"שני משוררים וחומה מפרידה
שתי זוויות ראייה ואותה החומה בבלימה
מי יחיה ומי ימות
מי ישמע ומי ישקט"
הכתבה שלפניכם מתמקדת בשני משוררים מפורסמים, שלאחר הכיבוש הגרמני מצאו עצמם בשני צדי החומה המפרידה בין הגטו היהודי בוורשה לבין חלקה הארי של העיר. ולדסילב שלנגל היה לאחד המשוררים היהודים המוכרים ביותר בימיו הקשים של גטו ורשה. צ'סלב מילוש נולד בליטא בשנת 1911 והיה משורר פולני צעיר שפרסם את שיריו הראשונים בשנת 1933 והיה לחבר המחתרת הפולנית במשך המלחמה.
אין במאמר כל כוונה לעסוק במידת הסבל שסבלו קבוצות שונות תחת עול הכיבוש הגרמני. אין טעם ואין תכלית לערוך השוואות בגורלות ובכאבים של עמים שנכבשו. המאמר אינו מציג שאלות היסטוריות ואינו יוצר הירארכיה של ה "Untermensch", תת-האדם, באידיאולוגיה הנאצית. נאמר כבר שמשוררים מציירים את אותה התמונה שההיסטוריונים מתארים בכרכים עבים - במילים בודדות ובשורות ספורות. שלנגל ומילוש, יהודי ונוצרי, ברגישות של משוררים עם אנטנות זקופות, מאפשרים לנו הצצה פנימה לנפש של אנשים במצוקה, כל אחד מעמדתו הייחודית ועל כך תיסוב הכתבה שלפניכם.
ולדסילב שלנגל מבטא את ההשפלה ואת כאב החיים בגטו ורשה באוסף שירים שנכתב במהלך האירועים עצמם. בעוד שצ'סלב מילוש, בצד הארי של ורשה, כותב את אחד השירים הגדולים שלו, קמפו די פיורי, בזמן מרד גטו ורשה שמתרחש בפסח 1943.
"שהמון ורשאי או רומאי
סוחר, מבלה, אוהב
בחלפו על פני מוקדי הייסורים.
אחר ילמד מכאן מוסר השכל
על חלופיות מעשי האדם,
על השכחה שגוברת
עוד בטרם כבתה הלהבה."
במילים אלו מהדהדים נושאים כמו דפוסי התנהגות של מרבית בני האדם העומדים מהצד מול טרגדיות אנושיות והשכחה (וגם ההשכחה) שמתלווה לכאבו של האחר.
במרכז עיוננו בשירתו של מילוש אתמקד כאן בשיר אחר, נוצרי מסכן מסתכל בגטו. שיר זה יחד עם יצירתו של המשורר היהודי, שלנגל, יעמדו במאמר זה על גשר המחבר בין העולמות הנפרדים של שני המשוררים, שחווים באותו זמן ובאותו מקום את אימת התקופה הנאצית בוורשה, אבל בדרך שונה זה מזה. קורא מאמר זה, עומד אתנו על גשר מטאפורי של שירה שעולה מתוך הלהבות ומאפשרת כניסה לתוך כאב התקופה ללא תיווך של הטקסט ההיסטורי.
רבות נכתב על שירו זה של מילוש ושם השיר אף היווה מקור השראה לשם מאמרו של הוגה הדעות הפולני, יאן בלונסקי, פולנים מסכנים מסתכלים בגטו, שהפך עולמות ויצר שיח רחב היקף בחברה הפולנית כשהתפרסם בשנת 1987. מאמרו של בלונסקי יצר פולמוס ציבורי רחב ממדים והיה המאיץ העיקרי לפתיחת הדיון בנושא של יחסי יהודים ופולנים לאחר תקופת השואה. הוא היה הראשון לצאת באומץ רב נגד השתיקה הרועמת של העם הפולני וההשתקה של המשטר הקומוניסטי שעדיין שלט במדינה.
גדולתו של מילוש משתקפת, בין היתר, בעובדה שבלונסקי, למעלה מארבעים שנה מאוחר יותר, בוחר לאמץ ככותרת למאמרו את שם שירו של מילוש, נוצרי מסכן מסתכל בגטו, בשינוי מה - בלונסקי מחליף את המילה "נוצרי" במילה "פולנים". בעוד שמילוש מתייחס בשירו לבן הדת הנוצרית, הרי שבלונסקי מייחד את הדיון בבני העם שלו, בפולנים, זאת בשל העיסוק בימיו שלו ביחסה של החברה הפולנית ליהודים בתקופת השואה. הבחירה בשם שירו של מילוש, המשורר שכתב מתוך האירועים עצמם, נותנת, אם כך, ביטוי חד לנושא היהודי-פולני.
נוצרי מסכן מסתכל בגטו
מאת: צ'סלב מילוש
תרגום: רפי וייכרט
......
דבורים בונות מסביב לכבד אדם,
נמלים בונות מסביב לעצם שחורה,
מתחילה קריעה רמיסת משי,
מתחילה שבירת זכוכית, עץ, נחושת, ניקל, כסף, קצף-
גבס, לוחות פח, מיתרים, חצוצרות, עלים, כדורים, כלי בדולח-
פוף! אש זרחנית מקירות צהובים
אוכלת שער אדם וחיה.
דבורים בונות מסביב לחלת דבש של ריאות
נמלים בונות מסביב לעצם לבנה
נקרעים- ניר, גומי, בד, עור, פשתן,
סיב, אריג, תאית, שער, עור נחש, תיל
הגג והקיר קורסים בלהבה והלהט אופף את היסודות
נשארת רק אדמה חולית, רמוסה,
ועץ אחד, חסר עלים.
לאט, חופר מנהרה, חולד-שומר מתקדם בדרכו,
למצחו פנס אדום קטן.
הוא נוגע בגויות הקבורות, מונה, מבקיע דרך,
מבחין באפר אדם על פי אד זורח.
באפרו של כל אדם ואדם לפי גונו בקשת.
דבורים בונות מסביב לטביעת עקב אדמה,
נמלים בונות מסביב למקום שגופי עזב.
אני פוחד, כל כך פוחד מהחולד השומר.
עפעפיו תפוחים כעפעפי פטריארך
שהרבה לשבת לאור נרות,
קורא בספרו הגדול של המין האנושי
מה אומר לו, אני, יהודי מן הברית החדשה,
המייחל זה אלפים שנה לשיבתו של ישו?
גופי השבור יסגירני למבטו
ויביאני בחשבון משתפי הפעולה עם המוות:
הערלים.
שני הבתים הראשונים של השיר מתארים עולם של טבע דרך עולמם של דבורים ונמלים, יחד עם רשימה ארוכה של חומרים ופרטים, חלקם תוצרים של הטבע, כמו: נחושת ועלים וחלקם מעשה ידי אדם, כמו: לוחות פח וכלי בדולח. הקורא שלא שם לב לכותרת של השיר מתקשה בתחילה לפענח את הכיוון הכללי. לעומתו, הקורא שמפנים מלכתחילה כנדרש את שם השיר מבין, שהוא נכנס לתיעוד קשה של שאריות לאחר תופת. הבית השני מחדד את כוונות המשורר עם המילים "נקרעים", "קורסים" ו"נשארת רק". בתחילת הבית השלישי מופיע האלמנט הסוריאליסטי של החולד- שומר שנע בין- פריט חדש, "הגוויות". כל פרט שמילוש רוקם סביב הדמות הזאת מוסיף צבע, עומק, משקל, ומשמעות בצורה גאונית לנציג הזה של העולם היהודי האובד. לתיאור כה עוצמתי של הגורל היהודי - מילוש, לדברי בלונסקי, התחמק מלתת תשובה חד משמעית כשנשאל: "מי הוא החולד?". השורות האחרונות של השיר מבטאות את כל תחושת האשמה של נוצרי אחד שעושה דין וחשבון לעצמו, על מה שהוא לא עשה כנגד כוחות הרשע בתקופת קיומו של גטו ורשה והשמדת הקהילה היהודית שבו. כדאי להזכיר שצ'סלב מילוש קיבל את ההכרה של יד ושם כחסיד אומות העולם עבור הצלת יהודים.
מילוש מציג בשיר זה וגם בשירו קמפו דה פיורי, את המורכבות הבלתי נסבלת כמעט ביחסם של הפולנים בנוגע לגורל היהודים על אדמתם בתקופת הכיבוש הנאצי. כל נושא התמודדות הפולנים ביחסם ליהודי פולין במשך מאות שנים, נע מאז הירצחם בשואה בכיוונים שונים ובעוצמות שונות עד ימינו אנו. בתקופת פולין תחת שלטון ברית המועצות, הדיכוי הקומוניסטי לא אפשר טיפול נאות בעניין. הסכר שנפרץ בשיח הפולני לאחר פרסום המאמר של בלונסקי לא שכח עד היום. מהצעקה הנוצרית פולנית של מילוש בשנת 1943, אנו מסיטים את הזרקור לתוך הגטו ולשירה של ולדיסלב שלנגל. שלנגל נולד בורשה בשנת 1914 והיה בן 29 במותו בימי מרד גטו ורשה, במאי 1943.
בחייו הקצרים יצר שלנגל אוסף שירים, שמשקף באופן מדהים את חיי היהודים בתוך הגטו. הלינה בירנבאום, שתרגמה את שיריו, מספרת בהקדמה מרגשת לאוסף שיריו, כיצד השירים האלו עברו מיד ליד ומפה לאוזן בתוך הגטו כך ששלנגל הצעיר היה לקול המעודד בגטו. הלינה בירנבאום, מתארת כיצד כנערה צעירה בגטו, הייתה מקריאה משיריו באירועים שונים שאורגנו באותם ימים קשים. היא גם העידה, למעלה מארבעים שנה לאחר מאורעות אלה, ששיריו מעוררים בה עדיין את אותה ההתרגשות הפלאית של הימים ההם, שאליה נוספו שינויים של זמן ומקום. אוסף השירים, אשר קראתי למתים, קיבל את שמו מפי המשורר בימיו בגטו תוך שהוא עצמו עורך אותם לפרסום מחתרתי. הוא כתב: "את השירים קראתי לאנשים חמים, חיים, מלאי אמונה בהישרדות, קץ, מחר, נקמה, שמחה ובנייה".
לאחר האקציות הגדולות של קיץ 1942, כשלמעלה מ-300 אלף יהודי ורשה נלקחו בטרנספורטים אל מותם בטרבלינקה, טבע שלנגל את השם המהדהד: "אשר קראתי למתים".
השיר המובא להלן, כתוב בלי מטאפורות גבוהות ומבטא כיסופים עזים של אסיר יהודי, שנסגר בתוך הגטו, לוורשה האהובה.
חלון הפונה לצד ההוא
מאת: ולדיסלב שלנגל
יש לי חלון הפונה לצד ההוא,
חלון יהודי מחוצף
המשקיף על פארק קרסינסקי הנהדר,
שם עלי הסתיו נרטבים...
לפנות ערב אפור סגול
הענפים משתחווים
ומביטים העצים הארים
בחלוני היהודי...
ולי אסור לעמוד בחלון
חרקים יהודיים...חפרפרות...
מנועים בהכרח מלראות.
ישבו במאורותיהם, בחורים.
עיניהם שקועות בעבודה,
הרחק מחלונותיהם היהודיים...
ואני...כשיורד הליל...
להשיב הכל אומר
אץ לחלון בחשיכה
ומסתכל...כרעב מסתכל...
גונב את ורשה הכבויה,
רשרושים ושריקות רחוקות,
תווי בתים ורחובות,
גדמי ארמונות...
חומד במבטי את בית העירייה
כיכר התיאטרון לרגליי,
ירח מגונן מתיר לי
אותה הברחה סנטימנטלית...
חודרות העיניים הרעבות,
כלהב הננעץ בחזה הלילה
מתוך ערב ורשאי שותק,
בכיכר עיר אפלה...
וכשרוויתי די
עד מחר, אולי אף יותר...
אני ניתק מעיר שותקת
בכוח מגי מרים ידי
עיניי עוצם ולוחש:
-ורשה..השמיעי קול...אני מחכה..
מיד הפסנתרים בעיר
מכסיהם הדוממים
מתרוממים הם מעצמם לפקודה
כבדים, נעצבים, עייפים...
ומתוך מאה פסנתרים עולה
אל הליל...פולונז לשופן...
קוראים הקלביקורדים
אל השקט המעיק
מעל העיר מתנוססים אקורדים
מעל קלידים לבנים כמת...
הקץ...אני מניח ידיים...
שב אל קופסאות הפולונז...
חוזר וחושב כמה רע
כשחלונך פונה לעבר האחר...
שלנגל מצליח להעביר את תחושת הכאב העמוק בשל האובדן המוחלט של כל מה שהעיר ורשה הציעה פעם לאזרחיה כולם. לעומת רשימת האטרקציות שאפשרה פעם העיר, הקורא שוקע בתיאור של יהודי הכלוא כעת בגטו עם ביטויים כמו: 'ורשה הכבויה', 'ומסתכל כרעב', 'חומד במבטו', 'ורשה... השמיעי קול... אני מחכה'. שלנגל לא מאפשר אפילו זיק של תקווה כשהוא מסיים את השיר במילים הבאות: "...כמה רע כשחלונך פונה לעבר האחר".
התמונה המצטיירת במאמר זה היא של שני משוררים משני צדדי החומה המפרידה, שנותנים ביטוי ייחודי על המתחולל סביבם דרך זוויות הראייה שלהם. מוזר שביטויים משותפים לשניהם הם החולד-חפרפרת, שני בעלי חיים שחיים במחילות מתחת לאדמה בחושך. אצל מילוש אנחנו פוגשים את "הפטריארך" עם פנס הראש ולמרות ההימנעות של מילוש לדבר על הזיהוי של החולד מצטיירת תמונה בלתי נשכחת של מעין מקור סמכות זקן ומכובד ששומר על הגחלת, המורשת או הזיכרון, של העם היהודי שנשחט. מילוש משתמש אפילו במילה "שומר", אבל חוץ מהתעסקותו של החולד עם הגוויות הוא אינו מפרט במפורש על מה הוא שומר. מעבר לתיאור המרשים של החולד, מילוש עוסק בפחד שלו עצמו כשהוא מכנה עצמו "יהודי מהברית החדשה", והפחד נובע מההאשמה של החולד-הפטריארך על שיתוף הפעולה של הפולנים הנוצרים עם הכיבוש הגרמני ברצח היהודים.
יש ניסיונות שונים לפרש את המתח הרב שנוצר מאפשרות המפגש בין החולד לבין המשורר במחילות הכאוס מתחת להריסות הגטו. ניסיון אחד נוקט עמדה פסיכולוגית בהסבר על התסביך הפולני בשל היותם המיקום הגיאוגרפי לרצח העם היהודי על ידי הגרמנים שהם היו עדים לו על אדמתם. המחילות התת קרקעיות, הן עכשיו המודעות והתת- מודעות של העם הפולני בהתמודדותם עם עברם.
ולעומת החולד\השומר\הפטריארך של מילוש החפרפרות של שלנגל הן הצעירים בגטו ששוקעים בעבודתם ותקועים במקומותיהם ללא אפשרות אפילו להסתכל דרך החלון החוצה. לפי ההתקדמות של גלגלי ההיסטוריה, החפרפרות של שלנגל תהפוכנה לגוויות של מילוש וגורלם של כל הדמויות עדיין זועק ממרחק של שבעים שנה מהמאורעות שהביאו ללידתם...ומותם.
