הקדמה
בית קרנובסקי הנו רומן משפחתי המתאר שלושה דורות, וממוקם בשלוש ארצות. סאנדר גילמן מסביר כי הרומן המשפחתי, כפי שפותח במאה העשרים, מטפל בניסיון של הפרט למצוא את עצמו ביחס לנסיבות המשפחתיות והחברתיות שבהן הוא פועל. המשפחה ההולכת ומתנוונת מאבדת שייכות לעולם המסורת של עברה, ולא מוצאת את מקומה בעולם ההווה המודרני. הפרט מוצא את עצמו זר למערכות הערכים השונות, ועם זאת הכמיהה לשייכות מלווה אותו כל הזמן. רומן זה מטפל בגוונים שונים של זהות יהודית, בשוני בין התרבויות היהודיות. במובן מסוים ניתן לראות בסיפור שיברונה של משפחת קרנובסקי משל לדמותה של יהדות גרמניה בכללה. זהו הרומן האחרון שפרסם ישראל יהושוע זינגר, אחיו הבכור של יצחק בשביס זינגר. הרומן נכתב ביידיש במקור, השפה שממנה מתנערים הגיבורים, איש איש בתורו, ופורסם ב-1944.
הרומן נפתח בסכסוך שמתגלע בין דוד קרנובסקי, בן למשפחת למדנים וידענים, לבין אנשי העיירה מלניץ. שכן לתפילה מגלה במקרה שקרנובסקי משתמש בחומש עם פירוש של משה מנדלסון, והדבר גורר שערורייה בבית הכנסת שבמהלכה מואשם קרנובסקי בהכנסת מינות לבית הכנסת. בשיאו של הוויכוח מוכיח קרנובסקי את הרב ואת בעלי הבתים על שאינם מכירים כלל את מנדלסון, על שאין בהם דעת מספקת להבינו ושחוכמתם של כל רבני פולין ואדמו"ריה אינה משתווה לחוכמתו של מנדלסון. הקרע מזמן לקרנובסקי הזדמנות לעזוב את פולין לטובת גרמניה, "שממנה בא כל דבר שיש בו מן הטוב ומן האור ומן הדעת".
בגרמניה נולד בנו בכורו של קרנובסקי, והוא קרוי משה על שם מנדלסון. שמו הגרמני הוא גיאורג, המזכיר בצלילו את השם גרשון, שמו של אביו של דוד. בברית של בנו מצווה דוד על בנו להיות יהודי בביתו ואדם בצאתו, הן בלשון הקודש והן בגרמנית. הציווי מקבל חיזוק מצד רב הקהילה, הד"ר שפאייר: "לעולם יהלך אדם בשביל הזהב האמצעי, יהודי בין יהודים וגרמני בין גרמנים".
הרומן מציג את "שביל הזהב" כדרך בעייתית ואף בלתי רצויה עבור עתידו של בית קרנובסקי. במהלך הרומן מוזכרת פעמים מספר שליטתו המופתית של קרנובסקי בשפה הגרמנית ודחייתו את שפת היהודים מן המזרח, שממנו הגיעו הוא ואשתו. אחת הדוגמאות לכך היא דרישתו מאשתו שתתנער מן היידיש.
"בגרמנית הוא רואה השכלה, אור, משה מנדלסון, חכמת ישראל. בלשונה של לאה הוא רואה את הרב ממלניץ, חסידות, הבלותה ועם-ארצות. חושש הוא שמא תשמע ברחוב הלשון הזרה הזאת, ויראו אותו כאחד מדְרַגוֹנֶרשְטרַסֶה שברובע היהודים. בשובם לביתם קרנובסקי פותח ודורש לפני לאה שלו. בפעם ה-101 הוא מזהיר אותה שתזכור מי היא. אין היא עוד סתם אישה ממלניץ, אלא מדאם קרנובסקי, אשתו של דוד קרנובסקי שאזרחי ברלין חשובים ידידיו הם."
בתקופת הקיסרות בקרב המורים היו שנהגו להעיר הערות בנוגע לשערם השחור של התלמידים היהודים ולהדגיש שמות משפחה בעלי צליל יהודי. מורהו של גיאורג קרנובסקי נוהג להקניט אותו על שום יהדותו, אך הוא בוחר להשיב מלחמה, עונה בחוצפה למורהו ומצייר את דמותו באופן קריקטוריסטי. דוד קרנובסקי נקרא לשיחה אצל המורה בעקבות התנהגות בנו.
"דוד קרנובסקי לבש את מקטורן-השבת, כדרכו כשהוא הולך אל אדם חשוב, וסרק את שיבולת זקנקנו. כשהראה לו הפרופסור קנייטל את הקריקטורה שצייר בנו, נתרתח. אדם מהוגן ורציני שכמותו זלזל כל ימיו בציור וברישום וראה בהם משחק של הבל ורעות-רוח. פחות מזה הבין בקריקטורות על בני-אדם חשובים ושרי-מלכות ראה בהן קלות ראש וחוצפה, גוזמה ושקר, ודעתו לא סבלה אותם. 'אוזן לא שמעה, הר פרופסור,' נתן למורה תואר פרופסור אף על פי שלא היה אלא פרופסור לגימנסיה. 'בושה וכלימה.' 'כן, כן, בושה וכלימה, הר קרנובסקי.' קפצה שמחה על הר קנייטל."
קרנובסקי מתרפס לפני קנייטל, ומתעלם לחלוטין מהגורם למרדנותו של בנו. הרצון להתקבל על ידי הממסד הגרמני מעוור את קרנובסקי האב ביחס לאנטישמיות הטבועה במורה קנייטל. משמסיים גיאורג את הגימנסיה, מייעד אותו אביו ללימודי מסחר, כדי שישתלב בעסק ויוכל לרשת אותו בבוא העת, אך גיאורג נמשך להנדסה, אדריכלות וציור (עמ' 62). דוד קרנובסקי מזועזע מן האפשרות שבנו יבחר במקצוע שאינו יאה ליהודי. גיאורג, שלמד בבית ספר לא יהודי ובילה את ילדותו בחברה לא יהודית, מכוון לפתע לבחור ב"מקצוע יהודי". הציפייה מבנו שיבחר במקצוע "יהודי" מנוגדת לדרך שהתווה דוד עם הולדת גיאורג, שיהיה אדם בצאתו, אך לפתע, בבחירת מקצועו, מה שאמור להגדיר את מעמדו בספירה הציבורית והחברתית, מצפה דוד מבנו שיבחר בדרך היהודית כביכול. לאחר התקוטטויות שנמשכות שבועות, בוחר גיאורג ללמוד פילוסופיה, אך הוא נוטה לזלזל בלימודיו. נוסף על כך, הוא מוקסם מאחד הסטודנטים היהודים שהיגרו זה מקרוב ממזרח-אירופה.
"בקפידה מיוחדת הרחיק אדם מאחיו לדת, פרועי הבגדים ופרועי הראש, שבאו מרוסיה אל ברלין ללמוד.הסטודנטים שחורי השיער ושחורי העיניים מן המערב הרחיקו מן הסטודנטים שחורי השיער ושחורי העיניים מן המזרח יותר משהרחיקו מהם חבריהם הבלונדיים. אין להם עסק עם ה"שנוררים" וה"ניהיליסטים", שביהדותם המזרחית הם מוציאים ומגלים גם במערב את היהדות שהם, הגרמנים בני דת משה, טורחים כל כך להצניעה. כמים גנובים משכו הללו את גיאורג קרנובסקי והוא התחיל מתקרב ל'רוסים' הזרים. וככל שהוכיחו אותו חבריו שלא יאה לגרמני מבטן ולידה כמוהו להתרועע עם זרים, כן נמשך אליהם."
מעבר למרד נעורים בערכי אביו, הבז ליהדות מזרח-אירופה, נוצר בגרמניה מיתוס חיובי של יהודי המזרח. הסיבה לכך הייתה התופעות שהחלו בסוף המאה ה-19: עלייתה של האנטישמיות הפוליטית, סופו של הניאו-רומנטיזם והתפכחות מאשליות ההתבוללות. על פי מיתוס זה, היהודי ממזרח-אירופה ייצג אותנטיות יהודית, בעוד שביחס אליו נתפס היהודי הגרמני כ"רדוד, חקיין ומתבולל".
התאהבות באלזה לנדוי, סטודנטית לרפואה, מובילה אותו להחליף את תחום לימודיו. ברומן שלפנינו אלזה לנדוי ממשיכה את מורשתו של אביה הרופא, אך חשוב לציין כי רבות מבין הסטודנטיות היהודיות העדיפו את מקצוע הרפואה, משום שכנשים לא יכלו לעסוק בעריכת דין, ובחינוך היו חשופות לאנטישמיות גלויה. בעוד ש- 15% מהסטודנטיות הלא-יהודיות בפרוסיה בחרו בלימודי רפואה, שיעור לומדות הרפואה מקרב היהודיות היה 34%.
לפרוץ מלחמת העולם הראשונה היו השלכות על מעמדם של יהודים שהיגרו מרוסיה, ארץ אויב.
"גדולה היתה תדהמתו ואכזבתו של דוד קרנובסקי כשנצטווה להתייצב במשטרה ושם הודיעו לו שבמהרה ייכלא במחנה מעצר עם כל הרוסים. מוחו לא תפס. אותו? הוא, שברח ממחשכי המזרח ומעריצותו לתרבות ולאור שבמערב; הוא, המדבר גרמנית לפי כל כללי הדקדוק; הוא החבר המכובד בסינגוגה שלו; תלמידם של משה מנדלסון, לסינג ושילר; הוא, סוחר נכבד, בעל רכוש, ואביו של קצין גרמני – הוא ייכלא עם האספסוף מפולין ומרוסיה?".
קרנובסקי מסרב להכיר בעובדה שגרמניה אינה רואה בו אחד משלה. הוא פונה אל מכריו היהודים ילידי גרמניה, אך הללו משיבים את פניו ריקם. לבסוף בנו גיאורג יוצא להגנתו, ומונע את מעצרו בזכות מעמדו כקצין בצבא הגרמני העומד להישלח אל החזית. כ-80,000 חיילים יהודים שירתו בחזית, כ-12,000 גברים נפלו בקרב, ובכל זאת, הימשכותה של מלחמת העולם הראשונה הביאה עמה גילויי אנטישמיות בצבא ומחוצה לו, וגרמה ליהודים רבים לפקפק בחלום על שוויון אזרחי מוחלט.
עם תום המלחמה מנסה גיאורג לזכות בלבה של אלזה ולשאתה לאישה, אך היא דוחה אותו ובוחרת להתמסר לקריירה פוליטית. גיאורג לוקח לו לאישה את תרזה הולבק, אחות העובדת עמו במרפאה. בתקופת רפובליקת ויימאר עלה שיעור נישואי התערובת. הנישואים הללו נתפסו כסכנה קיומית ליהדות גרמניה, מאחר שילדי המשפחות המעורבות לא חונכו כיהודים. דוד קרנובסקי מסרב להכיר בנישואי בנו ומנתק קשר עם גיאורג. עם הולדת בנו תוקפת את גיאורג דאגה. אמו תולה בו מבטים מתחננים.
"ביום הראשון היה בטוח שיוכל לעמוד בזה לעולמים. הוא לא יקיים בבנו טקס ברברי רק מפני שלפני אלפי שנים הבטיח אברהם לאלוהיו למול כל זכר ביום השמיני. מה לו לרופא בלב מערב אירופה ולאב קדמון ולמנהגיו הנושנים ולברית הדם שלו?".
ביום השלישי לביאת בנו לעולם הוא מכיר באחריות שיש לו כלפי אמו, ואת הרצון למצוא חן בעיני אשתו ומשפחתה הוא מגדיר לעצמו כמבטא "כניעה ונחיתות של יהודי, שאדם חפשי צריך להרחיק מהן" (עמ' 153). בסופו של דבר מל גיאורג את בנו בעצמו, אך גם במעשה זה הוא רואה כניעה (עמ' 154). לאחר ברית המילה שערך גיאורג בבנו, שואלת אותו אחת האחיות כיצד עמד לו כוחו לבצע את המעשה. גיאורג מטיח בה שהמעשה לא יזיק לילד כפי שלו לא הזיק. אך בדיעבד יתפוס יגור את איברו המהול כעילה ללגלג עליו, מקור לבושה.
עליית הנאצים לשלטון גרמה לצאצאי המשפחות המעורבות להתרחק מקרוביהם היהודים. מאחר שמלכתחילה נתפסו הנישואים הללו כבגידה במורשתם של שני הצדדים, המצב החדש הגביר את המתח בין "המעורבים" ל"יהודים". יגור קרנובסקי מתחיל לסבול מאפליה בוטה ומהשפלה בבית ספרו. עצתו של אביו להתעלם מהנאציזם ומן האידיאולוגיה הגזענית ולנחם את עצמו בקריאה ובלימוד אינה מקובלת עליו. הוא פונה אל דודו, הוגו הולבק, אחיה של תרזה, שאליו הוא מרגיש קרוב. הולבק הוא חבר המפלגה הנאצית, ושומר על ריחוק מאחיינו "בן התערובת", המתלונן על ההשפלות שהוא סופג בבית הספר. הדוד מסביר כי יגור "סובל בגלל דמו של אביו [...] ככה זה ואין לשנות" (עמ' 215). פגישה זו מאכזבת את יגור ומוסיפה על אכזבתו. הוא חש כי:
”אין לו נפש חיה בעולם לפנות אליה, אין לו איש שיקום להגן עליו. שחוח כולו ישב בפינת האוטובוס והביט כה וכה בעינים שיש בהן מן הטירוף. נראה לו שסימן דמו המוכתם נראה בפניו, ושבכל רגע יוקע ברבים בתורת בעל-מום מחמת גזעו. כמין בריה משונה ראה את עצמו, כמין קואסימודו הגיבן מנוטרדאם. ועם הבושה גברה והלכה בליבו טינתו על אביו, שבגללו הוא סובל כל-כך.
הוא הזעיף את פניו כשנכנס אביו אליו לומר לו לילה טוב.
'היכן היית, נער?' שאל אותו אביו בדאגה.
'הסתכלתי בצעד,' אמר יגור בפנים תמימות." היה יפה, עם כל הלפידים והדגלים וקבוצות הצועדים.'
עיניו של הד"ר קרנובסקי נמלאו כאב, ויגור הוקל לו רגע מהנאת הנקמה."
יגור מסביר לעצמו את מצוקתו ב"גזעו" של אביו. הוא מאמץ את ראיית העולם הנאצית, ולכן מנסה לפגוע במי שנתפס כמקור לבעיותיו, אביו היהודי. שיאה של מצוקתו של יגור מתרחש בהרצאה בנושא גזע בבית הספר, שבה משמש גופו כאובייקט להדגמה.
"כדרכם של נערים בראשית התבגרותם בוש בגופו, והוא נמלא אימה מן המחשבה שיראוהו במערומיו. ולא עוד אלא שהתבייש בעצם הדבר שהוא מהול, והתקומם תמיד נגד סימן הנחיתות שכפה עליו אביו. כשהיה קטן ליגלגו עליו הילדים וקראו לו 'חתוכי'. מאז נמנע להתפשט לעיני אחרים."
ההשפלה שעבר יגור מציתה בו מחלה המדאיגה את בני המשפחה ומאחדת שוב את דוד עם בנו גיאורג.
"'הושענה, ריבונו של עולם, רחם נא', ביקש רחמי שמיים, לא עוד בגרמנית אלא ביידיש המחה והטובה מבית אבא. לא היה לו בליבו עוד על בנו. הצרות שבאו על המשפחה פיזרו כל איבה. עכשיו שנכדו חולה כל כך לא נמנע עוד ללכת אל הבית שנשבע שרגלו לא תדרוך בו לעולם.[....] מזמן שבאו הימים הקשים נעשה ירא שמיים יותר משהיה, ואף אמר תהילים והתפלל באותה נעימה חסידית של פולין, שזלזל בה כל כך, בימים שסיגל לו את ההברה הליטאית וליבו נמשך כל כך אחר ההשכלה. וכך אמר 'יהי רצון' לחולה, ומפורש הוציא מפיו את שמו ואת שם אימו. ואף על פי שלעלע בגרונו כשהגה את השם באותיותיו – יואכים גיאורג בן תרזה – כאילו מצא דבר שבאיסור במאכל כשר, אמר 'יהי רצון' לאחר כל 'יום' ו'יום של תהילים."
יגור מחלים פיזית מן המחלה, אך התעמולה הנאצית שאליה נחשף והרצון להשתייך ל"גזע העליון" מביאים אותו לכדי עימות גלוי עם אביו.
"[...] פעם אחת תפס אותו אביו בשעת מעשה. הוא צייר מלאכית בלונדית ו'איציק' שמן ומסולסל שיער אונס אותה. הד"ר קרנובסקי עיין בציור.
'מה זה צריך להביע?' שאל, אף על פי שהתשובה היתה ברורה. יגור שתק.
'ענה לי, אני מדבר אליך!' אמר אביו וחמתו מתלקחת בו.
ושוב לא אמר יגור כלום.
הד"ר קרנובסקי לא משל ברוחו וסטר לבנו על פניו בכוח.
דם שתת מאפו של יגור. 'יהודי!' צרח על אביו ופרץ בבכי.
הד"ר קרנובסקי יצא דחוף מן החדר. 'אלי, מה זה היה לנו?' שאל את מי שלא האמין בו מימיו.
למחרת לא יצא לטיול בוקר כהרגלו אלא הלך להתעניין באשרת יציאה מן הארץ."
הסופר בחר ביגור כדי לגלם בגופו את העיוות שבהתבוללות. בספר אנו רואים שלושה דורות של הפניית עורף: דוד קרנובסקי מפנה עורף ליהדות פולין, גיאורג קרנובסקי מפנה עורף ליהדות, ואילו יגור, בעל זהות שסועה מלכתחילה, מפנה עורף לאביו ונוקט התנהגות אובדנית במובן הפיזי של המילה. הספר מסתיים באירוע נוסף שבו משתמש קרנובסקי הרופא המנתח בסכין על גופו של בנו, הפעם כדי לחלץ ממנו את הכדור שפילח את חזהו. "בפעם האחרונה הציץ בנער המחוסר הכרה, שהוא קרוב כל-כך אל המות, ועם זה כאילו נרפא רפואה שלמה, והוא היה גאה בו מאוד."
הרעיון העומד בבסיס כתבה זו הוא להביא בפני הקורא את סיפורה של יהדות גרמניה על בסיס הרומן של י"י זינגר. אנו ממליצים למורה לקרוא את הספר, ולהציג בפני התלמידים את הקטעים המצוטטים בהמשך מבלי לחייב אותם לקרוא את הספר כולו. בסוף המערך מצורפות שאלות מתודיות לדיון כיתתי בנקודות המוזכרות לעיל.
שאלות שניתן לדון בהן עם התלמידים:
- מהו המרכיב המשמעותי ביותר עבור דוד קרנובסקי בזהותו?
- כיצד תסבירו את העובדה שהוא חוזר וטורח להזכיר לאשתו מי היא?
- כיצד מגיב דוד קרנובסקי למרדנותו של בנו כלפי המורה האנטישמי?
- כיצד תסבירו את משיכתו של גיאורג קרנובסקי אל הסטודנטים היהודים המהגרים?
- כיצד מגיב דוד קרנובסקי להדרתו מן החברה הגרמנית?
- כיצד מסביר יגור לעצמו את מצבו? כיצד תסבירו זאת?
- מה ניתן להבין ממעמד זה על מורכבותה של הזהות היהודית מול תרבות המתמקדת בגוף?
האם לדעתכם יגור מת בסופו של הספר או שורד? מדוע גאה בו אביו?
