"אני אישה יהודייה, אשר חיה בעת ובעונה אחת שם, בעבר, בגטו, במחתרת, מול פני הנאצים ופה עכשיו, במדינת היהודים. חלום חיי התגשם. יש לי מדינה, יש לי בית, יש לי קיבוץ, יש לי משפחה.
אני תמיד זוכרת ששישה מיליון יהודים לא זכו למה שאני זכיתי. רדופה מראות עבר אלה, אני לוחמת על עתיד אחר לעם היהודי. לא ויתרתי על כך שבמדינת חלומותי תהיה חברה צודקת, סובלנית, רודפת שלום. לא חיה רק על חרבה.
שש עשרה שנים לחמתי בכנסת למען לא יהיו עניים, לא יהיו מחוסרי דירה, כדי שכל ילד יוכל ללמוד ולמצות כשרונותיו, כדי שלא יהיו שכונות מצוקה.
אומרים: עם אחד אנחנו. איך עם אחד?
כחברת כנסת פעלתי בעזרת חוקים, בקבלת החלטות, בהפעלת לחצים – כן לחצים.
לחצים גם על הממשלה, שמייצגת אותי ואת מפלגתי. בלי בושה. לא הייתי ולעולם לא אהיה חותמת גומי.
יזמתי וחוקקתי חוק לטובת הנכים, חוק מס הכנסה לטובת הנשים, חוק הפלות, חוק לטובת נוער מצוקה, חוק לטובת נערות במצוקה וארוכה הרשימה.
מטרת חיי: לא לחמם את הכיסא בכנסת אלא לחמם את הלב. להשאיר עקבות של עשייה שמיטיבה עם בני אדם הזקוקים לכך. כל אלה יחד עם זיכרון ששישה מיליון לא זכו"
חייקה גרוסמן נולדה בביאליסטוק אשר כ-60% מתושביה היו יהודים בשנת 1919 למשפחה בורגנית הקשורה למסורת היהודית אך עם זאת ליברלית, חילונית וציונית במידת מה. חייקה נשלחה לבית הספר העממי "תרבות" ולאחר מכן גימנסיה העברית של ביאליסטוק אשר נודעה ברמת לימודיה הגבוהה. בהיותה בת תשע, הזדמנה לביתו של סנדלר מהעיר ונחשפה לעוני הקשה שבבית. כאשר שיתפה חבר לספסל הלימודים בחוויה המערערת, סיפר לה על קן 'השומר הצעיר', תנועת נוער ציונית המקדמת סדר חברתי סוציאליסטי . כך הצטרפה חייקה לתנועה בה תדבק כל חייה.
שבוע לאחר פלישת הנאצים לפולין, הועברה ביאליסטוק לידי הסובייטים בהתאם להסכם ריבנטרופ מולוטוב. קן השומר הצעיר פוזר, וחייקה החליטה לצאת לוילנה אשר בה ראו מאות חברי תנועות נוער חלוציות תחנת מעבר ופתח יציאה לארץ ישראל. מעט מאוד סרטיפיקטים הושגו, האחרונים מחברי התנועה יצאו בסרטיפיקטים מזויפים במרץ 1941 ובסופו של דבר, לא קיבלה חייקה סרטיפיקט ליציאה. בסוף ינואר 1942, לאחר פלישת הגרמנים לברית-המועצות והקמת גטו בוילנה היא שבה לביאליסטוק והיתה ממארגני המחתרת היהודית בגטו. לאחר מכן, הייתה פעילה במרד בגטו ביאליסטוק באוגוסט 1943 וביחידת פרטיזנים יהודים באיזור. לאחר המלחמה, במאי 1948 הגיעה לארץ, הצטרפה לקיבוץ עברון שבגליל המערבי והתערתה במהרה בחיי הקיבוץ. במהלך שנת 1949, כתבה את הספר "אנשי המחתרת" ובו תיאור המאבק בביאליסטוק כפי שחוותה אותו.
בשנת 1950 מונתה חייקה לראש המועצה האיזורית געתון, האישה הראשונה שעמדה בראש רשות מקומית. על האופן בו החותם שהותיר בה התפקיד סיפרה:
"זו הייתה תקופה מאוד קשה בשבילי, כי התחילה העלייה הגדולה. הקימו מעברות באיזור השיפוט – עשרים ושניים ישובים באיזור השיפוט, כולל כפר ערבי. התחלתי להתמודד עם בעיות הערבים שכאילו ברחו, אבל הם היו בפרדס, וכשחזרו, הסתבר שכבר אין להם אדמות ואין להם כפר. בגליל המערבי היה יישוב ערבי גדול. אני לא ידעתי מה זה חקלאות והצורך לעשות את השיבוץ של הקרקעות. עמדתי במאבק מאוד קשה עם המשרד שבראשו עמד בעלה של שולמית אלוני, על הרכוש הנטוש. היו לנו הרבה בירורים בתוך מפ"ם עם הנהגת מפ"ם, עם טבנקין ועם יערי. אני לא הסכמתי שיהיה נישול. הקיבוץ עמד מאחורי"
את חיי השיתוף והעבודה בקיבוץ ראתה כיצירה חברתית חשובה: "יוצרים אנו ערכים חדשים ותרבות מתקדמת ומשוחררת מדעות קדומות, שבסיסה אהבת אדם באשר הוא אדם ואחוות עמים ". כחברת קיבוץ נדרשה חייקה למלא תפקידים בקיבוץ בו היתה חברה. בין השאר, עבדה כמורה בכיתה ג' בשנת 1953. את תלמידיה הישראלים בקשה ללמד על חיי היהודים בגולה, ועשתה זאת באמצעות שיריה של קדיה מולודובסקי. שיאו של הפרוייקט היה בהמחזת השיר "גלגולו של מעיל".
חייקה שימשה כחברת כנסת במהלך מ-1969 ועד 1988 והיתה חברה בוועדות רבות. היא מונתה ליו"ר הועדה לשירותים ציבוריים, ובמלאת שני עשורים למדינה, מצאה עצמה בחזית המלחמה בעוני, אך בניגוד לעוני אליו נחשפה בפולין שבין שתי מלחמות העולם ובימי השואה היה זה עוני שהתקיים במדינתה שלה, בחברה בה היתה גורם מוביל. לאחר שגילתה כיצד טופל עד אז נוער עבריין והזדעזעה, מאופן הטיפול בנוער זה ומכך שכולאים נוער ובוגרים בצוותא, הובילה חייקה את חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) , שהתקבל בשנת 1971 והיה מהמתקדמים בעולם.
גם סוגיית החינוך בערה בעצמותיה. חייקה חשבה כי החינוך הוא חבל הצלה לילדי שכונות המצוקה בשנות השבעים, אך חינוך לבדו לא יפתור ויגשר על הפערים החברתיים. לתפיסתה, הקניית ערכים צריכה להיעשות מתוך דיאלוג עם החניכים ולא מתוך הנחתה מלמעלה:
"יש קונסנזוס על זכות הקיום הלאומי. אין קונסנזוס מה תוכנה של הלאומיות, מה משמעותה, מהותה. את הצד האידיאולוגי של החינוך יש לגבש, ללבן תוך שיח מתמיד עם הנוער עצמו, ותוך הקשבה מתמדת לרחשי ליבו, כדי להתמודד, ולא לצעוק, כדי לשכנע, ולא לגנות" .
בעניין הוראת ההיסטוריה היהודית בכלל והשואה בפרט, כפי שראינו כבר בעבודתה כמורה, ראתה חייקה משימה מורכבת וראשונה במעלה: "לימוד הקונפליקטים והניגודים אינו חינוך לסכיזופרניה יהודית, אלא לספיגה אורגנית של העבר העשיר, ולניסיון להתמודד עם ההווה".
בשנת 1992, ארבע שנים לפני מותה, כשהיא מנהלת את ארגון מורשת, ארגון להנצחת השואה, אמרה בראיון לאימי גינזבורג:
"יש חוקים שנלחמתי עליהם לפני עשרים שנה, ורק עכשיו המאבק נושא פירות. אנשים משתנים לאט, והחברה משתנה עוד יותר לאט. אני מאמינה בפוליטיקה" .
