרגום אם הוא נשמע במבטא זר, או עושה חנדעלעך. תרגום אינו רק עוזר למי שאינו דובר יידיש (או כל שפה אחרת) לקרוא את שלום עליכם (או כל יוצר אחר), אלא הוא צריך להיות יצירה עצמאית בשפת היעד (כלומר בעברית). זה מעשה של יבוא תרבותי, שצריך להצדיק את עצמו. הפיתוי להשאיר יידישיזמים רב מאוד, שהרי הקורא העברי מכיר אותם לכאורה. אבל מלים כמו "נעבעך" ו"יידענע" הן מלים רגילות ביידיש, בעוד שבעברית הן מורידות את המשלב ומעלות חיוך לא רצוי.
לכן, היצירות שאני בוחר לתרגם הן יצירות שאני יכול לשמוע את קולן בעברית, ושאני מוצא בהן חשיבות. אני משחרר את עצמי מחובת "ההצלה מצלילה בתהום הנשייה". אינני מציל; יצירות ביידיש מחכות בסבלנות, והתרגום לעברית לא יציל אותן (אולי להפך).
לאחרונה תרגמת עבור יד ושם את יומנו החשוב של הרמן קרוק מגטו וילנה מיידיש לעברית, אילו הכנות מוקדמות ערכת לקראת הפרוייקט? איך היית מתאר את תהליך העבודה ואת החשיפה לדמותו של קרוק?
הרמן קרוק היה ממנהיגי מפלגת הבונד שאימצה את היידיש כשפה יהודית לאומית. האם דמותו של קרוק ורעיונותיו הפוליטיים עוררו בך הזדהות?
לפני התרגום הרביתי לקרוא על גטו וילנה: מחקרים היסטוריים ויומנים אחרים. גטו וילנה הוא אחד המקרים המתועדים ביותר בשואה, אבל רוב החומר שהשיגה ידי הציג את הצד הציוני של הגטו, והצד הבונדאי של הרמן קרוק היה לי כמעט טרה אינקוגניטה. התוודעתי אליו בהדרגה, תוך כדי התרגום, וכך גם למדתי את עולם המונחים הטכני של היידיש בת הזמן, במיוחד היידיש הבונדיסטית. היומן משקף את הרצון הרווח אז להיות מדעי ומדויק ולתעד כל התפתחות כהווייתה, בהתאם ל"סוציאליזם המדעי", ונדרש לזה אוצר מלים שהיה חסר לי.
בהדרגה התוודעתי גם לדמותו של קרוק, שהוצג לציבור הישראלי במחזה "גטו" של יהושע סובול כמנהל ספריית הגטו המתנגד בחריפות לתיאטרון הגטו. קרוק אכן היה אכן בונדיסט תקיף ודוגמטי, שהאשים את הרוויזיוניסטים בשיתוף פעולה עם הגרמנים, למשל באמצעות החברוּת ביודנראט ובמשטרה היהודית. אבל למעשה, עם הזמן ובמהלך כתיבת היומן הוא הבין את הנחיצות להתפשר, וכמה פעמים ביומן הוא מתגאה בפעילות התיאטרון. עולם הערכים הבונדיסטי של קרוק משקף את התקופה האידיאולוגית שבה חי, שאנשים רבים הגדירו את עצמם באופן דיכוטומי באמצעות השתייכות מפלגתית; הטוטאליות הזאת נראית מוזרה היום, והשסע הפוליטי מוזר שבעתיים בגטו שנדון לכליה בלי יוצא דופן.
מה דעתך על היצירה העכשווית ביידיש? האם העניין המחודש בשפה יכול להביא להרחבת קהל הקוראים ולהישרדותה של תרבות כותבים-קוראים ביידיש?
אני איני יוצר ביידיש אלא בעברית: בתרגומים, בהוצאת כתב העת "דווקא" וכיו"ב, אבל יש בי הערכה רבה לעצם הרצון והצורך ליצור ביידיש בישראל, כנגד כל הסיכויים. יש הווטרנים של תרבות יידיש, שצמחו עוד בארץ יידיש: המשוררת רבקה-באסמאן בן חיים, ששיריה הן מיניאטורות מדויקות ומרגשות, והיא כותבת ומפרסמת גם היום; או העיתונאי יצחק לודן, שמוציא לאור את הבטאון "לעבנס פראגן", וכיו"ב. גם בדור שאחריהם נמשכת היצירה ביידיש, אבל היא מחוברת יותר לתרבות העברית והעולמית העכשווית. ההמשכיות בולטת בעיקר בתחום המוסיקה; חוה אלברשטיין מתייחסת ליידיש כאל חומר גלם טבעי ביותר, ומשלבת אותה במוסיקת העולם (למשל, בשיתוף הפעולה הנפלא שלה עם ה"כליזמטיקס"), וכך גם "אוי דיוויז'ן" ומנדי כהאן, שעושה זאת בין שאר מפעליו ב"יונג יידיש" – תנועת דור ההמשך, שחיה ויוצרת ביידיש. לא רק דוברי יידיש יכולים ליהנות מהיצירה הזאת, אלא כל מי שפתוח להעשרה תרבותית ומוכן להקשיב למשל לזמרת קריאולית יחפה.
