מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ה': 17:00-9:00

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

המשכיות וחידוש בתפקיד האישה היהודיה בתקופת המלחמה

רינת מעגן -גינובקר
  1. דליה עופר ולינור ג. וייצמן, "תפקיד המגדר בחקר השואה", ילקוט מורשת ס"ז, אפריל 1999.
  2. דן מכמן, "חיי היום-יום של היהודי הדתי בתקופת השואה". חיי יום יום בתקופת השואה, מאסף י'. (חיפה: אוניברסיטת חיפה, 1993).
  3. פילולוגיה – חקר שפות וטקסטים עתיקים.
  4. Dalia Ofer, “Gender Issues in Diaries and Testimonies of the Ghetto”, Woman in the Holocaust, ed. Dalia Ofer & Lenore J. Weitzman, New York: Ballou Press, 1998.
  5. רחל הודרה, "האישה היהודיה בפולין מראשית הכיבוש ועד הגרוש לגטאות", קובץ מחקרים ל"ב, יד ושם.

דגם המשפחה היהודית בשנים שבין שתי מלחמות עולם בפולין הושפע מגורמים שונים. על-פי מאמרן של דליה עופר ולינור וייצמן1, חייהם של הגברים והנשים היהודיים לפני המלחמה התנהלו לפי דגמים מגדרים מסורתיים. בשנות ה-20 וה- 300 של המאה ה-200, במרבית המשפחות היהודיות, כמו במרבית המשפחות הלא-יהודיות, גברים נשואים היו אחראים לקיומן הכלכלי של משפחותיהם. נשים, גם אם למדו מקצוע או עזרו בעסק המשפחתי, היו אחראיות לניהול משק הבית ולטיפול ודאגה לשלומם של הילדים. מאחר שהמשפחה והבית היו לרוב תחת תחום אחריותה של האישה, שחייה הציבוריים היו מוגבלים לעומת אלו של הגברים, דיון בהיסטוריה של המשפחה היהודית מספק גם הזדמנות לבחון את פעילותן ודמותן של הנשים וכן את השפעתן על חברי משפחה אחרים. חשוב לציין, שתפקידים מסורתיים אלה, של נשים וגברים כאחד, חשפו את שני המינים לחוויות, לסביבות חברתיות ולרשתות חברתיות שונות, והעניקו להם תחומי ידע שונים, מיומנויות וכישורים, אותם נשאו עימם גם בתקופת המלחמה.

האם המלחמה היא יום-יומית? האם יש במלחמה חיי יום-יום רגילים, שיגרתיים?... ענייני השיגרה נסתרים ברגע הראשון מעניינו. אך חיי השיגרה, על בעיותיהם הקטנות נמשכים, אלא שמצב המלחמה מעמיד אותם באור שונה ומשנה דגשים, מוסף או מפחית מרכיבים. אכן, מחיי היום-יום אי אפשר להימלט, מכיוון שמעגל החיים נמשך.2

ניתן למצוא המשכיות בין תפקודן של נשים בשנים שלפני המלחמה ובין תפקודן במהלך המלחמה, אך חשוב לציין שהמלחמה הביאה עמה שינוי והרחבת תפקידים אלה. נשים רבות נאלצו לקחת על עצמן את עול הפרנסה ולחפש עבודה מחוץ לכתלי הבית ולא במסגרת העסק המשפחתי הקטן. זאת בנוסף לתפקידיהן המסורתיים בניהול משק הבית, שהלכו ונעשו קשים יותר ויותר.

עדויות בנות התקופה מעידות על כושר המצאה והסתגלות של נשים בגטו ורשה במאמץ ובחיפוש אחר דרכים לכלכל את  משפחתן. במקרים רבים, נשים הסתכנו בהברחה כדי לקיים את משפחותיהן. בתקופה זו התגלו אומץ, תושייה, והתמדה לנוכח לחצים אדירים וחסרי תקדים. 

האחריות למילוי תפקידיהן המסורתיים בתנאים הקשים, היתה המניע שהביא נשים להקדיש ימים ארוכים לעבודה מפרכת, לריכוז מקורות וקשרים לסחר ולממכר, לניסיונות להתחלק במזון המועט שהוקדש להן, תוך התעלמות מן הרעב שלהן עצמן ולהתמודד עם המחלות בגטו. כאן גם נכרת הרחבה טבעית של תפקידיהן המסורתיים כאמהות.

  • 1.
  • 2. רכזת תאום תכנים במגמת ההדרכה בבית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם.

בשלהי שנת 1941, עמנואל רינגלבלום, מייסד ארכיון "עונג שבת", ביקש מסיסיליה סלפק, עיתונאית ומתרגמת, לערוך מחקר על נשים יהודיות בגטו ורשה. לצורך השגת מחקר רחב, בחרה סלפק מלכתחילה בנשים ממעמדות חברתיים שונים, בעלות רמות השכלה מגוונות ובעלות עיסוקים שונים, כולל עקרות בית. מטרתו הראשית של המחקר, שהתקיים בין דצמבר 1941 ליוני 1942 (עד הגירוש הגדול לטרבלינקה), היתה להבין את המטמורפוזה שחלה בנשים מתחילת המלחמה ובשלבים השונים של קיום הגטו, עד אביב 1942. 

לצורך המחקר ערכה סלפק ראיונות שהורכבו משאלות על החיים לפני המלחמה, על חיי היום-יום לאחר הכיבוש ובחלקו המרכזי של הריאיון הופיעו שאלות בנוגע למעבר לגטו, להשפעה של המגורים בגטו על חיי היום-יום ועל מאבקי ההישרדות.

מחקר זה מציג את קולן של הנשים בשני מובנים:

  1. המחקר מורכב מראיונות עם נשים.
  2. פרשנותו של המחקר נעשתה על-ידי אשה.

 

לצורך דוגמא, נביא להלן את סיפורה של גברת ק"ר, אחת מהנשים שראיינה סלפק למחקר זה:

גברת ק"ר, ירקנית במקצועה. גברת ק"ר, היתה לפני המלחמה בעלת דוכן בשוק ויחד עם בעלה, שייצר מעילי עור, פרנסו את משפחתם. למשפחה היו שני ילדים והם גרו בדירת 3 חדרים. 

עם פרוץ המלחמה, הופצצה דירתם ונהרסה. מאחר שלא היה באפשרותם של בני הזוג לשכור דירה חדשה, הם עברו להתגורר במטבח בדירתו של אחיה. במהלך תקופה זו איבד בעלה את בית המלאכה הקטן שהיה בבעלותו וניסה את מזלו במסחר. מזלו לא צלח  ולכן הוא חזר לביתו, נשאר עם הילדים וניסה להחליף את אשתו בעבודות הבית, ואילו אישתו עבדה לפרנסת המשפחה. 

גב' ק"ר עבדה בדוכן הירקות שלה בשוק, אך מחסור בירקות גרם לה להצטרף לאחיותיה שמכרו דגים בדוכן פתוח בשוק. 

גב' ק"ר ואחיותיה עבדו קשה, מעלות השחר עד לשעות העוצר, והיא היתה מאושרת מכך שהצליחה לפרנס את משפחתה.

בסיפור זה ניתן לראות דוגמא להרחבת תפקיד האישה בתקופת השואה. גברת ק"ר עבדה גם טרם הכיבוש הנאצי, אך כעת היא הפכה להיות המפרנסת היחידה של משפחתה.

ממחקרה של סלפק ומתיעוד נוסף שנאסף על-ידי אנשי ארכיון "עונג שבת", עולה, שעיסוקן של הנשים בגטו היה מגוון וקשור היה בעיקר בעול הפרנסה:

מסחר – לפי תיאוריו של רינגלבלום, נשים רבות מכרו מתכולת ביתן בתמורה למזון. מספר נשים בראיונות שערכה סלפק, מתייחסות למכירת תכולת ביתן מיד אחרי המעבר לגטו או מאוחר יותר. 

אחת הדוגמאות היא של האשה המכונה "F", שבעלה היה ככל הנראה סנדלר. "F" מכרה נעליים לפני ואחרי הכיבוש. לאחר שבעלה חלה, החלה "F" למכור מתכולת ביתם, למרות שהשוק היה מוצף והביקוש היה נמוך. בתחילת 1941 היא נכנסה להריון והבינה שמכירת החפצים לא תספיק לגידול הילד ולכן החלה בהברחות. 

דרך נוספת בה נקטו נשים בניסיונן להרוויח את כלכלת משפחתן, היתה ממכירת ממתקים וסיגריות ברחובות או בחנויות. יש לציין שמסחר מסוג זה היה כרוך בסכנת הלשנה, שפירושה עלול היה להיות מוות, או בגניבת הסחורות. סכנה נוספת באופי המסחר בגטו נבע מהצורך להשיג את הסחורות. לצורך זה היה על הנשים לעבור לצד הארי. כאשר נשים חצו את שערי הגטו כדי להשיג סחורה לצורך מכירתה בגטו, או שחצו את השערים מסיבות אחרות, הן סמכו על קשרים קודמים עם הפולנים, על מראן הארי וידיעת הפולנית, גורמים שהיו קריטיים להצלתן.

הברחות – בתקופת הכיבוש הגרמני בפולין, סופקה לתושבי הגטו כמות מזערית של אוכל לאדם (כ- 184 קלוריות ליום בדצמבר 1941). מאחר שמדובר היה בכמות שלא יכלה להחזיק אדם בחיים, חלק ניכר מהמזון  שהיה בגטו הוכנס אליו בעיקר באמצעות הברחות. 

המבריחים חולקו לשתי קבוצות: הברחות מאורגנות (בעיקר של אנשי העולם התחתון) ומבריחים עצמאיים.

סלפק מציינת תופעה שניתן להתייחס אליה כאל קבוצה שלישית של מבריחים ואלו הן הנשים שהבריחו מזון בכמות שהיא מעבר לצרכי משפחתן, הן לצורך כלכלה עצמית והן לצורך מסחר.

 

מקצועות שונים מתוך 16 הנשים שרואיינו על-ידי סלפק, שש היו משכילות. מדובר באחוז גבוה ביחס לאוכלוסיית הנשים בגטו  כולו: שתיים מהן היו דיאטניות, אחת אחות ומורה לחינוך מיני, אישה נוספת היתה ספרנית, אחרת אגרונומית והאחרונה היתה פילולוגית.3

חלקן השתמשו בהשכלתן ובמקצוען בשלוש השנים הראשונות של המלחמה, כאשר פתחו מטבח ציבורי והקימו ספריית ילדים. 

בנוסף, יומנים שונים מציינים את מקומם החשוב של נשים במערך הרפואי, בעיקר כאחיות. המרואיינת שעסקה בחקלאות, לאחר הגעתה לורשה, לקחה חלק בארגון Toporol, שעסק בהכשרה חקלאית, ונבחרה לעמוד בראש בית-הספר החקלאי לצעירים שעבדו בגינות הקטנות שהוקמו בגטו, כדי לגדל ירקות ולנסות לשפר את אספקת הירקות.

עבודה במפעלים – חלק גדול מהאוכלוסייה בגטו עבד במפעלי נשק, ב"שופים" ובמפעלים אחרים שהיו בפיקוח הגרמנים.  העובדים הפיקו מוצרים שונים כגון: בגדים לצבא ולשוק הגרמני, מוצרי עור, רהיטים ומוצרי עץ אחרים. התנאים והשכר במפעלים היו קשים ורעים מאוד, אך חלק חשוב בערכו של מקום העבודה היה המזון המועט שחולק לעובדים (כמו לחם, מרק וקפה) והעובדה שהמקום הפך למקום מבטחים, באופן יחסי, כאשר החלו האקציות ביולי 1942. שעות העבודה היו משבע בבוקר עד שבע בערב.

חלק לא מבוטל מהעובדים במפעלים היו נשים. לדוגמא, במפעל להלבשה תחתונה הן היוו כ- 80 אחוז מן העובדים. ניתן רק לשער את הקשיים הרבים שהיו כרוכים בחייה של אם שעבדה בגטו. מעבר לתנאי העבודה הקשים, היא היתה צריכה להתמודד עם החרדה המתמדת לשלום בני משפחתה וחוסר הוודאות לגבי גורלם בשעות עבודתה הארוכות, יחד הקושי הכרוך בעובדה שנותר לה זמן מועט בלבד לשהות עם ילדיה ומשפחתה. 

דליה עופר מציינת, כי מרבית הנשים הסבירו את יכולתן להסתדר במצבים קשים אלו, בזכות הקשר החזק למשפחה ורצונן לשמור על הבעל והילדים.4 רחל הודרה מוסיפה, שנשים הסבירו שתחושת האמהות שלהן היא זו שדחפה לעשייה.5
  • 3. דליה עופר ולינור ג. וייצמן, "תפקיד המגדר בחקר השואה", ילקוט מורשת ס"ז, אפריל 1999.
  • 4. Dalia Ofer, “Gender Issues in Diaries and Testimonies of the Ghetto”, Woman in the Holocaust, ed. Dalia Ofer & Lenore J. Weitzman, New York: Ballou Press, 1998.
  • 5. רחל הודרה, "האישה היהודיה בפולין מראשית הכיבוש ועד הגרוש לגטאות", קובץ מחקרים ל"ב, יד ושם.

גם בזמן ביצוע תפקידיהן החדשים, בהשוואה לאלה המסורתיים, עדיין נותרו המשימות החברתיות המסורתיות של נשים נשואות ואמהות, כטיפול במשק הבית ובילדים, חלק מרכזי מתפקידיהן. לא זו בלבד שתפקידים אלה לא בוצעו על-ידי אחרים, אלא הם הפכו גם למוקד חיים מרכזי ובכך נודעו להם משנה חשיבות. יחד עם זאת, ולמרות העומס שהוטל בכך על נשים ואמהות, המשכיות זו היא ששימשה כעוגן של יציבות יחסית בחייהן והיא שאפשרה לרבות מהן להתמיד בתפקודן. האחדות בתוך המשפחה העניקה את הבסיס לקיומם של החיים ולהמשכיות היהודית.

כיבוד הורים, חינוך הילדים, התחייבות כלפי קרובי משפחה, קדושת הבית – אלה היו גורמים בחיי המשפחה שהעניקו יציבות וביטחון ליחיד.

בעיתות מצוקה, הפכה המשפחה היהודית למעוז של כוח, של נחמה ושל כוח מוסרי.

יחד עם זאת, כאשר אנו מנתחים את תפקידה של האישה והאם היהודיה, יש להביא בחשבון, שגם התפקידים המסורתיים של דאגה למזון, חינוך ועוד, קיבלו משמעות מחודשת ולעיתים טרגית בתקופת המלחמה והם יצרו שינויים ביחסים בין בני המשפחה.

מתוך: ירחון מגמת הדרכה "מגמתי", בית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם מס' 31, נובמבר 2005 (פרסום פנימי). 

מקורות:

  • דליה עופר, "נקודת ראותה מבד למבטי: צציליה סלאפק מספרת על נשים בגטו ורשה". ילקוט מורשת, מספר 75.
  • דליה עופר ולינור ג. וייצמן, "תפקיד המגדר בחקר השואה", ילקוט מורשת ס"ז, אפריל 1999.
  • דן מכמן, "חיי היום-יום של היהודי הדתי בתקופת השואה". חיי יום יום בתקופת השואה, מאסף י'. (חיפה: אוניברסיטת חיפה, 1993).
  • רחל הודרה, "האישה היהודיה בפולין מראשית הכיבוש ועד הגרוש לגטאות", קובץ מחקרים ל"ב, יד ושם.
  • Dalia Ofer, “Cohesion and Rupture: The Jewish Family in East European Ghettos During the holocaust”,Coping with Life and Death, Oxford: Oxford University Press, 1998.
  • Dalia Ofer, “Gender Issues in Diaries and Testimonies of the Ghetto”, Woman in the Holocaust, ed. Dalia Ofer & Lenore J. Weitzman, New York: Ballou Press, 1998.
  • Paula E. Hyman. AfterwardsThe Jewish Family, ed. Steven M. Cohen & Paula E. Hyman, New York: Holmes & Meier, 1986.
  • Paula E. Hyman, ”Gender and the Jewish Family in Modern Europe”, Women in the Holocaust; ed. Dalia Ofer & Lenore J. Weitzman, New York: Ballou Press, 1998.