היו שחזרו. היו שחזרו והעידו. היו שחצו את המוות וחזרו לספר עליו ככל שיכלו. ככל שלא שותקו, ככל שיכלו להשתמש בשפה של לפני הלאקונה, בשפה בה השתמשו לפני הקריסה פנימה. אדם אינו יכול לספר על מותו שלו, זו החוויה היחידה שאיננו יכולים להעיד עליה, כתב פרימו לוי. אבל היו שחוו את מותם וחזרו לספר על כך, מוכים, מעונים, חבולים, כבר כמעט לא-אנשים, גם לוי עצמו, בעצם. הם חזרו והם העידו והם עדים.
סילביה פלאת' כתבה כיצד הם שבים וחוזרים ושבים ועולים לתוך הסיוטים המחרידים ביותר שלנו, ואולי בגלל זה, אני חושבת, בגלל הסיוטים, יש האומרים שהם לא העדים האמיתיים, שהם לא חזרו למסור, להניח על מפתן החרדות והזוועות שלנו, את עדותם, כמנחת זוועה. היא כתבה, כמו מתוך חיזיון, כמו מתוך נבואה שתחזור ותגשים את עצמה, שאחר כך הפסל האיטלקי אלברטו ג'קומטי (Alberto Giacometti) נתן לה צורה פיזית:
"האנשים הרזים אשר בעת מלחמת הרעב הממושכת
מצאו בעצמם את הכישרון להתמיד
ברזונם, כדי לבוא, אחר כך,
אל תוך חלומותינו הרעים, ואיומם
לא ברובים, לא בגידוף
אלא שתיקה רזה.
עטופים בעורות-חמור שורצי פשפשים,
ריקים מתלונה, לנצח
שותים חומץ מכוסות של פח: הם עטו
את ההילה הבלתי-נסבלת של השעיר לעזאזל
שהועלה בגורל".
הכישרון להתמיד. כישרון הגוף הרזה והשפה המתה להתמיד ולחזור ולא להניח, לא להרפות, לחדור לעומק מחילות הנפש המבוהלות שלנו. ולא ברובים ולא בגידוף, אלא בדבר מפחיד בהרבה – באיום הריק מתלונה, אבל נצחי. והעובדה שהם עלו בגורל ולא אנחנו. כן, זה בעצם החשש האפל, הפחד האולטמטיבי, שאנחנו היינו יכולים להיות שם במקומם, בעורות חמור, כמו בקבורת חמור, שורצי פשפשים. ואנחנו היינו יכולים להיות במקום אבא שלי שכתב, אחרי שחזר, ואחרי שניסה בשפת השירה שהיא כה מזוקקת וכה בודדה, להעיד בעזרת המילים המהדהדות:
"אַתֵּם חַיִּים בִּי כּאָז
בִּתנוּחַת יָדַי וחִיּוּכַי
[... ]
נִצמָד אל גופותיכם העירומות -
מה גזר שעלי תמיד לעלות מתאי הגאז?
מאחוריכם רק פעם אחת נסגרו
הדלתות האטומות
בפני הן לנצח סובבות על ציריהן...".
ואלה שאומרים שאיש לא חזר מתאי הגז. מה הם יודעים? מה אני יודעת? אולי דווקא ל"יורדים דומה", ל"שוקעים", כפי שכינה אותם פרימו לוי, היה רק תא גזים אחד ואילו לאחרים, לשעירים לעזאזל המתמידים לשוב אל חלומותינו הרעים, יש תאי גזים כנוכחות מתמדת ולא כמטאפורה, לא כסיוט, אלא כמו פול צלאן, שבסוף לא הצליח להכיל יותר ונמוג לתוך עצמו, לתוך עדותו, וכתב בפוגת המוות שלו: "חלב שחור של שחר/ אנו שותים ושותים/ אנחנו כורים קבר ברוחות שם לא שוכבים בצפיפות". עדות של בדידות רדיקלית, אינסופית.
ואולי יש האומרים שהם אינם העדים האמיתיים, כמו ג'ורג'יו אגמבן בספרו "מה שנותר מאושוויץ", מפני שאיננו יכולים להתמודד עם האודיסאות עליהן הם מספרים, מאיפה בכלל מתחילים, והכל קורס כי אין התחלה-אמצע-סוף, בעיקר אין סוף, שהוא גם אינסוף, וזה מפחיד נורא. אודיסיאות שבניגוד לזו של הומרוס ואחר כך בשירו של קוואפיס, לא היו בסופן שום איתקות ובדרך הזו היו דברים הרבה יותר גרועים מלסטריגונים ומקיקלופים. וכשהם הגיעו הם לא מצאו את איתקה ש"העניקה לך מסע יפה/ אלמלא היא לא היית כלל יוצא לדרך." אלא את בוכנוואלד, ודכאו, וזקזנהאוזן, ונויגאמה, וטרבלינקה, ובלז'ץ, וראוונסבריק, וברגן בלזן ואושוויץ ועוד ועוד ועוד.
המוזלמן. הלום, כפוף, לא לגמרי חי, לא לגמרי מת. מבטו מבעית בחוסר המבט שלו, נשמתו חרבה, שאריות של משהו שפעם היה אדם. הוא תזכורת התוכחה, הוא קין, הוא דמות נצחית של הרס. לוי, ואחרים, ואגמבן בעקבותיהם, גורסים שהוא העד האמיתי, אבל עד אוקסימורוני, מפני שהוא העד האמיתי שאינו יכול להעיד ולכן, עצם מעשה העדות אינו יכול להתקיים. היא מקוממת אותי הקביעה הזאת. היא מעירה בי אי-שקט וכעס. אני חושבת שזה קורה לי מפני שכשאני שואלת את עצמי, מתוך הפחדים, מתוך צלילה לעולם הרקוב של הסיוטים, על מה היה המוזלמן מעיד אם היה שב. אני חושבת שהוא לא היה מעיד על דבר שלא שמענו עליו, רק, אולי, הרבה יותר שורף. על מה הוא היה מעיד? על ההרס הטוטלי של כל מה שהגדירו כאדם, ואולי מפחיד יותר, על כך שהוא אפילו לא ידע שזה קורה לו. אולי הוא היה מעיד על האילמות, על הריקבון, על אבדן החושים, על אבדן הפחד, על אבדן המבט. אבל איך מעידים על אילמות? על מוות? אולי זה הגוף המעיד. "הרי זאת אני הבוערת", כתבה דליה רביקוביץ' בשיר מבעית מפני שהוא סוג של עדות אישית העולה באש, הרוחשת בגוף, המתכלה מבפנים, עד שלא נותר שם דבר, מלבד שאריות הגוף. ואולי בעצם מעשה העדות הוא הבגד הבוער על הגוף ואתו. הלא אומרים לה, למשוררת, מזהירים, מתרים: "תפרו לך בגד מזהיר כמו רמץ/ בוער כמו גחלים/... מה יהיה אתך, היא אמרה, תפרו לך בגד בוער." אבל המשוררת, העד, עדיין אינם מבינים ואינם נותנים אמון בטרגדיות יווניות עתיקות ובטרגדיות יווניות מודרניות, ורק בסוף, הסוף של כל הסופים, מתגלה הבערה, עמוד האש, האור האחרון שמלווה את ההולכים ואת אלה שישארו בחיים: "אבל הבגד, אמרה, הבגד בוער באש./ מה את אומרת, צעקתי, מה את אומרת?/ אין עלי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת." הרי גם על גוף החוזרים בוערת עדותם ונפשם רועדת. די שנקלף את הקליפה העוטפת אותם. רובר אנתלם (Robert Antelmee) כתב אחרי שובו מדכאו, את "המין האנושי" (The Human Race), ורעייתו דאז, מארגריט דיראס (Marguerite Duras) עזבה אותו מפני שלהביט בו היה כמו להביט בפני הגונגרנה, להביט בו היה להביט בעד החוזר ושואל "הזהו אדם?" או אודות "המין האנושי." להביט בו היה להביט בעולם המוות של המחנות הנאצים ולדעת שהוא חזר משם, אבל משהו מת מבפנים, זו הבעתה וזה הגורם להסבת המבט וזו אולי הסיבה שאומרים שהם לא חזרו. זה היה יכול להיות הרבה יותר קל, הלא כן? והיא סיימה את אחת ממסותיה אודות המלחמה במילים שדיברו על חוסר היכולת להכיל, או להבין, או להתבונן בכאב הזה: "עם הקיץ באה התבוסה הגרמנית. היא היתה מוחלטת. היא התפשטה לכל אירופה. הקיץ בא עם מתיו, ניצוליו, והכאב שלא-יעלה-על-הדעת המוקרן ממחנות-הריכוז הגרמניים." היא התבוננה בבעלה דאז כמי שמגלם בגופו הרזה והאילם את הכאב הזה. וזה היה, עבורה, בלתי אפשרי.
"נדמה לי שלמותר הוא להוסיף ששום מעשה מן המעשים המסופרים איננו פרי הדמיון", כתב פרימו לוי בהקדמה לספרו "הזהו אדם?". לפעמים אני חושבת שהמפתח להבנת הנושא בו אנו דנים הוא שילובו של משפט זה יחד עם שמו של הספר – "הזהו אדם?". העובדה שכל המסופר בספר איננו פרי הדמיון הנה ברורה וחוץ ממכחישי שואה למיניהם איני חושבת שיש מי שיערער עליה. אולם שילובו של משפט זה יחד שם הספר מעלה שאלה מכריעה לענייננו – אם הכל אמת, אז הזהו אדם? והתשובה בספר הנה, כן, זהו אדם. ואל לנו לטעות כמובן, במהות השאלה. היא אינה מופנית לגרמנים, מחשבתו של לוי היתה רחוקה מבנליות או מנאיביות, העובדה שהגרמנים היו בני-אדם היתה מובהקת ובהירה עבורו. "לא לא: הם בהחלט/ היו בני-אדם: מדים, מגפיים./ איך להסביר. הם נבראו בצלם.", כתב דן פגיס. אבל, המשיך והוסיף: "אני הייתי צל./ לי היה בורא אחר./" והוא בחסדו לא השאיר בי מה שימות." שאלת האדם מכוונת הן על-ידי לוי והן על-ידי פגיס כלפי האסירים ובבא הימים, כלפי הניצולים. דווקא הרוע, הרוע הרדיקלי, השורשי, כמו שכתב קאנט, הוא המובן מאליו, אולם הטרגדיה, במהותה העתיק, היא שאלת האסירים, הניצולים והעדים. מה קרה להם שם? למה הם הפכו? מה היה חשוף כל-כך במהות חייהם במחנה? מה פירוש הדבר לגביהם, מה פירוש הדבר לגבינו. מה פירוש הדבר לגבי המין האנושי. זו מן קריאת הרחקה, הדחקה, שכמו אומרת שהכי גרוע, הכי גדול, הכי נורא, מת יחד עם העדים האמיתיים, יחד עם המוזלמנים. בעצם איש לא חזר כדי לספר. כשהייתי ילדה והיו דברים שלא רציתי לראות, עבדתי עם אותו מנגנון. ואמא שלי, שכמו אבי, כן חזרה משם וכן העידה, היתה אומרת לי, כמה קל ילדה שלי, כמה קל. ובעצם, בת שלי, אני, ועשרות אלפים כמותי, אנחנו כן, וזו האימה האמיתית. קליפה ריקה, כתב לוי. קליפה ריקה. נגיעה קלה והכל מתפורר, נמוג.
ואולי שירו של דן פגיס, שהוא כמו הדהוד המשך לשיר שמילים ממנו צוטטו כאן בהקשר אחר, והראשון נקרא "עדות" והשני, המתכתב עמו, "עדות אחרת", שהיא אולי דווקא העדות האמיתית והכואבת מכולן, שכן הלב הקשה בדין, והאביונות, וההיעדר, בעיקר ההיעדר של חושך על-פני-תהום, של האדם מעולם של מעלה ובעיקר מעולם של מטה. אולי הוא הסיכום לדברים שניסיתי לומר היום, ומקור הכאב האינסופי של האסירים ושל הניצולים ושל כולנו: "הקשב ללבי הקשה בדין, ראה את עניי./משתפי הפעולה שלך, מיכאל, גבריאל,/ עומדים ומודים/ שאמרת: נעשה אדם, והם אמרו אמן."
העדים האמיתיים, אני חושבת שהם כאן אתנו, זועקים ובאים, בכישרון הגוף הרזה והשפה המתה להתמיד ולחזור ולא להניח, לא להרפות, לחדור לעומק מחילות הנפש המבוהלות שלנו. הם זועקים, בצריחות שקטות, את הקדמה שהכזיבה, את הנאורות, וזו לא המלחמה האחרונה. והם מוסרים את עדותם ושום דיון פילוסופי לא יוכל להדחיק את זה, או שמא נאמר, להרחיק את זה, להרחיק אותם, והם רוצים שנקשיב, ושנדע ושנקבל את המהות האנושית שלהם, וכן, הם העדים האמיתיים. "כשאחי הבכור/חזר מן המלחמה/", כך זביגנייב הרברט (Zbigniew Herbert). האח הוא הזיכרון, הוא העד המוכיח בשער, אשר "רסיס של פגז/ פגע בו בורדן/ או אולי בגרונולד/ (הוא לא זכר את הפרטים)/". האח הוא האזהרה, המשוגע והנכה והפחד שרוצים להסתיר, שרוצים שיהפוך לאנדרטה, כך יהיה נוח וקל יותר לשכוח: "לקחו את אחי/ והוציאו אל מחוץ לעיר/ כעת הוא שב מדי שנה בסתיו/ כחוש וחרישי/... והוא מספר לי/ מעשיות שלא היו ולא נבראו/ באצבעות עיוורות של בכי." הסיפורים לא היו מעשיות כמובן, והאצבעות המגששות, אולי על פני מי שממנו מבקשים הקשבה, נותרו מגששות ועיוורות ומבקשות.
