תצלום מטבעו מנציח רגע יחיד בזמן ומאפשר הצצה חטופה ונקודתית, לעיתים אקראית, שהסתום רב בה על הגלוי. חוקרי תצלומים עומלים לא פעם שעות ארוכות כדי לפענח את הסיפור שמאחורי התצלום ואת מציאות החיים הרחבה שלא נקלטה בעין המצלמה. לא כך הדבר בנוגע לאלבום ייחודי שנתרם לארכיון יד ושם באוקטובר 2008.
במסגרת חומר רב מעזבונם של בני הזוג ד"ר דוד ויהודית קלטר (Kaelter) שתרם לארכיון יד ושם ערן סגל, נכדם של בני הזוג (ונקלט בחטיבה P.46), נמצא גם אלבום יחיד במינו. האלבום מכיל תיעוד רחב היקף של בית ספר יהודי בעיר קניגסברג (Koenigsberg) בגרמניה, שהוקם לאחר עליית היטלר לשלטון. האלבום מתעד כשנה וחצי של פעילותו של המוסד החינוכי. סיפור הקמתו של בית הספר היהודי בקניגסברג ופעילותו החינוכית הרב גונית, כמו גם סיפור הקהילה היהודית בעיר הם יוצאי דופן בנוף הקהילות היהודיות בגרמניה.
העיר קניגסברג הייתה בירת חבל מזרח פרוסיה. במהלך מלחמת העולם השניה נחרבו חלקים גדולים של העיר בהפצצות של הסובייטים. בשנת 1944 כבשוה הסובייטים וסיפחו אותה. כיום קרויה העיר קלינינגרד (Kaliningrad) והיא חלק מהרפובליקה הרוסית.
קהילה יהודית קיימת בקניגסברג מאות שנים. ראשית ההתיישבות היהודית במקום הייתה בסוף המאה ה-17 וכבר במחצית המאה ה-18 התקיימה קהילה יהודית מבוססת בעיר. קניגסברג הייתה ידועה כמרכז תרבותי גרמני והתפרסמה במיוחד בזכות האוניברסיטה המקומית שנוסדה בשנת 1544 ומשכה את גדולי ההוגים של זמנם, ביניהם עמנואל קנט (Kant) שלימד בה 34 שנים. באווירה התרבותית התוססת צמח בעיר גם מרכז תרבותי יהודי. לא מעט מתושביה היהודים של העיר למדו באוניברסיטה המקומית וספגו השפעות תרבותיות גרמניות. עם הזמן הפכה העיר לאחד ממוקדי ההשכלה היהודית בגרמניה וכמה מראשוני המשכילים היהודים הגרמנים פעלו בה. בקניגסברג יצא לאור עיתון ההשכלה העברי "המאסף" החל מסוף המאה ה-18. עקב היותה של קניגסברג מרכז של השכלה יהודית ומאוחר יותר אף של תנועת הרפורמה היהודית נוצרו כבר בשלב מוקדם דיכוטומיה בקרב הקהילה היהודית ובסיס למחלוקת. קוטביות חברתית זו נמשכה אל המאה העשרים ואפיינה את הקהילה המקומית גם תחת השלטון הנאצי.
עם עליית היטלר לשלטון בינואר 1933 עמדה הקהילה היהודית המקומית רבת המוניטין אך המפולגת בפני מציאות חדשה. קניגסברג הייתה מנותקת גאוגרפית מן החלק הארי של גרמניה, שכלל את הקהילות היהודיות המרכזיות כברלין. הדבר אפשר עצמאות מסוימת לקהילה המקומית אולם גם הפך אותה לפגיעה יותר ואת מצבה לרגיש ובעייתי. לאומנות ואנטישמיות רווחו במזרח פרוסיה מאז ומתמיד, והתגברו במחוז זה, שהיה מנותק מן הרייך על ידי הפרוזדור הפולני. כך מצאו את עצמם חברי הקהילה היהודית בקניגסברג, שכללה בראשית שנות השלושים יותר מ-4,000 נפש, בפני מצב פוליטי וחברתי חדש ובפני איום מתמיד. התחיקה החברתית אותה הוביל ועודד השלטון הנאצי אילצה את הקהילה היהודית לארגן את חייה הפנימיים בכוחות עצמה. הדבר דרש לראשונה, וביתר דחיפות, עבודה משותפת של פלגי הקהילה האורתודוכסיים, הליברלים והציוניים, ואיחודם במסגרת מועצה אחת.
הצורך באיחוד הכוחות בקהילה הוביל למחלוקות וּויכוחים קשים בין הצדדים שהתקשו להשיג הסכמה בפרט בשאלות חינוך ותרבות. בעניין הקמת בית ספר קהילתי עבור הילדים היהודיים שנדחקו ממוסדות החינוך הכלליים במספרים גדלים והולכים, סערו הרוחות בקהילה במיוחד. בנקודה זו, בה היה נדמה כי לא ימצא מכנה משותף שעל בסיסו יוקם בית הספר, הוזמן ד"ר דוד קלטר, יליד העיר הסמוכה דנציג (Danzig) לקניגסברג בחורף 1934.
קלטר היה מורה מוסמך, בוגר האוניברסיטה בקניגסברג. הוא הכיר את העיר ותושביה, אולם עם בואו נדהם מעוצמת המחלוקת. הוא לקח על עצמו להקים את בית הספר היהודי בעיר, וביקש ליצור מסגרת בה המשותף יאפיל על המפלג. הוא האמין כי ניתן ליצור מוסד חינוכי שיתקבל על ידי כל החוגים בקהילה ויפעל מתוך גישה כלל-יהודית. לדידו, חשוב היה להעניק לילדים, דווקא בתקופה כה קשה של התגברות השנאה כלפי היהודים, גאווה במורשתם שתאפשר להם לעמוד זקופי גב אל מול מציאות החיים הקשה. יחד עם זאת, הדגיש קלטר את חשיבות לימוד המקצועות הכלליים בבית הספר כחלק אינטגרלי של תוכנית הלימודים. קלטר דרש שבית הספר יהיה גוף קהילתי בלתי תלוי במפלגה כלשהי, ויצר תוכנית לימודים שכללה במקביל ללימודי חשבון ודקדוק גם לימוד עברית והיסטוריה יהודית. בית הספר נפתח ב-28 באפריל 1935 בהנהלתו של קלטר וכלל עם פתיחתו 82 תלמידים. הלימודים התקיימו בבניין בית הכנסת בעיר, אחד מחמישה בתי הכנסת של הקהילה, ובבית יתומים סמוך לו.
סיפור בית הספר היהודי בקניגסברג משתקף היטב באלבום שנמסר ליד ושם מעזבונו של ד"ר דוד קלטר. ייחודו של האלבום הוא בכך שמעבר לתצלומים שבו, המתעדים רגעים מחיי התלמידים והמורים של בית הספר היהודי, הוא מלווה גם בקטעי סיפורים, במכתבים ובציורים המשקפים גם את תחושותיהם והשקפותיהם של המצולמים. בנוסף, עולים מתוך האלבום תחומי לימוד נוספים בהם עסקו התלמידים בבית הספר, תחומים כחקלאות וספורט.
באלבום מצויים מספר מכתבים של מורים בבית הספר ושל הורים של תלמידים בו, המלמדים על המשמעות הקהילתית המרכזית שהיתה לפעילות בית הספר עבור יהודי קניגסברג. ככל שחלף הזמן הפכה הפעילות הדתית-תרבותית כמו גם הטיולים וההצגות של בית הספר למוקד שמשך אליו לא רק את הורי התלמידים עצמם אלא גם יהודים, בני הקהילה, שביקשו להשתתף בפעילות ושאבו ממנה כח. באופן זה איפשר בית הספר לקהילה היהודית בכללותה להנות מפעילות תרבותית ובפרט מטיולים בסביבת העיר ועל חוף הים הבלטי בתקופה של הגבלות גוברות . בפרט היתה נודעת בקהילה שעת השבת השבועית שהתקיימה מדי יום שישי בבית הספר. כל תלמידי בית הספר ומוריו היו מתכנסים באולם גדול ולאחר שסיכמו את פעילות השבוע בלימודים ודנו בבעיות שונות, במשמעת של התלמידים ועוד, היו פותחים את דלתות האולם והורי התלמידים וחברי קהילה נוספים היו מצטרפים. יחד היו שרים שירים, קוראים סיפורים ומקשיבים ליצירות שחיברו התלמידים. הצלחתו של בית הספר היהודי היתה טמונה ביכולתו לגשר על המחלוקות בקרב הקהילה תוך הדגשת המאחד, ביצירת אווירה של שותפות גורל ובלימוד המורשת היהודית. מסיבה זו הלך וגדל מספר תלמידי בית הספר דוקא בשנים קשות אלו. גם לכך ניתן ביטוי באלבום בציור המתאר את עליית מספר התלמידים ביותר מ-100% כעבור שנה וחצי מפתיחתו. אולם בשלב מסויים החל לרדת מספר התלמידים בבית הספר, כאשר רבים מחברי הקהילה החלו להגר מגרמניה עקב הידרדרות מצב היהודים. תלמידי בית הספר בעידוד מוריהם דאגו לשמור על קשר עם התלמידים שעזבו את בית הספר (קשר שנמשך בין רבים מן התלמידים שניצלו גם אחרי המלחמה), והדבר מובע בציור המודבק בסופו של האלבום. בציור זה של אחד מן התלמידים מתואר קשר מלב אל לב של ילדי בית הספר עם חבריהם שהיגרו לארצות אחרות ובייחוד לארץ ישראל.
ההידרדרות וקשיי החיים בגרמניה התגברו והגיעו לאחד משיאיהם באירועי ליל הבדולח. בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938 שרפו המונים את חמישה בתי הכנסת של הקהילה היהודית בקניגסברג. יחד עמם נשרף גם חלק מבית הספר היהודי שפעל באחד מבתי הכנסת. בנוסף השחיתו הפורעים את בית היתומים היהודי שפעל בסמוך לבית הכנסת תוך שהם מניסים לרחוב החשוך והקר עשרות ילדים יהודים שברחו ממיטותיהם. מאות גברים יהודים הושמו במעצר, בהם מנהל בית הספר, ד"ר קלטר, ומוריו. הם ניצלו משילוח למחנה ריכוז בגלל העלות שהייתה כרוכה בהעברתם דרך הפרוזדור הפולני. כעבור עשרה ימים הצליח קלטר להשתחרר ממאסר ולשחרר גם את מורי בית הספר. יחד עם התלמידים הם חידשו את פעילות בית הספר בחדרים שהצליחו לשפץ בתוך בית היתומים. קלטר עצמו היגר עם אשתו, בנו ובתו לארץ ישראל בשנת 1939. בית הספר הוסיף לפעול תחת קשיים גדלים והולכים בניהולה של רוזה וולף, אחת ממורות בית הספר, עד לסופו בשנת 1942, עת נשלחו אחרוני התלמידים והוריהם לגטו טרזין. המנהלת רוזה וולף סירבה להפרד מתלמידיה ונספתה עמם.
עם סיום המלחמה נותרו רק יהודים ספורים בקניגסברג, בעיקר כאלה שהיו נשואים ללא-יהודים. בשנת 1948 גירשו הסובייטים יהודים אלה יחד עם התושבים הגרמנים מן העיר שהפכה לקלינינגרד הסובייטית. סופה הטראגי של הקהילה היהודית בת מאות השנים בקניגסברג לא היה מתוך אובדן עשתונות וחוסר אונים. להיפך, הוא מהווה דוגמה מובהקת להתמודדות קהילה יהודית ששמרה וטיפחה את זהותה וערכיה אל מול גלי שנאה וקשיים הולכים ומתגברים. אלבום בית הספר היהודי של קניגסברג מאפשר הצצה ייחודית למציאות זו.
