באותו קיץ נסעתי במסלול שונה מן הרגיל. זו הייתה מסילה צדדית עם תחנות הורדה רבות, ורכבת הנוסעים השתרכה בעצלתיים ובקול שאון בנוף החדגוני. היא נגעה רק לעיתים רחוקות בשולי יער ועצרה כל כמה רגעים בכפרים ובעיירות שאת שמם לא שמעתי מעולם. אחרי שעה של נסיעה קיללתי את הרעיון הלא מוצלח. הרגשתי מלוכלכת, מפויחת, סתורת שיער. ניסיתי להירדם, ניסיתי לקרוא, התחממתי בשמש כמו חתול והרגתי את השעמום עם סיגריות – שיטה שהיא גם מזיקה וגם לא יעילה.
הרכבת הייתה ריקה. איש כמעט לא נסע בדרך זו, ואם נסעו – כדי לרדת בתחנה הקרובה – הרי היו אלה נשים כפריות במטפחות לבנות שנשאו לשוק סלים גדושים, מדיפי ריח של שמנת וחלב. במסדרון התווכחו כמה גברים בקולניות על משחק הכדורגל שהתקיים ביום ראשון – כמדומה שהשוער אשם בכל. הכרטיסן נמנם. עצרנו בדיוק באחת מאותן תחנות קטנות – שני עמודים וקרש שעליו רשום שם (הכפר עצמו שוכן כנראה רחוק מהמסילה) – כשראיתי גבר ואישה עולים לרכבת. בעיר הם לא היו מעוררים את תשומת לבי, אבל כאן בשדה הפתוח...היא הייתה בעלת יופי מטופח, בחליפה פשוטה אבל עדינת-קו, ונעלה נעל שטוחה ודקה שהתאימה לרגל כמו כפפה. הגבר היה מבוגר מעט ממנה, שיבה כבר פשטה בצדעיו, תמיר, דק-גזרה, בעל תווי פנים חדים ומעיל גשם תלוי ברישול על כתפו. הם עלו עם מזוודה קטנה ותיק נסיעות גדול בעל דופן רכה.
הסתכלתי מבעד לחלון – כלום, רק שעורה, חיטה, שיבולת-שועל. על דרך עפר צרה נראה קרון מחובר לעגלה ששבה מהתחנה והותירה מאחוריה שובל של אבק עפר. עגלה זו הביאה, כמדומה, את השניים אל התחנה. מנין? אצל מי היו? ניתן היה לחוש שהם אנשי כרך מדורי-דורות, ונכונה הייתי להישבע שאין הם חוזרים מביקור קרובים.
הם נכנסו לתאי שהיה הקרוב ביותר לדלת. הגבר הניח את המטען על המדף וסייע לאישה להסיר את הז'קט. בחולצה היא נראתה צעירה יותר, נערית יותר, ורק הצבע הלבן הדגיש את עיניה – הן היו שטופות דמעות. היא התיישבה בפינה, לא ליד החלון, אף שהיה שם מקום פנוי, ואחזה בידו של הגבר בתנועה מבוהלת כמבקשת משען. אבל איזה משען יכלה לבקש אם הסיגריה שבידו רעדה באורח כל כך גלוי לעין!
הרכבת נסעה במסלול קשתי עדין, ובקצה היער צצו בתים קטנים, מפוזרים סביב הנהר, פתאום צצו ופתאום נעלמו מאחורי ענן העצים הכהה.
"שקט, שקט", שמעתי מילים שנאמרו בלחש. הפניתי את ראשי וראיתי שהאישה בוכה. היא בכתה בחרש, בלי קול, ועל הלחיים ניגרו בקילוח דק הדמעות – גולות זכוכית עגולות. זה היה בכי מר והגבר חזר ואמר כמתוך היגב אי-רצוני: שקט, שקט, כמו שפונים אל ילד. אחר כך הביט פתאום בכיוון שלי, רכן על האישה הבוכה ואמר בקול לחש ברור: "הפ-סי-קי כבר".
היא לא יכלה להפסיק. עכשיו בכתה בקול, מסתירה את פניה בידיה. "התמוטטות חולפת", פנה הגבר אלי, "עוד מעט זה יעבור..."
"תשכבי, תנוחי, יקירתי," עכשיו הייתה בקולו נימה קלה של קוצר רוח. למלה - 'יקירתי' היה צליל מחוספס. "למה שלא תצחקי מזה..."
"לצחוק?!" אמרה האישה בקול צעקה. הייתה בצעקה שלה מרירות אמיתית מעומק הלב. אני חשבתי: זה לא עניין לצחוק עליו. היא צודקת. קמתי בכוונה להשאירם לבד. הורדתי את המזוודה מהמדף וכבר עמדתי ללכת כשהוא פנה אלי: "לא, לא...הישארי בבקשה, מוטב כך, שלא נהיה לבד".
הרגשתי מטופשת ולא ידעתי כיצד לנהוג. הושטתי יד לקחת ספר, אבל הוא, שפחד כפי הנראה מן השתיקה שאל מיד: "אפשר לדעת, גבירתי, מה את קוראת?"
נקבתי בשם הספר. כן, הוא מכיר אותו. "על תקופת הכיבוש – נכון?" שניהם פרצו עכשיו בצחוק מתואם, ואף על פי שזה היה צחוק שלא במקומו לא יכולתי להסתיר את פליאתי.
"הרסו את הבן-אדם, עיוותו אותו. לא כדאי לדבר על זה," אמר לבסוף, "ואיפה את היית גבירתי?"
"במחנה".
"ואנחנו במחבוא, כאן, בסביבה הזאת, בכפר הזה שבו עלינו".
"כן", אמרתי, "אני מבינה. לא קל לחזור אל השנים ההן אפילו במחשבה, לא כל שכן לחזור כמוכם...אני מבינה את העצבנות שלך..." קול האישה עלה פתאום לטון גבוה מאד: "זה לא זה גבירתי! את טועה..."
אחר כך התחילה לספר. הם קיבלו לפני שבוע, מכתב מהדודים, הזמנה ליום-הולדת ולחנוכת הבית החדש. הדודים – כך הם קראו להם אז, והכינוי נשאר – היו אלה שנתנו להם קורת גג בשנת 1943, הם הגיעו אליהם בדרך מקרה. אחרי שבועות של תעייה ביערות, כשאזלו בתרמיל הגב הצנימים והבצל, הרגליים התנפחו, ואת האוכמניות – סחף הסתיו. הם נקשו בדלת הבקתה הראשונה שבקצה הכפר.
היה ערב, ובחדר התרוצצה אישה צעירה ויפת תואר שעסקה במלאכות הבית. "מה אתם רוצים" שאלה. הם לא ידעו מה להשיב. האם פת לחם היא כל מבוקשם?
"אז זה העניין..." היא הביטה בהם מקרוב יותר. הם נראו כמו יצורי פרא. "מאיפה אתם?"
הם לא ענו. על הכירה עמד ספל חלב. הם הביטו על החלב. היא ניגשה אליהם – כבדה וגדולה – ומבלי להסיר מהם את המבט החשדני הגישה להם לשתות. הם שתו את החלב הזה בלקיקה כמו כלבים. אחר כך הורתה להם להסתלק. הם הוסיפו לעמוד והיא חזרה ואמרה: "ועכשיו הסתלקו מכאן מהר, מישהו עוד עלול לראות..."
היא גירשה אותם והם הוסיפו לעמוד על מקומם.
הרכבת חרקה, האטה ועצרה. האישה השתתקה. בעלה מחה את הזיע מעל מצחו, קם, סגר את החלון, ומיד חזר ופתח אותו. מן המסדרון נשמעו קולות העולים לרכבת. גבר עם תינוק תלוי בזרועותיו פתח את דלת התא ונסוג לאחור באומרו: "איזה סרחון, זה לא בשבילנו..."
"סע!" צעק הכרטיסן. הגשר רעד מתחת לגלגלים, העיירה הייתה דמומה, מתה. כעבור רגע נכנסה הרכבת ליער.
"לא יכלנו להסתלק", המשיכה האישה, " נתקפנו חולשה בגלל החום, רצינו לישון. בלבי חשבתי: אישה טובה, נתנה לנו חלב. לכן כשהתקרבה אלינו, כועסת וקצרת רוח, כדי לדחוף אותנו אל מעבר לסף – תשפתי את ידה והתחננתי במילים שרק בשעה ההיא לא נבלעו בפי מחמת הבושה. בידי הפצועות משיחי יער חשתי את אצבעותיה היבשות והחזקות והתחננתי בפניה כמי שמתפלל לאלוקיו. האצבעות התגמשו – הלב התרכך. היא פתחה את דלת המחסן ואמרה: 'חכו עד שבעלי יחזור'.
צנחנו על השקים. בו בלילה שוחח אולק ארוכות עם בעל הבית. הכסף שברשותו הספיק למחיית שני אנשים למשך חודשיים-שלושה. זה היה מעט מאד. אבל התחייבנו שאם נצא חיים נממן את עלות הבית החדש. הבקתה שלהם הייתה הרוסה למחצה והעוני בצבץ מכל פינה. הם קיבלו אותנו. בכינו כמו ילדים בלילה הזה, הראשון שעשינו מזה שבועות תחת קורת-גג.
"בליל המחרת ניגש בעל הבית לבנות את המחבוא. בצעירותו עבד קצת בבניין, והמלאכה נשלמה חיש מהר. זה היה מחבוא עשוי לבנים – במרתף, קיטון צר ששני אנשים מצאו בו מקום בדוחק. למעשה היינו יורדים אליו רק באין בררה, כשאורחים באו לביקור או כשגרמנים הסתובבו בכפר. אבל בדרך כלל ישבנו במשך כל היום במחסן ובערב – מאחורי דלת נעולה בחדר שלמעלה. אולק היה משחק קלפים עם בעל הבית, או שקראנו ספרים בקול. רק סמוך לתום המלחמה, כשהצבא חנה בסביבה, לא יצאנו מהמחבוא במשך חודשיים. אלה היו חודשיים קשים מאד. חליתי בדלקת פרקים, אבל לא המחלה הדאיגה אותי. אי אפשר היה לשכב שם. צריך היה לשבת כל הזמן. שיחקנו ב'גיאוגרפיה' – כל הנהרות שמתחילים באות א', כל הערים שמתחילות באות ב', בחנו זה את זה בידיעת מילים לטיניות. אחר כך איבדנו את התיאבון. ישבנו וישבנו. לא פעם לנו גרמנים בבקתה, שמענו את צעדיהם. הם היו יורדים למרתף, קרובים אלינו, מעבר לקיר הדק שעליו נערמו תפוחי אדמה.
"ביום שבו ירדו בעלי הבית למטה ואמרו: 'זה נגמר', לא יכולתי לשמוח. אחר כך היינו חולים זמן ממושך וכפי הנראה במחלה קשה, כי בעל הבית, שביקר אותנו בבית החולים אמר בהביטו על אולק" 'הבית החדש שלי אבוד'.
"ואחר כך התחלנו את הכל מבראשית, היינו ערומים ויחפים, ואם לא בעלי..."
"אז מה", התערב הגבר, "ניגשתי לעבודה ולאט-לאט הסתדרו העניינים. את הסכום הראשון שחסכנו שלחתי לדודים. וכך במשך שלוש שנים, מדי חודש בחודשו...הם היו באים לבקר אותנו כמובן. וכיוון שהיינו בודדים, איש מהמשפחה לא נותר בחיים, אז התייחסנו אליהם ככה בתור...באביב סיימו לבנות את הבית החדש – שלושה חדרים ומטבח – והזמינו אותנו לבקר ולראות. אבל הביקור נדחה שוב ושוב, פעם בגלל עבודה, פעם בגלל מחלת אשתי (כל הזמן בעיות עם הפרקים!). לפני שבוע קיבלנו מכתב" הם מזמינים אותנו ליום הולדתו של הדוד ולחנוכת הבית".
הוא נשם נשימה עמוקה והצית עוד סיגריה. לרגע השתררה שתיקה. האם אין להם אומץ להמשיך? היא הייתה הראשונה שקטעה את השקט.
"כשנסענו לשם הפעם היינו מבוגרים בחמש שנים! מה אני אומרת – בחמישים שנה! אמרתי לאולק" 'הבט, הגשר הזה...כאן ישנו...ואת העיירה ו' אתה זוכר? ואת התחנה ב – נ'? קנינו שם כרטיסים ופחדנו לעלות לרכבת. חשוב, אמרתי לו, נותרנו בחיים, אנחנו ביחד, דבר לא מאיים עלינו...' הייתי מאושרת".
"מהחלון נפנפתי בידי אל הדוד שחיכה בתחנה...אל בעל הבית. עלינו על העגלה שרופדה יפה במצע של קש, לבי פעם בחוזקה. חיכיתי לרגע שבו יגלו לעיני, מעבר לעיקול הדרך, הבית והגן. שכחתי שניצב שם בית חדש, בית יפה, אבל הבקתה עשויה הייתה לחמם את לבי ואילו הבית? ככל הבתים. עם גג אדום. על המפתן עומדת בעלת הבית, לבושה בבגדי חג. ולי, אף על פי שאני צוחקת ומתנשקת, חבל על הבקתה הישנה ההיא. הם מזמינים אותנו פנימה, הכל נקי, המרצפות משוחות בדונג אדום, החלונות מכוסים בוילונות מקרטון. על השולחן הערוך – בשרים מעושנים, וודקה. אולק שם לב מיד למצב רוחי ואמר לי בשקט: 'אל תהיי היסטרית'... ושיבח בקול רם את הסידור היפה של הבית. בעל הבית מוזג וודקה, הוא רוצה להרים כוסית, אבל בעלת הבית אומרת: 'לא, קודם תראו את הבית'.
"התחלנו מן המטבח, אחר כך חדר המגורים, חדר השינה ועוד חדר של הבן שבא מהצבא. כבר רצינו לפנות בחזרה, אבל אז הם אמרו: 'וגם אתכם חזרנו – הנה, בבקשה!'.
"בעל הבית מזיז את הארון, אני מסתכלת ורואה קיר לבן וחלק. אבל כאשר בעל הבית התכופף ונגע ברצפה, אחזתי בזרועו של אולק. עוד לא ראיתי דבר, אבל התנועה הזאת הייתה מוכרת לי. הוא הרים קרש משוח בדונג אדום והורה לנו להסתכל. 'הנה, עכשיו, אם יקרה משהו, לא תצטרכו להצטופף כמו תרנגולות, הנה לכם מחבוא יפה כמו ציור, עם כל הנוחיות!'.
"התכופפתי וראיתי מדרגות שמוליכות אל חדרון קטן, חשוך, חסר חלונות, חסר דלתות. עמדו שם שתי מיטות, ני כיסאות ושולחן".
הרכבת היטלטלה בצמתים והגבירה את מהירותה, התקרבנו אל העיר. השמים החווירו, ומבער לחלון ניגלו בתי הפרוור הקטנים המוגנים על ידי גדר חיה, נמוכה וגזומה באופן שווה.
"איך להתייחס לדבר כזה?" שאל הגבר, "לגזרת המחבוא, לגזרת-המוות שהוציאו עלינו בשנייה? ומי גזר? אנשים טובים, דורשי שלומינו...זה מה שכל כך מחריד אותי. להכין מקומות מחבוא מרוב טוב לב! את תופסת מה פירוש הדבר? שם, בבית, כאילו רכנתי על הקבר של עצמי...איום ונורא..."
"איום ונורא", חזרתי על מילותיו ואמרתי עוד משהו על ההשחתה שהמלחמה גורמת, והתביישתי כי אלה היו מילות שגרה, דיבורים בעלמא, דברי נימוסין. אבל הם כבר לא שמעו אותי. הם מיהרו לעבר היציאה, וצעדם המהיר והעצבני עשה רושם של מנוסה.
אידה פינק, "מחבוא", מתוך: הגן המפליג למרחקים, ספריית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, תל אביב תשמ"ח, תירגם: ראובן טנא, עמ' 102.
