הממד האישי הוא המאפשר לנו פתח להבנת העבר, את האפשרות ללמוד היסטוריה וללמוד מההיסטוריה". (רז סגל, ימי חורבן)
ספרי הזיכרונות של ניצולי השואה, כמו גם העדויות שמסרו למכונים שונים, הפכו לתופעה רחבה מאד מאז שנות השמונים. קולו של הפרט בשואה, פותח בפני הקורא את הכניסה לשכבות אנושיות מורכבות ששום תעודה קרה ועובדתית לא תוכל לספר. בלעדיהם לא ניתן להבין את הקיום האנושי בתנאי השואה, את השפעת המורשת שעברה מדור לדור עד השואה, את השפעת החינוך והערכים על האדם, ואת הדרך שבה קלטו את המציאות והגיבו עליה. עבור ההיסטוריון, החותר לשחזור העובדות כפי שהיו, נקודת מבטו של הפרט מהווה פיסת חיים, ומאפשרת לו להבחין ברב צדדיותה של המציאות שהיא מושא מחקרו. גם בהיבט הלשוני האישי, העדויות והזיכרונות הכתובים מבטאים את הדרך שבה תפסו הניצולים את המציאות.
במרוצת השנים התרחבה תופעת הכתיבה גם בקרב ניצולים מהחברה האולטרה-אורתודוקסית, או בלשון דורנו: החרדית, ומאפייניה פורסמו גם במחקרים ראשוניים, אולם עדיין בולט העדרם של רבנים, קבוצת העילית של הציבור האורתודוקסי, בסיפור קורותיהם.
מדוע לא נשמע קולם של רבנים ניצולי השואה? מדוע לא באה לידי ביטוי הדרך בה הם רואים את האירועים מנקודת מבטם? רבנים אלו עברו את התקופה כשהם משמשים כרבנים בפועל, אחרים כדיינים, מחנכים וראשי ישיבות, ואחרים כצעירים שהפכו ברבות השנים לרבנים. האמנם הם הדחיקו במתכוון את העיסוק בשואה, כפי שסברו אחדים מהחוקרים, ולא נאבקו על זיכרונה?
שאלה זו, שהעסיקה גם אותי שנים רבות, באה על פתרונה בעשור האחרון, עם גילוי תופעה מרתקת של זאנר חדש בספרות השואה: אוטוביוגרפיות של רבנים שבחרו לכתוב או לפרסם את קורותיהם במבוא לספר תורני שערכו או הוציאו לאור, וזאת משנת 1944 ועד לימינו. ובמילים אחרות: אלו ספרים אשר בחזותם ובתוכנם המרכזי הם חלק בלתי נפרד מתוך ארון ספרי הקודש היהודי, אלא שהם צופנים בתוכם גם אוטוביוגרפיה של הכותב שבמרכזה תקופת השואה.
מדוע בחרו רבנים ותלמידי חכמים באפיק זה כדי לרשום את זיכרונותיהם והגותם על השואה? הסיבה לכך היא בעיקרה תרבותית: כתיבת ספר, ובעיקר ספר תורני (ספרי הלכה, דרוש, מחשבה ופרשנות), נחשבה מאז ומעולם אחת הפסגות בחייהם של תלמידי חכמים. לא כך הוצאת ספר אוטוביוגרפי, שלא נחשב בעיניהם ובסביבתם התרבותית. אין פלא, אפוא, שבדפי הספר ראו תלמידי חכמים גם דרך להטביע את זכרם של אירועים מרכזיים בחייהם ולספר עליהם. תופעה זו, שהיא חלק מההיסטוריוגרפיה היהודית, היתה נפוצה בעיקר לאחר צרה. ואכן, לאחר השואה אנו מוצאים התרחבות משמעותית ביותר של התופעה, עד כדי כך שמאות תלמידי חכמים ניצולי השואה בחרו בה כדי לפרסם את קורותיהם. בפרויקט מיוחד איתרנו קרוב למאתיים טקסטים המכילים אוטוביוגרפיות של רבנים ניצולי השואה.
ספרים אלו נותרו עלומים עד כה מכיוון שאיש לא חיפש בהם מידע היסטורי. גם כאשר עלה הרעיון לחפש זאת, הסתבר שרוב הספרים הללו, ספרי קודש, אינם נגישים לציבור הרחב בספריות ובמכוני המחקר, ואינם מקוטלגים במאגרים הרגילים. עובדה היא כי מאז שהמאגר ראה אור הוא משמש חומר היסטורי לחוקרים חשובים.
זיכרונות אלו הינם כתבים השונים זה מזה בעושרם ובערכם ההיסטוריוגרפי. כל אחד מהם משמיע סיפור אישי ייחודי מתוך הקינה הגדולה של העם היהודי, אולם הם ניחנו במאפיינים משותפים בולטים, בתוכן במבנה ובסגנון.
אתייחס כעת לאחדים מהמאפיינים, מהחידושים ומהאתגרים שמאגר זה פותח בפנינו. אעמוד גם על משמעותם לעניין הנצחת השואה ולחקר החיים היהודיים בשואה וההיסטוריוגרפיה ודרכי ההנצחה של הציבור החרדי.
1. הזיכרונות כחומר למחקר היסטורי: מידע ותובנות מחודשות על החיים הדתיים לפני השואה, בשואה ואחריה.
לפני השואה: עולם יהודי בחיוניותו
כותבי הזיכרונות מעוגנים מילדותם במסורת ובחיים הדתיים בקהילותיהם – ממזרח אירופה ועד מערבה. הם באו מלב העולם היהודי האותנטי, והשואה נחתה עליהם בעיצומם של חיים שוקקים, התמודדויות של יום יום ויצירה תורנית.
הכותבים שוזרים את סיפורם במנהגי הבית ובאורחות המשפחה, בלימודיהם בישיבות, בהווי בחצרות חסידים ובחוויות הקהילה, בדמויות חינוכיות ובשושלות ייחוס שונות. הם כותבים גם על תופעות של אנטישמיות, מצוקה כלכלית והתמודדות עם זרמים ואידיאולוגיות שפשטו בסביבתם. הנטייה לנוסטלגיה אינה מונעת מן הקורא לקבל מושגים בסיסיים ולהתחבר לחיים שלפני המלחמה.
כך, לדוגמה, מצטיירת בזיכרונותיו של הרב אברהם אבא רזניק דמותה של העיירה פילווישקי שבליטא, הרב יעקב אביגדור מתאר את הפעילות התורנית העשירה בדרוהוביץ, הרב יהושע גרינוואלד חוזר אל חוצות חוסט, הרב חיים זייצ'יק מוביל את הקורא למחיצת ישיבת נובהרדוק, הרב משה רוטנברג למחיצת ישיבת חכמי לובלין והרב יעקב וינברג אל הסמינר לרבנים בברלין. השמות הרבים השזורים בהם מהווים גם מאגר שמות חשוב של נספי השואה ומקור לחקר גנאולוגי.
גם סגנון כתיבתם מהווה בבואה לעולם היהודי שממנו נעתקו עם כניסתם למעגל הסבל של השואה ומבטא גם את דרך התמודדותם איתה. לשונם שזורה ביטויים מן המקורות ונראה כי לעיתים הכותב מנהל דיאלוג עם המקורות כדי לחפש פשר למצבו.
עולמם התרבותי מופיע בזיכרונות גם בדמות הדרשה, הדרוש, הסיפור החסידי, הזיקה המשפחתית ועוד.
בתקופת השואה: רצף בתוך השבר
משעוברים אנו לתקופת השואה, מהווים זיכרונות אלו מקור ייחודי ועשיר על החיים בשואה. ברוב הכתבים, ה"אני" וה"אנחנו" שזורים זה בזה והכותב, בעיקר אם שימש כרב, משמש כדוברה של קהילה שאבדה. למרות שהכתיבה היא בדרך כלל כרונולוגית, ורבים בה תיאורי מוראות השואה, יש לזכור כי לא מדובר בכתיבה היסטורית, רצופה ומתוארכת בדייקנות, אלא בפרקי חיים שיש להם משמעות בעיני הכותב.
הציר המרכזי של הכתבים הינו האמונה והמאבק על הזהות היהודית. אולם, דבקותם של הכותבים באמונה ובאורחות החיים (ככל שהתנאים אפשרו באותם ימים) אינה מובלטת כנושא בפני עצמו אלא מעוגנת בחיי היום יום שלהם וזורמת עימם; לא בקול ענות גבורה אלא בצניעות ובכנות. דווקא בשל כך, מצטיירות הדילמות על רקע מציאות חייהם ומאפשרות להגיע לתובנות חדשות ולא מנותקות ממציאות החיים בתקופת השואה.
החזרה לחיים לאחר השואה
כל הכותבים מקדישים מקום לשיקומם לאחר השואה, תוך הדגשת השיקום הרוחני, השיבה לאורח חיים דתי, בניית המשפחה, ההתארגנות הדתית והאתגר להשיב עטרה ליושנה ולהחיות את המסגרת בה פעלו לפני השואה. בנושא זה יש מידע רב ותפיסת עולם שאין לה עדין ביטוי הולם בחקר שארית הפליטה.
2. סוגיות באמונה ובערכי המסורת היהודית
אמונה וקיום מצוות
רוחה של אמונה איתנה מרחפת על הכתבים, אך העיסוק בשאלות פילוסופיות לגבי פשר השואה הוא מצומצם. הכותבים מדגישים את קוצר דעתם להסביר את גודל הזוועה והאובדן, ומביעים חשש שעיסוק בכך עלול ליצור סדקים באמונה. רוב הכותבים מדגישים את חשיבותה ומעלתה של אמונה תמימה בלא לשאול "על מה ולמה".
כחלק מגישה זו בולט היעדרו של העיסוק בשאלת שכר ועונש ובחיפוש אשמים לאסון השואה. נושא זה בלט בכתיבה הפולמוסית על השואה בעיתונות החרדית ובספרים החינוכיים שראו אור לאחר השואה. בעקבות כך רווחה הדעה שהיהדות החרדית משתמשת במערכת מושגים שהיתה תקפה לאורך כל הדורות, ועל כך שהיא מצביעה על הציונות כמקור לאסון השואה. אך מסתבר שאין הדבר כן: הרבנים הניצולים משאירים את השואה כחידה סתומה ומקיפה שפתרונה נעלם וכנושא שאינו ראוי לתשובות פשטניות. הביקורת הנוקבת מופנית כלפי ההומניזם השותק וכנגד הנטיה של היהדות הליברלית לדבוק בו, ומודגש הפער בין רמתם הגבוהה של הגרמנים בתרבות ובטכנולוגיה לבין שפל המדרגה של המוסר האישי והקיבוצי שבאו לידי ביטוי בשואה.
נושא האמונה מתגלם בעיקר בהדגשת נוכחות הקב"ה גם במצבים קשים ביותר, בתחושה של "עמו אנכי בצרה". גם סיפור ההצלה האישית, המתואר לכאורה כהשתלשלות טבעית כרונולוגית, מתפרש כשרשרת של נסים (ראו להלן).
ריבוי הדילמות בשאלות הלכתיות ומוסריות הוא מרשים. חרף הידיעה הברורה כי מדובר ב"פיקוח נפש", לאורך התקופה לא פסקו השאלות, התשובות, הדילמות והחיוניות ההלכתית והנטייה לברר כל מצב לגופו, ולא לקבל מעין "פטור כללי" מקיום מצוות. בהקשר זה ובאחרים יש בכתבים חומרים המאפשרים דיון מחודש במעמדם ובתפקידם של הרבנים בשואה.
סעד, הצלה וערבות הדדית
מאמצי ההישרדות וההצלה הם הציר הנוסף בזיכרונות, וגם בתחום זה הם תורמים לנו ידיעות חדשות ותובנה נוספת. לדוגמה, כיצד פעלו ישיבות הונגריה בקליטת פליטים מפולין ומסלובקיה בטרם נכבשה הונגריה, מערכת התמיכה של רבני הקהילות ויהודים מן השואה בעיירות הגבול בסלובקיה וברומניה ומפעל ההצלה של הרב ברוך רבינוביץ ממונקץ' עבור פליטים מפולין בבודפשט. פרשת נדידות ישיבות נובהרדוק והצלתן מתוארת בזיכרונות אחדים, שהבולטים בהם הם כתבי הרב חיים זייצ'ק, המתאר את נדודי הישיבה אך גם את התמודדותם הרוחנית במצבים השונים.
ככלל, אין הכותבים מתעלמים מתופעות שליליות של יהודים כלפי יהודים, ובכללם ראשי יודנראט ופשוטי עם (ראה להלן), אך הם רואים בהם תופעה שולית ותוצאה של טרוף הדעת במאבק על חייהם. הכותבים מדגישים את הסביבה היהודית כתומכת ומוסרית מתוך אמפטיה ושותפות גורל ומצינים גילויים של סולידריות, עזרה לזולת ולכידות חברתית, ברוח דבריו של אלי ויזל: "הנפש היהודית היתה יעדו של האויב, אבל למרות עוצמתו ההרסנית, הנפש היהודית היתה מחוץ להשג ידו".
3. סוגיות היסטוריות והיסטוריוגרפיות
השואה - אירוע ייחודי או חלק מרצף?
הזיכרונות מאפשרים בחינה מחודשת של גישתם של הרבנים לסוגיות היסטוריוגרפיות שונות.
אחת השאלות, שאינה יורדת מסדר היום, היא האם יש לראות את השואה כאירוע ייחודי בתולדות ישראל או אחד משרשרת אסונות שנבעו מהאנטישמיות המוטמעת בקרב העמים ומסיבות אחרות. האם יש לבודד את הנושא או לראותו על קו רצף.
בכתבים הרבניים בולטת תחושת הרציפות עם העבר היהודי, ועולם המושגים על השואה שאוב מאירועים היסטוריים כמו: עקדת יצחק, מלחמת עמלק, דומית אהרון, איוב, עשרת הרוגי מלכות, חורבן המקדש והפוגרומים בגלות. אולם, הדגשת הרציפות אינה סותרת את תפישת השואה באופן חד משמעי כאירוע ייחודי שכמותו לא היה. הדברים נאמרים באופן ישיר ברוב הכתבים. לדוגמה, הרב ישראל שבתי שציפנסקי כתב כי "יש להדגיש שאין להשוות השואה שבימינו לשום אחת מהן. זוהי תקופה משוללת השוואות מבחינת הממדים שבאכזריותה ומספר משפחות וגדולי ישראל שנספו בה לגמרי ולחלוטין.
שאלה אחרת הינה מידת המודעות שהייתה למנהיגים לגבי הפתרון הסופי. גם על כך ניתן למצוא הערכות שונות. וכך גם לגבי פעולות הצלה שהפולמוס עליהן לא חדל, גם בחברה הישראלית כולה, כמו רכבת קסטנר.
4. יחס הניצולים להצלתם ולהנצחת השואה
"אלקינו המסתתר והמושיע"
רגשות האשם, והשאלה מדוע דווקא הם ניצלו ומה חייבה הצלה זו, שאפיינו רבים מן הניצולים, לא פסחו גם על הרבנים ניצולי השואה. ככלל, אף הם נעים בין שמחה לאבל, בין שתיקה לדיבור, בין זיכרון להדחקה ובין אשם לשליחות. לתגובות אלו, המוכרות לנו גם מספרות הזיכרונות הכללית, נוסף בכתבים פן רוחני ודתי.
הכותבים מביעים את המניעים לכתיבת הזיכרונות. רובם מבטאים את החובה לספר את שרשרת הניסים שליוותה את הצלתם, למרות שהסיפור עצמו מתואר כביכול "בדרך הטבע" (בריחה, השגת ניירות מזויפים, מסתור וכו'). הזיכרון והכתיבה הם בבחינת "קרבן תודה" ו"פרסומי ניסא", נס הצלתם הפרטית, נס הצלת עם ישראל על סף כיליונו המוחלט, ונס ההצלה הרוחנית – המשכיות האמונה, תחיית לימוד התורה והאפשרות להוציא ספר תורני לאחר כל מה שעברו.
מתוך נקודת מבט זו, חרף התיאורים הקשים של הסבל, השואה מוצגת לא רק כתקופה של "הסתר פנים" קיצוני ופגיעתה של "מידת הדין", אלא גם כתקופה של "גילוי פנים", ומעורבותה של "מידת הרחמים" בהצלתם.
מניע שני הוא לתאר את השליחות שחשו ומלאו לאחר הצלתם. הרב צ"ה מייזליש דימה את מצבם ליציאתו של נוח מן התיבה:
"צא מן התבה". אפשר לפרש, שנח שראה את החורבן הנורא, התיאש לגמרי לבנות עולם מחדש. ועל זה בא הצווי [צא מן התבה], כי לא לחנם הניחו הקב"ה בחיים לאחר החורבן, רק כדי שיתחיל לבנות הכל מחדש.
הקריאה לזכור ולהנציח את השואה מודגשת בכתבים אלו גם כצו דתי, בין אם מדובר על זכירת מעשה עמלק, על ההודאה על הנס או מטעמים אחרים. הרב זי'ציק כתב מסה מיוחדת על כך במבוא לספרו "המדע והחיים" בשם "לזכור את הנס".
ככלל, לא הקינה היא המאפיינת את רוח הכותבים, אלא ההתרסה וההודיה כי חרף ניסיונם של הנאצים לקטוע את ההמשכיות המשפחתית ושרשרת הדורות, נשמר הרצף ונשמר גם התוכן הסגולי הרוחני של הכותבים ושל עם ישראל.
כתיבת קורותיהם בשואה בתוך ספר תורני הינה חלק מהתרסה זו. היכולת להגיע לרמה של כתיבת חידושי תורה והדפסתם, הינה ניצחון על מגמת הגרמנים לנהל במקביל לשמד הפיזי גם מלחמת חרמה ברוח העם, בתורתו ובערכיו.
כשם שבעת השואה היה המאבק בספר היהודי אחד היעדים המובנים של הנאצים, והאש הוצתה במכוון גם בארון הספרים היהודי, כך ביקשו הניצולים לבטא את הישרדותם הרוחנית בהוצאה לאור של כתביהם התורניים:
"דכל חפצם של עמלקים אלו היה שלא יזכר שם ישראל עוד, ולמחות כל שריד יהודי. על כן בהדפסת ספר זה, מוחה אני את מחשבתם הזדונית ומכריז, ומודיע בשער בת רבים "לא נותקה השלשלת".
*כותבת המאמר הינה ראש המרכז ללימודי השואה במכללה
